הפעלת לחצים פומביים למען שחרור שבויים מתגלה בכל פעם מחדש כפגיעה באינטרס הציבורי ובשבויים עצמם, ששוהים זמן ממושך יותר בשבי
המחיר הגבוה ששילמה מדינת ישראל תמורת חיילים שנשבו על-ידי האויב אינו גזרת גורל • בחינה מחודשת של משא ומתן לשחרור החטופים מעלה כי בכל פעם מחדש חזרה ישראל על אותה הטעות • הפעלת לחץ פומבי, כלפי חוץ או כלפי פנים, נתפסת בעיני האויב כחולשה ומחסלת כל סיכוי לפשרה מצדו • התנהלות זו פוגעת גם באינטרס הציבורי וגם בחטופים עצמם, שנאלצים לשהות זמן ממושך בשבי
"אלו שאינם זוכרים את העבר, נידונים לחזור עליו", אומר המשפט המפורסם. נדמה כי אין מתאים ממנו לתאר את התנהלותה של מדינת ישראל למען פדיון שבוייה: בכל פעם היא חוזרת מחדש על אותה הטעות, ומפעילה לחץ פומבי, כלפי חוץ או כלפי פנים, לשחרור החטופים. בכך מרוממת ישראל את ערכם של החטופים בעיני האויב, ומשכנעת אותו כי באפשרותו לדרוש מחיר גבוהה יותר בעד שחרורם. כתוצאה מכך נפגע לא רק האינטרס הציבורי אלא גם החטופים עצמם, ששוהים זמן ממושך יותר בשבי.
"אישיות חשובה מאוד"
קצרה היריעה מלנתח את כל פרשיות השבויים של ישראל, אך די בשלוש דוגמאות מרכזיות אלו כדי להצביע על הבעיה.
האירוע הראשון התרחש במהלך מלחמת ההתשה בחזית המצרית. ב-14 בדצמבר 1969 נפל סרן דן אבידן, בנו של סא"ל שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, בשבי המצרי. הטקטיקה המצרית דמתה להפליא לטקטיקה אותה ינקוט חזבאללה בשתי החטיפות בגבול הישראלי-לבנוני יותר משלושה עשורים לאחר מכן: ירי טילים על רכב צבאי, ולאחר מכן הסתערות לעברו וגרירת החיילים לשבי.
בעקבות חטיפתן של אבידן החלה ישראל לפעול למען שחרורו, בין היתר באמצעות הפעלת לחצים על מצרים דרך אישים ודיפלומטים זרים שביקרו בה. בדיווח לישראל מאת הצלב האדום הבינלאומי נמסר כי הפעולות למען אבידן שכנעו את המצרים "שאבידן אישיות חשובה מאוד" לישראל – ככל הנראה בן-דודו של שר הביטחון הישראלי, משה דיין – שכן למען שבוי פשוט ישראל לא הייתה פועלת באופן כזה. בהתאם לכך, דיווח הצלב הבינלאומי, דורשת מצרים מחיר גבוה תמורת אבידן, ובכלל זה דחיית הצעה ישראלית להחלפתו תמורת 62 שבויים מצריים.
אבידן נותר בשבי המצרי יותר מארבע שנים, מה שהעניק לו את הכינוי "זקן השבויים". הוא שוחרר לבסוף רק לאחר מלחמת יום-הכיפורים, עם תחילתן של השיחות הישראליות-מצריות בקילומטר ה-101, כמחווה מצרית של רצון טוב (טוב מאוד, לאור החשיבות אותה ייחסו המצרים לאבידן).
גול עצמי
לא עברו חמש שנים מאז שנחטף אבידן וכבר, פעם נוספת, עשתה ישראל את אותה הטעות בדיוק. במלחמת יום הכיפורים נפלו 65 חיילים ישראלים בשבי הסורי. ימים ספורים לאחר סיום המלחמה, לבקשת ישראל, העלה מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, את עניין השבויים בשיחה עם סגן שר החוץ הסורי, בציינו שישראל להוטה לחילופי שבויים.
