למה לתקן את מה שלא מקולקל? עם שליטה מרשימה של האסלאם בטרור העולמי ובמעשי הרצח המקומיים, לא נראה שיש ליהודים על מה להתנצל ביחסם אל הפלסטינים
"מדינת ישראל אינה חייבת להתאבד כדי להוכיח שהיא דמוקרטית", אמרו פעם שופטינו • מאז זרמו מים רבים, ונראה שגם בימין הישראלי החלו לזנוח את התפיסה הפרגמטית המסורתית לטובת משאלות-לב על חיים טובים יותר עם שכנינו • עם רקורד מרשים של אחריות ל-70% מהטרור העולמי ול-67% ממעשי הרצח במדינתנו הקטנטונת, קשה להבין את הרוצים בקליטתם של מעל למיליון מוסלמים נוספים • למרות היעדר ה"חזון", ה"מעוף" וה"תקווה", עד שהאסלאם לא יעבור מהפכה הומניסטית אין שום סיבה לשנות את המצב הקיים, שהוא הטוב ביותר שהיה עד כה מאז קום המדינה • אזהרה: המאמר אינו פוליטיקלי-קורקט
באחד השיפוצים שעשינו בבית, השתתף פועל פלסטיני חביב. אחרי שסעדנו יחד ארוחת צהריים בשרית, הפועל, אבו-שאדי שמו, הודה לי בקול רוטט ונרגש: "עיוני, רק שיהיה כבר שלום בינינו הערבים והיהודים, שנוכל לשבת יחד ולשתות קפה כמו חברים". אני מצדי, עניתי לו ביובש: "חביבי, שלום יהיה רק כשתפסיקו להיות מוסלמים. עד אז, אתם תמשיכו לרצוח את עצמכם ואותנו עד כלות". אבו-שאדי הזדעזע מהתשובה, וככה הוא ענה לי, אני נשבע: "יא איבני, אצלנו יש אולי רק 20% רוצחים, כל השאר אנשים טובים".
נזכרתי באנקדוטה הזו בעקבות הפולמוס שניהלו לאחרונה אורי אליצור ובן-דרור ימיני, אודות סוגיית אזרוח הפלסטינים כבעלי תעודות כחולות מן המניין. אליצור, פובליציסט בכיר ולשעבר מנכ"ל משרד ראש-הממשלה, שותף לשורה (קצרה) של פוליטיקאים בעבר ובהווה, הקוראים לאמץ את רעיון אזרוח הפלסטינים כחלופה ל"חזון" שתי המדינות המקובל על השמאל. לטענת הוגי הרעיון, המהלך יביא להפחתת הלחץ הבינלאומי על ישראל, שהרי הפלסטינים כבר אינם כבושים אלא בעלי זכות בחירה ככל יהודי, ויתקן תיקון יסודי במצב הבלתי-נסבל בו חיים ערביי השטחים. בין הפוליטיקאים ששותפים לרעיון, ניתן למנות את משה ארנס, רובי ריבלין, חנן פורת ז"ל וציפי חוטובלי.
דומה אפוא שלחץ ארוך שנים של אבירי זכויות האדם – באקדמיה, בתקשורת ובשטח – אכן עשה אט-אט את שלו: גם בימין הישראלי כבר חושבים במונחים של "אפרטהייד", לפיהם ישראל איננה נוהגת כראוי בערביי השטחים, וכי חובה למצוא לכך פתרון אנושי.
קשה להחליט איזו חלופה גרועה יותר: פתרון שתי המדינות, שיהפוך את מדינת ישראל לבעלת מותניים דקיקים במיוחד (פחות מ-20 ק"מ) המאוימים על-ידי הרי השומרון הגבוהים, או אזרוח של ערביי השטחים, שיוכלו מעתה להביע בחדווה את מאוויי האסלאם האותנטיים גם בקניונים ובמדרחובים של ערי המרכז וירושלים, בלי שמחסומים כלשהם יפריעו בדרכם.
