המבדיל בין כיבוש לכיבוש

האיחוד האירופי לא הצליח לגבש רוב כדי להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור, אך כן הצליח לגייס רוב כדי לסמן את מוצרי יהודה ושומרון כמוצרים "מן השטחים הפלשתינים הכבושים".

החלטה זו תמוהה משתי סיבות עיקריות.

ראשית, יהודה ושומרון אינם "שטחים כבושים" על-פי הקריטריונים של המשפט הבינלאומי. "שטח כבוש" הוא שטח שנכבש ממדינה ריבונית. לא הייתה מדינה ריבונית בגדה המערבית לפני מלחמת ששת-הימים. ירדן כבשה ואף סיפחה את הגדה לאחר הסכמי הפסקת האש של 1949, אך סיפוח זה לא הוכר על-ידי הקהילה הבינלאומית (למעט בריטניה ופקיסטן), כך שלא היה ריבון מוכר בגדה המערבית לפני 1967.

כאשר מדינת ישראל השתלטה על הגדה המערבית במלחמת ששת-הימים, היא לא כבשה מדינה זרה או חלק ממדינה זרה, אלא שטח שהוענק לעם היהודי לצורך הגדרה עצמית בהצהרת בלפור (1917), על-ידי אמנת סבר (Sèvres) ב-1920, על-ידי המנדט של חבר הלאומים ב-1922, ועל-ידי מגילת האו"ם ב-1945. לעומת החלטות מחייבות אלו, תכנית החלוקה של 1947 הייתה בגדר המלצה בלבד (כמו שאר החלטות של העצרת הכללית), ובלאו הכי הפכה לבטלה ומבוטלת מן הרגע בו נדחתה על הסף על-ידי הליגה הערבית.

מבחינת המשפט הבינלאומי, אם כן, הגדה המערבית היא לכל היותר שטח שנוי במחלוקת.

אוכלוסיות לא מסומנות

הסיבה השנייה לכך שמדובר בהחלטה תמוהה היא העובדה שישנם הרבה שטחים בעולם שהריבונות עליהם שנויה במחלוקת, ושבהם מתגוררת אוכלוסייה התובעת את עצמאותה מן הריבון. והנה, אין לאיחוד האירופי כל כוונה לסמן מוצרים מן השטחים הללו כ"מוצרים משטח כבוש". רשימת הדוגמאות ארוכה, ולכן נתמקד בדוגמאות הבולטות.

סין שולטת בשתי ארצות כנגד רצון תושביהן: טיבט וקסינג'יאנג (Xinjiang). סין אף שינתה את המבנה הדמוגרפי של קסינג'יאנג: בני המקום המוסלמים (האויגורים – Uighurs) מהווים רק 60% מארצם, לעומת 90% לפני 60 שנה. בחודשים האחרונים יש יותר ויותר תקריות אלימות בין האויגורים לבין הממשלה הקומוניסטית. גם הטיבטים לא מקבלים את השלטון הסיני. מאז מרץ 2011, הציתו את עצמם יותר מ-100 טיבטים במחאה על הכיבוש. הטיבטים הללו לאו דווקא נלחמים למען עצמאות מלאה; הם מוחים על דיכוי התרבות, השפה והמסורת שלהם.

הטיבטים והאויגורים אינם יכולים לסמוך על המערב שיגן על זכויותיהם. סין מחזיקה בכ-800 מיליארד דולר של איגרות חוב ממשלתיות אמריקניות, והיא מסוכסכת עם בעלות-הברית של ארה"ב במזרח אסיה (טייוואן ויפן). אין פלא, אפוא, שהנשיא אובמה מעולם לא מדבר על הזכויות של העם הטיבטי. באשר לצרפת, הנשיא סרקוזי דיבר גבוהה על טיבט לאחר שנבחר ב-2007, ואף נפגש עם הדלאי לאמה. אולם, בפסגת ה-G20 בלונדון, באפריל 2009, סירב נשיא סין דאז הו ג'ינטאו להיפגש עם עמיתו הצרפתי עד שהאחרון "יכיר כי טיבט היא חלק מסין". סרקוזי נכנע בקלות יתרה.