במהלך חודש נובמבר 1973 הוחלפו הצעות בין הצדדים בתיווך גורמים בין-לאומיים, וישראל ציינה באוזניהם כי סוריה מעלה את המחיר מדיון לדיון. היחס הסורי בנושא השבויים – בייחוד הסירוב הסורי להעביר רשימה עם שמותיהם ולאפשר לצלב האדום הבין-לאומי לבקרם – הביא למערכה מדינית ותקשורתית בין-לאומית נגד סוריה, כולל האשמתה ברצח שבויים.
לדברי הצלב האדום ואישים ערביים וסורים, כך דווח לישראל, הגברת הלחץ רק חיזקה את דעת סוריה שבידיה "קלף חשוב" שאסור לוותר עליו, ומכאן עקשנותה בנושא. בהתאם לכך ניסתה סוריה לקבל את המקסימום האפשרי עבורם. רק לקראת פברואר 1974, היא ניאותה לנקוב במספר השבויים שבידיה ולהעביר את שמותיהם לידי ישראל, בתמורה להצעה ישראלית להפרדת כוחות. הם שוחררו יותר מחצי שנה לאחר המלחמה, לאחר חתימת הסכם ההפרדה הישראלי-סורי, שכלל נסיגה ישראלית מערבה מקווי הפסקת האש של מלחמת ששת הימים.
למען שליט, לטובת חמאס
את ההתנהלות הקלוקלת בנושא המשא-ומתן לשחרור שבויים ניתן להדגים גם באמצעות אירוע חטיפתו של החייל גלעד שליט.
ביולי 2008 החל קמפיין אישי למען שחרורו באמצעות משרד יחסי ציבור, שהובל על-ידי משפחתו וכוון בעיקר לזירה הפנים-ישראלית. הפעם, המטרה הייתה ליצור לחץ ציבורי בעיקר על ממשלת ישראל והעומד בראשה, ולא לחץ על החוטפים באמצעות הזירה הבין-לאומית. הקמפיין למען שליט כלל הקמת אוהל מחאה מול בית ראש-הממשלה, צעדה מביתו של שליט לבית ראש-הממשלה שארכה 12 יום והתפרצות אחיו של שליט וחברתו לבמה במהלך טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. רוב התקשורת הישראלית חיבקה את המאבק, עיתוני ישראל הקדישו לשליט כתבות רבות ושעון שמנה את הימים בהם שליט היה נתון בשבי הופיע על מסך הטלוויזיה בערוץ 2.
מוקדם לכתוב על מעשיה של ממשלת ישראל למען שליט, אך מצטייר כי ממשלת ישראל התקשתה להפעיל לחץ על חוטפיו – הקשחת תנאי הכליאה של מחבלים הכלואים בישראל באה רק אחרי חמש שנים מהחטיפה, וישראל ויתרה על האופציה הצבאית מסיבות שונות. אמנם כבר כחצי שנה לאחר חטיפת שליט הושג סיכום, בתיווך מצרי, על שחרור 1,000 אסירים בשתי פעימות, אך הוא לא יצא אל הפועל.
המחיר הסופי דמה למחיר הראשוני, אולם מלאכתו של חמאס נעשתה בידי אחרים. הלחץ הפנים ישראלי כתוצאה מהקמפיין למען שליט רק חיזק את עמדתו שלא להתפשר. רק לאחר מעל לחמש שנים בהם שהה בשבי, הוחזר שליט לישראל תמורת 1,000 אסירים ו-27 אסירות, בעסקה שתוארה על-ידי ראש השב"כ כ"קשה לעיכול מבחינה מדינית, ביטחונית ומוסרית".
טעות לעולם חוזרת?
בשלושת המקרים הפעילות למען השבויים פעלה כבומרנג – הן נגד האינטרס הציבורי הישראלי והן נגד השבויים עצמם. לאורך השנים שילמה ישראל מחיר גבוה מאוד בעד שבוייה, אך האם המחיר הינו גזירת גורל?
אין ספק כי כוונותיהן של ממשלת ישראל והחברה הישראלית רצויות – להביא לשחרור השבויים, אך מעשיהן אינם רצויים ואף נושאים בחובם נזק מיידי ולטווח הארוך: העלאת המחיר המיידי והמחיר העתידי. ממשלת ישראל והחברה הישראלית צריכות וחייבות לפעול למען שחרור השבויים, אך יש צורך למצוא את דרך בה פעולות אלו לא יביאו לתוצאה הפוכה: העלאת המחיר והארכת זמן השבי.