אבו-שאדי צודק
כאשר מגבשים מדיניות, אין מקום למשאלות-לב, לתקוות ולאמונה בעזרתו יתברך שהכל יהיה בסדר. להפך. בשעה שמתלבטים בין חלופות מדיניות שונות, צריך לקחת בחשבון את התרחיש הגרוע ביותר (ובלבד שאיננו מופרך) שכל אחת מהחלופות עלולה ליצור – ועל פיו לברור ביניהן. זה לא חשוב ומעניין מהן הפסגות הוורודות שכל אחת מהן אולי טומנת, כמו שחשוב מהם המדרונות שאליהם ניתן להדרדר מחמתן. לעולם אין לבחור חלופה כי היא בעלת החזון המפעים והנשגב ביותר, אלא כי היא הכי פחות מסוכנת. כאן רק השטח צריך לדבר; זוהי שפתן של העובדות ושל המציאות, ולא של התקוות.
בנידון-דידן, אכן ייתכן שאחרי האזרוח של ערביי השטחים והמעבר למדינה דו-לאומית של ערבים ויהודים, נוכל ללקט יחדיו ביערות קסומים פירות יער, דובדנים ותותים, לנגב חומוס, ולחתן בששון זוגות חד-מיניים-דו-גזעיים. אלא שלפי תרחיש שאינו הרבה פחות סביר, עשוי הרצח של משפחת פוגל להיראות כאירוע אנין ומעודן, שעה שלמליוני פלסטינים תהיה גישה לכל מקום ובית במדינתנו הקטנה.
והנה, בעוד התרחיש הלבבי אינו נהנה מתקדימים כלשהם, התרחיש האחרון דווקא נתמך על-ידי נתונים.
זה לא הכיבוש, טמבל
לפי מחקר של המרכז הלאומי ללוחמה בטרור של ארה"ב, למעלה מ-70% מהרוגי הטרור בעולם בשנת 2011, נרצחו על-ידי מוסלמים סונים: 8,886 מתוך 12,533. מדובר באחוז הגבוה משמעותית ממשקל המוסלמים באוכלוסיית העולם, המהווה בערך 20%. לפי מחקר אחר, 95% מפיגועי ההתאבדות ברחבי העולם בוצעו על-ידי מוסלמים. כבר בספר המפורסם 'התנגשות הציוויליזציות' של סמואל הנטינגטון, בפרק שנקרא 'גבולותיו העקובים מדם של האסלאם', מראה הנטינגטון כיצד המוסלמים מעורבים ברוב המכריע של הסכסוכים בין ציוויליזציות ובתוך ציוויליזציות. או במלים אחרות: ברוב הסכסוכים החיצוניים שנערכים בין שני עמים/דתות, צד אחד לפחות הוא מוסלמי, וברוב הסכסוכים הפנימיים (סוריה כדוגמא) מעורבים גם כן מוסלמים.
אם כן, הטענה לפיה הטרור הפלסטיני נובע משנים של דיכוי וכיבוש היא הבל. מאחר שגם ערביי השטחים סובלים מרדיקליזציה אסלאמית, אין שום סיבה להניח שאזרוח כלשהו ישנה את הד.נ.א התרבותי-דתי שלהם. אין סיבה להניח שהתעודה הכחולה תגרום להם להפסיק לרצוח כמו שהם עושים זאת בכל העולם, רק הפעם ביתר קלות.
ולעניין התעודה הכחולה, לא פחות מעניין לציין כי גם ערביי ישראל לא טומנים ידם בצלחת. לפי נתונים של המשרד לביטחון-פנים, הערבים, המהווים כ-20% מאזרחי המדינה, אחראים ל-67% ממעשי הרצח! יותר מפי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסיה. מדוע שמישהו ירצה לצרף אליהם עוד שני מיליון חברים, שהם בממוצע עוד יותר קיצוניים מהם?
אך למה להסתבך בנתונים, כאשר אפשר פשוט לשאול לפיהם של הפלסטינים? בסקר שנערך (2006) בקרב 1,200 פלסטינים, השיבו 56% אחוזים מהם שהם תומכים בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים יהודים. כך שגם אם רק מיעוט עוסק ברצח יהודים, יותר ממחצית האוכלוסיה תומכת בכך (אגב, בסקר אחר אמרו 59% שהם תומכים בהמשך המאבק המזוין גם אחרי שתקום מדינה פלסטינית).
