חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ סבורה כי הנשיא פרס צריך לאסור על אפרת דובדבנית, מנכ"ל בית הנשיא, לחזור לעבודה אחרי לידה. כך הפכו הפמניסטיות הרדיקליות ממגינות זכויות הנשים לוועד עובדים.
"על נשיא המדינה להתערב באופן ישיר ולחייב את עובדותיו לשמור על החוק", צוטטה חברת הכנסת ממרצ מיכל רוזין בכתבה בדה-מרקר ,ששימשה במה להכפשת מנכ"לית בית הנשיא אפרת דובדבני על פשעה הנורא: היא חזרה לעבודה כ-24 שעות לאחר הלידה, ולא אחרי כששה שבועות כפי שהחוק "מחייב." (כתב רותם סלע)
"בניגוד לחוק: מנכ"לית בית הנשיא חזרה לעבודה – יום לאחר הלידה" – זעקה כותרת הכתבה ופרשה את סיפורה של העובדת שהעזה לחזור לעבודה למרות הפצרות הנשיא כי "לא תשתגע." חטטנות נרגנת לא הספיקה לרוזין. היא טענה כי פרס היה צריך לכפות על דובדבני שלא לעבוד והוסיפה, "צעד זה מעביר מסר בעייתי מאוד לציבור הכללי ולציבור הנשים בפרט. חוק עבודת נשים בא לתת הגנה לנשים ולא משאיר מקום שיקול דעת." כלומר, לא שיקול הדעת של המעביד, ולא שיקול הדעת של האישה. ואולי זו הבעיה. רוזין אינה מתעניינת ברצונה של דובדבני כלל. הוא לא חשוב לה, שכן למעשה רוזין אינה פמיניסטית אלא מגדריסטית.
הפמיניזם נולד בעידן בו נשים לא היו שוות בזכויותיהן לגברים, וביקש להעניק להן את אותו סל חירויות לו זכו הגברים: לבחור ולהיבחר, להחזיק בקניין, ליהנות מהגנה מכפייה המופעלת על־ידי בני משפחה וכמובן, לעבוד בכל תחום על פי כשרונן ומרצן. לוחמות זכויות "החברתיות" דוגמת רוזין אינן מתעניינות באף אחת מתביעות הפמיניזם הקלאסי. רוזין אינה מבקשת להשוות את זכויותיהן של נשים לאלו של גברים, אלא להשיג עבור נשים זכויות יתר רבות ככל האפשר. במלים אחרות, רוזין היא מגדריסטית — חלק מוועד העובדים של המגדר הנשי. מטרתה, כמו כל חברה בוועד עובדים, להעניק זכויות לקבוצה שהיא מייצגת, על חשבון כל הקבוצות האחרות.
הלך המחשבה של רוזין דומה לזה של אלון חסן מנמל אשדוד, ולא לזה של מרטין לותר קינג או אליזבט סטנטון שנלחמה על זכות הבחירה לנשים. היא אינה מעוניינת בחירות או בצדק אלא במשאבים ובכוח. מה שעצוב וחמור מכל הוא שהחוקים שהיא ושכמותה מקדמות, והזכויות שהן כביכול משיגות לנשים, הם חרב פיפיות, שבסופו של דבר פוגעת בנשים.
מארגון לשחרור נשים לועד עובדים
חוקי עבודה מיוחדים לנשים יוצרים שתי שכבות נבדלות של עובדים ושל עובדות — שכבות שאינן שוות בתנאים שלהן ולפיכך גם שונות במידת העניין שיש בהן מנקודת המבט של מעסיקים. מעסיק פרטי שפוי לא ירצה להעסיק מרצונו אישה שכישרונה וכישוריה שווים לשל מועמד גבר לתפקיד, שעה שהאישה יכולה להיכנס מרצונה למצב פיזיולוגי ההופך אותה חסינת פיטורין (הריון), ומזכה אותה בחופשה של 26 שבועות אחריה הוא מוכרח להחזירה לעבודה. במקום לתת לשוק, להיגיון הבריא ולרצונן החופשי של נשים (ורצונו החופשי של הנשיא או מעסיק אחר) להחליט, נוצרה מסכת הגנות וזכויות יתר, ההופכת את הנשים אטרקטיביות הרבה פחות בשוק העבודה..
