הנושא של ועדי העובדים הוא נושא פשוט מאוד, שאינו זקוק להקדמות מיותרות אלא רק להצגה בצורת שאלה: מדוע במדינה שיש בה חוקי עבודה ברורים ומפורטים, ישנו צורך בכלל בארגוני עובדים?
הגילויים המרעישים אודות מעלליו של מנהיג הפועלים האנונימי אלון חסן, מהווים הזדמנות מצוינת להעלות נושא שאיש אינו מדבר עליו, וחבל שכך. זהו נושא פשוט מאוד, שאינו זקוק להקדמות מיותרות אלא רק להצגה בצורת שאלה: מדוע בכלל ישנו צורך בארגוני עובדים במדינה בעלת חוקי-עבודה ברורים ומפורטים?
והרי חוקי העבודה בישראל הם כה מפותחים, וכוללים, בין השאר, שכר מינימום, חוק שעות עבודה ומנוחה, חובת הפרשה לפנסיה ועוד. וכאן שואל הבן: אם מעביד מקיים את הוראות החוק, מדוע המדינה מאפשרת לעובדים להתאגד כדי להשיג לעצמם הטבות, באמצעות איומי השבתה, שהחוק איננו מחייב את המעסיק לתת?
תחת תנאים אלו, יכולתו של המעסיק לנהל עסק באופן שיש-בו-להזכיר יעילות כלשהי כמעט ואינה קיימת. כשהוא אמור לשאת ולתת עם כלל עובדיו במקום עם העובדים הבודדים, הוא לא יוכל לתגמל מצוינות ולטפח סטנדרטיים ארגוניים.
אלו, כמובן, צרות צרורות, אולם משום-מה הן כלל לא מטרידות את חסידי העבודה המאורגנת. במשרד החינוך, ברשות הנמלים, ברכבת ישראל ואף במרבית המגזר הציבורי ברחבי הדמוקרטיות המערביות, זוטות כגון אלו אינן חשובות.
כפי שניתן לראות במדינות רבות, במקום שיש בו וועד עובדים חזק וכוחני הנורמות השלטות יהיו אלו של חוסר-יעילות וחוסר-חריצות, של תרבות עבודה ירודה ותרבות סחטנות מפותחת. זה הוא המצב בתעשיית הרכב הכושלת הנתמכת-ממשלתית של ארצות-הברית; במערכת החינוך המפלצתית והמקרטעת של מדינת ישראל ובתמנון הביורוקרטי הצרפתי.
כך נולדים להם טכנאי אור שמרוויחים 30,000 ש"ח בחודש; חתימות ששוות 12,000 ש"ח והעלאה של 20% בשכר; וארגוני-עובדים שמובילים לתועלת הכלכלית משביעת-הרצון של סגירת הבסטה. כצפוי, התובנה כי שיטות הניהול שהביאו לקריסתן של חברות יביאו גם לפשיטת-רגל של מדינות, במידה וייושמו בקנה המידה המתאים, אינה מצויה בחיוג המהיר של אף סוציאליסט.
בני האור ובני החושך
וכמו בשאר המאבקים המתחוללים בזמננו, הטקטיקה של הסוציאליסטים היא להימנע מדיון במאבק ספציפי באמצעות שכנוע מבוסס-עובדות, שהרי כך הם היו מפסידים בכל מאבק ומאבק; ותחת זאת למסגר את כלל המאבקים לתוך תמונה אחת כוללת של מלחמה בין טוב לרע. מהעבר האחד עומדים החבר'ה הטובים: הפמיניסטיים, מסמפטי-האסלאם, הגיי-פרנדלי, תומכי "העובדים", "השלום" ו"השוויון"; ואילו מהעבר השני עומדים הרעים: שונאי-הנשים, ההומופובים, האסלאמופובים, ושאר מליצות.
מבחינת הסוציאליסטים כבר אין צורך בדיון ענייני בשום סוגיה. אין צורך להוכיח כי הגירה מוסלמית היא דבר טוב; שהרי לטעון אחרת פירושו להיות אסלאמופוב. אין צורך להוכיח כי הפמיניזם מועיל הנשים, שכן לטעון להפך זו פשוט מיזוגניה.
כך גם בעניין המכונה באופן מפוקפק "הזכות לעבודה מאורגנת"; כבר לא צריך להוכיח שעבודה מאורגנת מיטיבה את מצבם של המשק, האומה או העובדים עצמם. כל מה שהסוציאליסט המצוי צריך לעשות הוא לקשר בין העמדה הקפיטליסטית לבין שוטרים שירו על פועלים אי-שם בשיקגו של תחילת המאה ה-20, ובזאת תם הדיון.