אם כן, לתרחיש-הגרוע-ביותר יש על מה להתבסס. כאשר לא יהיו מחסומים ולפלסטינים תהיה גישה חופשית ללב הארץ, דבר לא יוכל להגן על יהודי הארץ מפניהם, ויש סיכוי סביר להאמין שחיינו יהיו בטוחים פחות ורוויי אלימות הרבה יותר.
מהמישור העובדתי לדיון הערכי
אין לכחד: לו במקום שני מליון פלסטינים היו חיים בשטחים שני מליון נורווגים, הם היו מקבלים תעודה כחולה או מדינה משלהם כבר מזמן, והעימות בין העמים היה מתנהל במישור התרבותי בלבד. אין זה מס שפתיים אלא טענה כנה: במקרה של שותף נאור, תרבותי והומני, אכן לא היתה כל הצדקה למצב הקיים. דא-עקא, כיוון שלא מדובר כאן בנורווגים, אלא במוסלמים שכבר הוכיחו בשקדנות את יכולות הטרור שלהם ואת תרבותם האלימה והאנטישמית מאז קום המדינה, אין שום הכרח מוסרי להעניק להם זכויות (או מדינה).
הכלל המוסרי אומר: לא לחלק פרסים לעבריינים. הכלל התלמודי קובע ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", ובהקשר שלנו הערבים צריכים להתאמץ כדי להוכיח שהם ראויים לזכויות פוליטיות. רק כאשר הם יזנחו במובהק את דרכי הטרור והרצח, רק כאשר ניתן יהיה בביטחון לדעת שהם עברו תהליכים משמעותיים של דמוקרטיזציה ואימוץ ערכים מערביים הומניים, הם יוכלו לזכות בזכויות אזרח. עם כל הבוטות וכל הכאב שבאמת מרה זו, מי שלא מתנהג כבן-אדם, מי שכלל אינו מנסה או מעוניין לשמור על זכויות אחרים, שלא יצפה לקבל זכויות אדם ללא הגבלה.
הפלסטינים יכולים לבוא בטענות רק אל עצמם: מה שמפריד בינם ובין זכויות מלאות הוא תרבותם שלהם, לא היהודים. אין אף גורם שמונע מהם להפוך שווים ליהודים מלבד הם עצמם. כאשר חיי היהודים עומדים על הכף, המחיר של היעדר זכויות פוליטיות מלאות לפלסטינים הוא נסבל ביותר. שיהיו גם 10 מליון פלסטינים תחת "כיבוש", ולא עוד משפחת פוגל אחת נוספת.
מדובר בעניין תועלתני פשוט של רצון לחיים. נוכח רצחנותו של האסלאם, טענותיו של השמאל על משטר אפרטהייד ישראלי בשטחים נראות צדקניות ומגוחכות. כפי שאמרו שופטי בג"ץ במשפט 'אל-ארד', שעסק בפסילת מפלגה ערבית קנאית מלרוץ לכנסת, "מדינת ישראל איננה צריכה להתאבד כדי להוכיח שהיא דמוקרטית". כך גם בסוגיה הזו: מדינת ישראל איננה צריכה להתאבד כדי שלפלסטינים יהיה טוב יותר. אנחנו חפצי חיים ושלום, אך החיים קודמים לשלום ומתנים אותו. כאשר יהיה ברור כשמש שחיינו אינם עוד בסכנה, נהיה הראשונים להעניק זכויות אזרח מלאות.
לא מתקנים מה שלא מקולקל
אבל, ישאל השואל שנשטף בתעמולה ה"פתרוניסטית", אם לא מדינה פלסטינית ולא אזרוח של ערביי השטחים, מה הפתרון?