מגדריסטיות כמו רוזין, וכמו כל יו"ר ועד עובדים, סבורה כי הפרט צריך לכפוף את רצונו ומרצו לטובת הכלל. כלומר, הפרט צריך לכפוף את רצונו למה שרוזין מחליטה עבורו. היא רוצה להחליט במקום כולן – מעסיקות ועובדות כאחת. אך בכך שהיא שוללת מהעובדים 'שלה' את זכות הבחירה, היא גם דוחקת את רגליהן של נשים מחוץ לשוק העבודה. הכתבה המגמתית ב"דה-מרקר" (שלוותה בכתבה חטטנית לא פחות במאקו), כמו גם ההצהרות המטורפות של רוזין מצביעות על החמרה נוספת בטרפת המגדריסטית, שייעדה העדכני הוא הטלת אימה לא רק על מעסיקים כי אם גם על נשים. נכון לעכשיו מדובר בטרור תקשורתי, שעוקצו מופנה נגד נשים חזקות, שיש להן יכולת לבחור אם לעבוד או לא, בין השאר משום שמעסיקים מסרבים להעסיק נשים שילדו, מחשש שיבולע להן. באווירה הקיימת זו רק שאלה של זמן עד אשר נשים שיעזו לעבוד לאחר לידה יאלצו לעמוד בפני בתי משפט.
אם חלק מהנשים יעבדו בחופשת הלידה יכול להיווצר מצב בו חוקית מגיעה לישה חופשת לידה אך בפועל המעסיק מצפה ממנה שתחזור כי יש נורמה כזו במקום העבודה.
בחברה יש דברים שעושים על מנת לא להגיע ל"מדרון חלקלק"- ולכן היא יצאה כנגד האישה שחזרה לחופשת לידה מהר, מה גם כי הדבר הוא במשרד ממלכתי.
לפי טענתך המדינה רק פוגעת נשים שהיא מחוקקת חוקים לטובתם ולרווחתן- ניתן לחלוק על טענה זו.
איני אשת מרצ אבל השנאה למרצ נראה כאילו היא מטרת כתבה זו ולא אחרת (אני מממש מהצד השני)
חבל….
יעל, מרץ מאמינה בהעדפת "טובת הכלל" על פני חירות הפרט. כמובן שטובת הכלל זה מושג מומצא, כי כל אדם רוצה משהו אחר, כך שלמעשה הפוליטיקאים ממרץ (ולא רק הם) קובעים מהי טובת הכלל, וכופים אנשים למטרה זו. בעצם זה רק תירוץ שלהם לשלוט באנשים.
אם את רוצה לשלול חירות של אישה בגלל שלדעתך זה פוגע בטובת הכלל אז לא בטוח שאת כ"כ רחוקה ממרץ כמו שאת חושבת.
מעבר לזה, מותר לשלול חירות של אדם אם הוא פוגע בזכות של אדם אחר לחיים, חירות וקניין. המדרון החלקלק הוא ברגע שאת מגדירה "חופשת לידה" כזכות, ושוללת חירות של מי שפוגע בזכות מומצאת זו, כי ככה אפשר להגדיר כל דבר כזכות ולשלול חירות מאנשים על כל תירוץ.
תראי, העולם לא מושלם. האם לתת חופש לנשים לחזור לעבודה יפגע בחופשת הלידה של אחרות? אולי. אבל זה עדיף מאשר שלילת חירות מאנשים. זה מוביל לדברים הרבה הרבה יותר אפלים.
האמת איתך יעל
רותם,
ראוי לחלק את הדיון בין המצוי לרצוי.
לפי החוק הקיים כיום בישראל, אסור לנשים לעבוד בתקופה שמייד לאחר הלידה והן מקבלות את שכרן בתקופה זו מהביטוח הלאומי ולא מהמעסיק. למיטב ידיעתי לא אוכפים את האיסור על האישה עצמה אלא על המעסיק ולמיטב זכרוני, מדובר בעבירה פלילית.
אני מסכים שראוי לשנות את החוק, אולם כל עוד החוק עומד בעינו, יש לשמור עליו בכל מקום ובוודאי גם בבית הנשיא.
על מנת להבין יותר טוב את השקפת העולם של מרץ, אני ממליץ על הספר "עלייתה של הדמוקרטיה הטוטאליטארית" של יעקב אגמון.
הרעיון מאחורי העמדה הוא שאכן טובת הכלל, כפי שהיא מפורשת, חזקה יותר מטובת היחיד.
אפשר לקרוא לזה מיגדריזם, אבל מדובר בעמדה מסוג אחר.
יש כאן ויכוח בין עקרונות/עמדות – של "טובת הכלל" (וכפי שציינו למעלה יש בה גם יתרונות) מול טובת הפרט (שכמו שצוין בפוסט גם לה יש יתרונות).
הפמיניזם הקלאסי האמין בבחירה, אבל הבחירה אמורה להיות "אוטומטית". וההתרעמות על כך צודקת. מצד זני, אין ספק שאם המעסיקים ילחצו את היולדות לחזור (כפרטים) עשויה להיות בעיה גדולה גם כן.