הצורך של הקפיטליסט להוכיח את חפותו מדחף לירות באנשים, לא באמת מאפשרת דיון מושכל בשאלות האמתיות בדבר התועלת שבארגוני העובדים: האם התארגנות של עובדים בוועדים תורמת לפריון? האם היא תורמת להתקדמות האנושית והטכנולוגית של מקומות עבודה, או לפחות מיטיבה עם לקוחות החברה? האם היא מאפשרת לעובדים יתר חופשיות? או שמא היא כובלת אותם להגנה על אינטרסים פוליטיים של עובדים מסוימים?
מי שמתבונן על מקומות עבודה שיש בהם ועדים חזקים רואה את העובדות לאשורן: הם מייצרים עובדים בורים, שחצנים, בריונים שאינם חייבים שום-דבר לאף-אחד. מנהלים-למעשה של עושר והון אנושי, שלא תרמו דבר ליצירתו ואינם מסכנים מאום בהשחתתו. אם אנחנו רוצים להתקדם לחברה שבה עובדים עסוקים בפריון ולא בפוליטיקה פנימית, ויזמים עסוקים בקידום העסק שלהם ולא בריצוי חברי וועד חסרי השכלה או כישרון, עלינו להניח לרעיון הרומנטי של עבודה מאורגנת. זה היה רעיון יפה עבור החברה התעשייתית המתפתחת של המאה ה-19. בזמנים שלנו, כשעובדים הולכים הביתה עם מכונית, טלפון מהעבודה ואלבום תמונות עשיר של חופשות בחו"ל – זה סרח עודף ומעכב.
אתה צודק, אבל לא לגמרי.
קח לדוגמא את מאבק הרופאים.
הרופאים רוצים להיטיב את תנאי עבודתם. הם לא מוכנים לעבוד בשכר מינימום, כפי שקובע החוק, וזו זכותם.
מעבר לזה, הם גם צודקים לגבי כמה מהעובדות:
1. ברוב העולם המערבי השכר גבוה יותר
2. ברוב העולם המערבי יש מחסור ברופאים
3. גם בישראל יש מחסור ברופאים, והוא הולך ומחמיר.
הרופאים, שרובם לא מתכוונים לעבור לחו"ל גם בעבור משכורת טובה יותר, רוצים לשפר את המצב.
אם הם מתאגדים- הם יכולים לשבות ולהשיג את מבוקשם (האמת- לא הלך להם..) .
אם לא יתאגדו, התנאים לא ישתפרו, ומדינת ישראל תהיה במחסור חמור ברופאים (במצב הנוכחי רבים מהלומדים בחו"ל לא חוזרים, ואחוז גדל והולך ממסיימי הלימודים יוצא לעבוד בחו"ל).
בנוסף, איזו דרך אחרת יש לעובדים לשפר את תנאי עבודתם?
אם הם לא יתאגדו, מי ישלם יותר משכר מינימום לעובד?
כיום, גם עובדים משכילים, אם אינם מאוגדים, מרוויחים שכר נמוך.
האין זו זכותם לעמוד יחד ולהיאבק?
הרופאים בישראל נהנים מאפשרות יחודית שאין לרופאים בעולם וזו האפשרות לרפואה פרטית בתוך בתי החולים הציבוריים. ההסכם שבשתיקה היה שהמתמחים אוכלים קש 7 – 10 שנים מיום קבלת הדוקטורט אבל אז נפתחות להם אפשרויות תעסוקה מתגמלות מאוד, זאת במידה והם טובים מספיק. אי אפשר לומר את זה בקול רם כי זה אפור, אבל כולם הרוויחו. המתמחים קיבלו נסיון עצום, הרופאים נהנים מגישה למתקנים מעולים וכן לא מאבדים את הידע אלא רק מעצימים אותו כי הם עדיין עובדים בבתי חולים עמוסים ויחד עם זה יש להם את היכולת להרויח סכומי עתק גם במונחים מערביים (זה לא מתבטא בתלוש אלא בדיווחי מס הכנסה כי זו הכנסה צדדית). והחולים, ובכן, אלו זוכים לרופאים טובים בהרבה במסגרת ציבורית מאשר היו מקבלים לו היו חיים בכל מדינה מערבית עם מערכת חוקים תקינה ללא אפור.