הפתרון הוא שאין שום צורך בפתרון; חד וחלק. את מה שעובד היטב אין שום צורך לתקן. דו"ח של השב"כ לשנת 2012 קובע שלא היה אף הרוג מטרור פלסטיני שמוצאו מיהודה ושומרון במהלך השנה. זהו נתון חסר-תקדים. שבעת ההרוגים היחידים נהרגו מטרור עזתי. גם הכלכלה הישראלית בסדר גמור; למעט ליקויים פנימיים רבים שנוגעים למבנה המשק הישראלי, ישראל איננה מדינה בצל טרור שכלכלתה רעועה. הצמיחה נמשכת וההשקעות הזרות זורמות. והלחץ הבינלאומי? לא צריך להטריד יותר מדי. ראשית, הישרדות קודמת למותרות. מעבר לכך, המיתוס אודות בידוד בינלאומי מתברר כשגוי. לפי מחקר מקיף שערך פרופ' אפרים ענבר, לא רק שישראל איננה מבודדת, אלא שמעמדה הבינלאומי משתפר עם השנים (המחקר מתבסס על נתונים דוגמת מספר השגרירויות, כמות הביקורים הרשמיים של נציגים זרים, ועוד).
מדוע אפוא לא להמשיך במצב הקיים? הסטטוס-קוו הרי מיטיב עם הישראלים, וכאמור, אם הפלסטינים חושקים ביותר, שישפרו אצלם את מה שטעון שיפור. אנחנו בינתיים מסתדרים מצוין. צריך להפנים שהמציאות מורכבת מדי, וכל ניסיון להנדס אותה נידון לכישלון. אין לדעת מה בנסיבות המציאות הנוכחית תורם למצב הנהדר שהמדינה נמצאת בו. אולי הפלסטינים משתפים פעולה בסתר עם השליטה הישראלית, אשר עדיפה להם משליטה של קנאים רצחניים? אולי לפלסטינים טוב משחושבים? אולי מערכת הביטחון הישראלית מצאה את האיזון הראוי? כך או כך, למה להרוס. טפו טפו טפו, שהמצב רק ימשיך כמו שהוא. ואם ידרדר, כנבואות השחור של השמאל שכל הזמן מתעדכנות לשנה הבאה? נשקול מחדש. איום קיומי אין כאן.
גם מבחינה אסטרטגית זוהי ההתנהלות הנכונה: כאשר מדינת ישראל תכריז כי היא מוכנה להמשיך גם עוד מאה שנים במצב הקיים, רוח הלחימה תישבר בקרב הפלסטינים. כאשר הפלסטינים קוצרים בחסות הטרור הישגים, הדבר מדרבן אותם להמשיך אל היעד הבא. כאשר מתברר להם שאין תוחלת למאבקם, שכן הסבלנות והנחישות הישראלית גדולים בהרבה משחשבו, העימות ישכך ויפנה מקום להסדרים.
לחזור לשורשים הימניים
הימין צריך אפוא לחזור ליסודות תפיסתו – ריאליה ואמפיריציזם; מגע מתמיד עם העובדות, ויחס חשדני כלפי כל תאוריה שמרכיב התקווה ומשאלות-הלב תופס אצלה מקום נרחב. בשבוע שעבר חגג פרס בהתקף מגלומניה עונתי 90 אביבים. בטקס מעורר ההשתאות שכחו לציין שהוא הספיק לקבור כבר כמה פעמים את ילדו האהוב אוסלו. זה ההבדל בין חזון על מזרח-תיכון חדש, שכולו ניתוק מהמציאות ושגייה באשליות – ובין חזון של מדינאים רציניים בעלי שיעור קומה.
בגלל טורי דעה הזויים שכאלה אנשים נרתעים להשתייך למחנה הציוני-לאומי, על תנועותיו הפוליטיות והלא פוליטיות, ואפילו אתרי אינטרנט מעין אלה. שיחים קוצניים שמקלקלים גן פרחים יפה.
הסבר נא להדיוטות שבינינו, מה כל כך הזוי במאמר הנ"ל?
זהירות טרול
כשאתה קורא את תגובת גל ואת המאמר של בועז לוי, לא צריך אפילו גרם מאמץ כדי להבין מי באמת הזוי כאן. בועז מביא שורה של טיעונים הגיוניים, אמיתיים, כבדי משקל. כמה נימוקים כאלה מביא גל? – אפס. כמה גידופים אצל בועז לוי? – אפס. כמה אצל גל?- כל מילה גידוף מלמיליאן.
