קיטש, שלום ושמעון פרס

את ההחלטה על כתיבת הטור הזה קיבלתי שעה שמהרדיו במכוניתי בקע קולו השמאלצי של טוני בלייר ממטיר לכל עבר דברי חנופה מתקתקים אודות הקיבוצניק, המשורר, המדינאי, הנביא ואיש השלום, הלא הוא נשיאנו שמעון הראשון. זה שהביא לנו את שלום האמיצים, המזרח-התיכון החדש, החומוס בדמשק, וכעת החג האזרחי הראשון של המאה ה-21.

למרות היותו מושג עמום, מופשט ולא ברור, אנשים בעלי חוש טעם ואנינות מינימליים מסוגלים לזהות קיטש מרחוק. יהא זה קיטש אדריכלי, קולנועי, מוסיקלי, ספרותי או עיתונאי, כאשר אנו נתקלים בקיטש, רובנו חשים רתיעה, שלא לומר בחילה קלה. קיטש הוא דבר זול, שמנוני ורגשני, לרוב בלתי-נסבל, לעתים אירוני ומשעשע. אלא שבפוליטיקה נדמה כי רבים לוקים בתתרנות המונעת גם מאלו החשים בקיטש בימים כתיקונם מלחוש בצחנתם, בבחינת אין הגמל רואה את דבשתו ואין הבואש מריח את בית-שחיו. או בעברית פשוטה: מי שהולך לישון עם שמעון פרס בבית-הנשיא, שלא יתפלא אם הוא קם בבוקר דביק.

לא אתיימר להיכנס, ודאי שלא להכריע, את הוויכוח עתיק-היומין איזהו הקיטש המאוס, המביך והפתטי מבין השניים: הימני או השמאלני. זה המקדש ומפאר את הגבורה הרומנטית, ההקרבה, הניצחון, הכיבוש, לעיתים את המוות, או זה המאדיר ומהלל את השלום, האהבה האוניברסאלית, ההרמוניה והפסטורליה. הימני קורא בביוגרפיה של בגין, ודומע שעה שהוא נתקל בחוויות המחתרת, בעוד השמאלן שולף ממחטות מקונחות דווקא בנחיתת סאדאת בארץ הקודש. הראשון נוטל לידיו ביוגרפיה של נפוליאון, השני מעלעל בזו של מהטמה גנדי. אלו גם אלו יהנו ברובם מסרטי הנקמה של קוונטין טרנטינו, ומן הסתם גם מקומדיה רומנטית עשויה היטב. הכל יכול לרגש, ובמצב הרוח המתאים, עינו של מי לא תתלחלח לנוכח סיפורו של לוחם הזכויות מרטין לותר קינג או גיבור המלחמה וינסטון צ'רצ'יל?

מילן קונדרה, אחד ממבקריו השנונים של הקומוניזם, כתב בספרו 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' כי: "האידיוטים המחייכים זקוקים לקיטש על-מנת לפשט את מורכבותו הבלתי-אפשרית של העולם". נזכרתי בציטוט מסיבה אחת, פעוטה ומכריעה, ההופכת את קרנבל שמעון הראשון למחזיק בתואר קיטש המילניום: מדובר בצ׳ק ללא כיסוי. אוויר חם. ביצה שהיה ניתן לומר שלא בקעה, אלמלא הייתה מתבקעת שוב ושוב, שלא לומר מתפוצצת, בקולות נפץ עזים, חורכים ובוערים, באוטובוסים, במסעדות, בכבישים, בפעוטונים, בערי המרכז ובעיירות הדרום, ביו"ש כמו גם במדינת ת"א.

מי לא השתתף במסיבת-העל. רוברט דה נירו ורות וסטהיימר, רם עמנואל וברברה סטרייסנד, ביל קלינטון ושלמה ארצי, טוני בלייר ואייל גולן, יונית לוי וריטה, חומוס ופיתה, סטנלי פישר ומיכאל גורבצ'וב, שרון סטון ואלברט ממונאקו. וכולם גם הסכימו שלמרות האוכל הבינוני, מדובר במסיבה פיצוץ. אחח, כמה חבל שהיו כמה מוזמנים פוטנציאליים שלא יכלו להגיע. בערך 2000.

הקיטש, מטבעו, מבקש להאדיר, להעצים ולפברק תחושות מוגזמות, רגשניות, לעיתים מדומיינות, אודות הישגים בעולם האמיתי. על-מנת להפוך לגיבור מלחמה היה על נפוליאון לכבוש את אירופה. על-מנת להפוך לאנשי שלום היה על מנחם בגין ואנואר סאדאת להביא שלום. נסיעתו של ניקסון למוסקבה, ניצחון בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה, גדולתם של מהטמה גנדי, נלסון, אלכסנדר מוקדון, או ג'ינג'ס חאן, כל אלו מבוססים על הישגים של ממש.

עם יד על הלב, אפילו ימני אדוק שכמותי היה שמח לבוא להילולת שמעון הראשון לו היה נביאנו מביא את השלום המיוחל. לאף אחד אין בעיה עם פסטיבלי שלום, קיטש שמאלני ורגשנות היפית אוניברסאלית, אבל רבאק, לפני הקיטש, אולי תביאו קצת שלום? איפה פרס ואיפה הסכמי אוסלו, שהבטיחו להחליף מאה שנות דמים במאה שנים של שלום? איזה הישגים אנחנו חוגגים בדיוק? מה הסיבה למסיבה? את פירות תרומתו, גדולתו וראייתו את הנולד של גדול-האומה שמעון הרי קטפנו מדי יום ביומו בעשרים השנים האחרונות. איך להגיד זאת בעדינות, לא ממש כדאי לכתוב ב-סי.וי.

אין מנוס מן המסקנה כי פסטיבל פרס הראשון הוא מפגן הקיטש סר הטעם, המביך, היומרני, והמנותק ביותר מהמציאות שנראה אי-פעם במחוזותינו. פיברוק על פיברוק על פיברוק. לא "שלום בזמננו", לא אחווה, ולא מזרח-תיכון חדש. לא דובים, וגם לא יער. זהו וודסטוק מעונב ופסיכדלי בחזקה שלישית: פסטיבל יומהולדת בסימן שלום, כשאין שלום, ואפילו יום הולדת אין: פרס בכלל נולד ב-2 לאוגוסט.