זהו אולי אחד המקרים היחידים בהם אני מצדיק מערכת אפורה.
סיפור אישי: אבי חלה במחלת לב לא פשוטה ונאלץ להחליף מסתם בפרוצדורה מורכבת מהרגיל, בכל מקרה, מי שניתח אותו היה מנהל המחלקה בשיבא וזאת למרות שהוא לא השתמש ברפואה פרטית אלא פשוט כי זה היה מקרה מורכב.
לא הכל שחור ולבן… המתמחים למעשה זכו לשיפור באותן שנות התמחות אבל יצרו תגובת שרשרת שתקטין את הכנסותיהם כרופאים בצורה משמעותית בעתיד.
מאבקי עובדים הם הדרך של העובדים, שכל אחד מהם לבדו חלש בצורה משמעותית מהמעסיק, להשוות את תנאי המשא ומתן. הדבר נכון במיוחד לגבי עובדים לא מיומנים. ההיסטוריה (כן, גם של שיקגו בתחילת המאה העשרים) מלמדת אותנו מה קורה כאשר לעובדים אין את היכולת להתאגד. אבל ההיסטוריה רק מכילה עובדות, אין סיבה שהיא תעניין אותך.
חוסר התקשורת שלך עם המציאות מגיע לשיאו באיוולת שמאפשרת לך להזכיר באותו חיבור את רצון המורים להתאגד ואת העידן שבו עובדים הולכים הביתה עם מכונית וטלפון מהעבודה.
אבל אל תתן למציאות לבלבל אותך. אתה יכול להמשיך לכתוב על דיונים מבוססי עובדות ואז לוותר עליהן לטובת ססמאות נבובות.
הרופאים בישראל מרויחים הון. עשרות אלפי שקלים לחודש מתחילת ההתמחות שלהם ועד מאות אלפי שקלים לחודש בשיא הקריירה. בואו לא נרחם על רופאים.
ואם מישהו פה הזכיר את המורים – אנא הסבר לי מה פירוש "להשוות את תנאי המשא ומתן" ולמה אדם שהקים עסק בסיכון עצמי וכשלונות גדולים בעבר צריך להיות התנאים שווים לפוץ שהגיע לראיון עבודה?או חבר וועד במעמד שווה למשקיע גדול או בעלים? מה הוא יודע על ניהול עסק? מה הסיכונים שהוא לוקח? מי יעצור את ההשתוללות שלו? מה פתאום שמישהו שאיננו בעלים של משהו יקבל זכויות עליו?
מאמר מצויין ולעניין!
ישי – חופש ההתאגדות בבסיסו הוא חלק מזכויות הפרט, כנגזרת של חופש הביטוי למשל.
בדמוקרטיה ליברלית כל קבוצת אנשים יכולה להתאגד כאוות נפשה ובאופן זה קבוצת עובדים יכולה להתאגד ולנהל מו"מ מול מעביד.
הבעיה היא בהגנה הספציפית והמונופוליסטית הקיימת בחוק להתאגדות כזאת, שנותנת לה זכויות יתר ומאפשרת למשל השבתה של מפעל בלי שהמעסיק יוכל להחליף את העובדים, כך שעמדתו במו"מ מלכתחילה מוגבלת.
האם לדעתך ללא הגנה כזו, הרופאים לא היו יכולים להתאגד ולנהל מו"מ באותו אופן?
במצב של חוסר ברופאים וריבוי בתי חולים, היו מפטרים מישהו?
מנגד, החוק נותן כוח עצום בידיים של עובדים בלתי מיומנים ויתרון בלתי הוגן על המעסיק.
"יתרון בלתי הוגן על המעסיק"
זו השטות הכי מצחיקה ששמעתי בזמן האחרון. אתה שוכח שלמעסיק יש את הזכות לפטר כל אחד שלא נראה לו, לשלם לעובד שכר מינימום בלבד וכו'.
וסיפור אישי, שינסה לענות לשאלה מדוע התאגדות עובדים היא לא משהו שהיה צריך להיפסק במאה ה-20 (שיקגו היתה במאה ה-19 ד"א)
ידידה טובה שלי עבדה בקומברס, וקיבלה שכר נהדר ותנאים מעולים, כל המכונית-טלפון-חופשות שצוינו בכתבה. יום אחד, התפוצצה בועת ההיי-טק, והבחורה הלא צעירה מצאה עצמה ברחוב מחפשת עבודה ללא הצלחה. זה שוק העבודה שאתה רוצה לחיות בו?