בועז, אני מסכים לגמרי להתנגדות לסיפוח ולרעיונות של אליצור, על סיפוח, אבל אני חושב שאתה קצת אופטימי מדי ביחס ליכולת שלנו להשאיר את המצב כפי שהוא – המצב הבינלאומי סביר רק בגלל שאנחנו כביכול בתהליך מדיני, לקראת הקמת מדינה, באמצע אוסלו הכ"כ מושמץ על ידך, אם היה ברור לקהילה הבינלאומית שאנחנו לא מתכוונים לזה, או אפילו אילו לא הייתה רשות פלסטינית בדרך למדינה – היינו מקבלים יחס דומה לדרום אפריקה ובצדק – אתה הרי מחזיק מיליונים של אנשים בלי לתת להם להם חופש תנועה ובלי לתת להם זכויות אזרח, לאיזו מדינה הם שייכים? קיצורו של עניין – הבעיה קשה יותר מאיך שאתה מתאר אותה , לא כך?
שלום אייל,
לדבריך אין ביסוס. באותה מידה אני יכול לטעון הפוך: הקהילה הבינלאומית משגעת אותנו רק בגלל שאנחנו מראים חולשה ונכונות לוויתורים. אם היינו אומרים: אין פתרון ואין תזוזה, נקודה, אולי היו יורדים מאיתנו.
בועז שלום
ראשית יש בעיה עמוקה בניתוח 'ראוי' ו'לא ראוי' על סמך שיוך לקטגוריה סטטיסטית.
אם נהיה עקביים עם הקו הלוגי שלך הרי האזרחות של תושבי ישראל הערבים היא 'באג' שיקום ויתקומם -זאת רק שאלה של זמן.
שנית, האם לשם שימור המצב המועיל -סטאטוס קוו – אין צורך להקצין עמדות ימינה? בניגוד לבן-דרור שמזה זמן מה קורא נאמנה את המפה האידיאולוגית ומסיק מסקנות שגויות אליצור נוקט לדעתי באסטרטגיה של קיבוע הסטאטוס קוו על ידי משיכת האלטרנטיבה ימינה.
חומר למחשבה ידידי
אייל – ראשית אני מועל בהשוואה לדרום אפריקה. היא לא הוגנת בשום פרמטר
שנית – למי שלא אזרח לא מגיעות זכויות אזרח זה די פשוט. אזרחות זה מועדון אקסלוסיבי -שאל את המהגרים לארה"ב.
"אתה הרי מחזיק מיליונים של אנשים בלי לתת להם להם חופש תנועה"
אני חולק עליך – הרי למעט מספר מאוד מצומצם של מחסומים יש תנועה כמעט חופשית של ערבים ברחבי יו"ש.
בועז,
אני מסכים עם שתיים מהנחות היסוד שלך: מצבו של העם היהודי טוב היום יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה; והאסלאם והתרבות הנלווית לו הם כר פורה לאלימות רצחנית.
אני חולק עליך שהאידיאל הוא המשך המצב הקיים. המצב הקולקטיבי יכול להיות טוב, אבל המחיר האישי ששילם מי שאיבד אדם יקר לו לטרור הערבי הוא קשה מנשוא, והקבוצה הזו הולכת וגדלה. תקציב הביטחון הוא גיבנת על הכלכלה הישראלית. הכלכלה טובה? היא יכולה וצריכה להיות טובה יותר.
אם היינו חיים ליד נורבגים מצבנו היה טוב יותר.(אני לא מסכים שהנורבגים היו מקבלים ת"ז כחולות. ראה את המאמר של עמנואל נבון מוקדם יותר היום כאן במידה). אפשר וצריך להפוך את ה"פלסטינים" ל"נורבגים".
סיפוח יו"ש ואזרוח כל ערביי ההר הוא רק חצי מהתשובה. החצי השני הוא מחיקת האידיאולוגיה הפלסטינית הגזענית. בפי דוברי רחוב ימנים שגורה האימרה שזה עם מומצא שכל תכליתו למחוק את מדינת ישראל. אבל מה המסקנה המעשית המתבקשת מכך? שיש למחוק את הרעיון הפלסטיני, להגביל בזהירות את חופש הביטוי ולהוציא את הרעיון הזה מהחוק. כי הרעיון הפלסטיני לא מסוכן פחות ולא מוסרי יותר מתורת הגזע הנאצית.
זה הצליח עם הגרמנים בתכנית מארשל. גם אנחנו צריכים תכנית מארשל משלנו.
בועז,
אם ראשוני העולים במאה הקודמת וזו שלפניה היו שוקלים שיקולים כגון אלו שהבאת כאן, אני סבור שלא היתה קמה מדינה יהודית כאן בארץ ישראל.
הבעיה היא לא מול הערבים אלא בתוכנו אנו. גם לא מול שאר העולם. עם העובדה שהצעת חוק כמו של אבי דיכטר לא יכולה לעבור בכנסת ישראל, מראה את הבעיה שיש לנו.
כאשר רובנו נקבל שזו מדינה יהודית – כולל יהודה ושומרון, גם הערבים החיים בארץ ישראל המערבית (ממערב לירדן) יקבלו אותנו.
מי שלא יקבל אותנו ויחתור תחת מדינתנו, נראה לו את הדרך החוצה. לא צריכה להיות כל בעיה עם זה, בתנאי שנאמין כולנו בעצמנו ויעודינו כאן
מסכים שאין לאזרח את האויב, וודאי שלא להעניק לו מדינה חינם לידנו.
אלא שהברירה המוצעת במאמר – להשאיר את המצב הקיים – איננה מעשית.
המצב הקיים הוא משטר צבאי ישראלי בשטחים שלא סופחו למדינה, תוך דכוי הישות הלאומית התוססת שם.
המצב הזה רע, מציב את מדינתנו ברשימת המדינות הקולוניאליסטיות, ומציג אותנו באור שלילי ביותר.
דברים כאלה יצרו את בעיית אוסלו ואת יזמות ה"הסדר" ההזויות למיניהן, שבעצמן גוררות את הכרסום המתמשך בעמדתה הבינלאומית של ישראל.
אי אפשר להשאיר את המצב _הזה_ על כנו – יש לגבש ולהכריז מדיניות ברורה וחדה: ספוח רשמי ומלא של יו"ש, מתן זכויות תושב – ולא אזרחות – לתושבים הפלסטינאים שם, ופתיחת מערכה לסלוק הגורמים הלאומיים העוינים משם, כמו גם מחלקי הארץ שממערב לקו הירוק.
זה לא קל, אבל אין בררה אחרת לטווח הרחוק.
כ"כ פשוט וכ"כ נכון
שלום בעז,
מאמר מעניין מאד שהאיר קצת את עיניי (מודה שלא חשבתי על הטיעונים שהעלית קודם).
רציתי לשאול, בהנחה שאנחנו רוצים להמשיך במצב הנוכחי מה לדעתך צריך להיות הסטטוס הישראלי בהתנחלויות? להמשיך לבנות עד בלי די, או להודיע על הגבלה שתאפשר בניה לצורך סיפוק הריבוי הטבעי בלבד?
תודה רבה!
לאור הטיעונים העקביים והרציונאלים, ניתן להסיק שגם הדרום אפריקאים הלבנים טעו כאשר הפסיקו את מדיניות האפרטהייד.
הרי השחורים אלימים יותר, מסוכנים יותר סטיסטית – בגלל ה"דנ"א
התרבותי שלהם"…
מפחיד אותי לקרוא דברים כאלה ולחשוב שאנשים חכמים באמת ולב שלב מאמינים למה שהם כותבים.
בנאליות הרוע…
יעקב,
אפרטהייד לא רלוונטי כאן – הפלסטינים הם לא אזרחים שמופלים לרעה. אם לערביי ישראל היו ספסלי ישיבה משלהם אז היה כאן אפרטהייד.
ואגב, אכן מאז ביטול האפרטהייד עזבו עשרות אחוזים מהאוכלוסיה הלבנה את דרוא"פ, כנראה שהאינטגרציה לא באה להם בטוב.
צר לי שאתה מפחד מטיעונים כמו שלי. אני מעדיף להיחשב גזען תרבותי חי, מאשר פלורליסט תרבותי שחוט.