ב-1979 השתלטה מרוקו על כל סהרה המערבית, שהייתה אמורה להפוך למדינה ריבונית לאחר סוף השלטון הקולוניאלי של ספרד. מרוקו מדכאת ביד קשה את המאבק של סהרה המערבית לעצמאות, ומזרימה לשם מתנחלים מרוקנים. בפועל, העולם המערבי השלים עם הכיבוש המרוקני בסהרה המערבית, והפסיק להתייחס לסוגיה הזו.

ב-2008 פלשה רוסיה לחבל אבחזיה, ומאז היא מעודדת התנחלות רוסית באזור. מדובר בהתנחלות לכל דבר ועניין, אך לעולם הנאור יש מספיק כאבי ראש עם רוסיה, ואין בדעתו להתעסק עם כיבוש ועם מתנחלים רוסים.

ב-2009 הפעילה ממשלת סרי-לנקה כוח צבאי אכזרי כדי למוטט את המאבק של העם הטמילי. עשרות-אלפי טמילים נרצחו ומאות-אלפים גורשו מבתיהם, אך הקהילה הבינלאומית התייחסה למלחמה זו כעניין פנימי.

גם המערב לא פטור

אמנם, בכל המקרים הללו מדובר במדינות עולם שלישי ו/או במשטרים אוטוריטריים, והטענה כי המערב מצפה מישראל לנהוג על-פי סטנדרטים נאורים יותר היא סבירה בהחלט. אלא שבמערב עצמו ישנם מקרים לא מעטים של התנגדות, ואף התנגדות אלימה, להגדרה עצמית.

בחודש שעבר חידש האו"ם את הסטטוס של פולינזיה הצרפתית כ"שטח ללא ממשל עצמי". העצרת הכללית העבירה החלטה – בתום ישיבה שהוחרמה על-ידי צרפת – הקוראת לצרפת לקדם תהליך שיוביל את פולינזיה לעצמאות (בעולם יש בסך הכל 16 שטחים אשר מוגדרים על-ידי האו"ם כ"שטחים ללא ממשל עצמי").

הצרפתים נוהגים להשיב לאו"ם שלא כולם רוצים להיות עצמאיים ולהיפרד ממדינת האם, אך טענה זו בוודאי לא תופסת לגבי קלדוניה החדשה – מושבה צרפתית באוקיאנוס השקט מאז שנת 1853. ב-1980 הצליחו הקלדונים להכניס את ארצם לתוך רשימת האו"ם של "שטחים ללא ממשל עצמי". בעקבות זאת התפתח מאבק אלים בין הקלדונים לבין המתנחלים הצרפתים והממשלה הצרפתית. ב-1988 הסכימה ממשלת צרפת לערוך משאל עם על הענקת עצמאות לקלדוניה החדשה תוך עשר שנים, אלא שכעבור עשר שנים (ב-1998), שכנעה ממשלת צרפת את הקלדונים לדחות את ההצבעה בעוד "15 עד 20 שנה".  1998 ועוד 15 שווים 2013, והקלדונים החלו לברר מה קורה עם משאל העם שלהם; תשובת צרפת היא שכל מושבה שתבחר בעצמאות תאבד את התמיכה הכלכלית שהיא מקבלת כיום. אין ספק שמדובר באיום משכנע.

צרפת מונעת עצמאות מנתינים מרוחקים, אך התופעה קיימת גם בתוך האיחוד האירופי. קפריסין, מדינה חברה באיחוד האירופי, כבושה באופן חלקי על-ידי טורקיה מאז 1974. הטורקים גירשו כ-200,000 קפריסאים-יוונים לחצי הדרומי של האי. מאז, טורקיה מעודדת מדיניות של התנחלות טורקית בצפון קפריסין. עמדת האיחוד האירופי כלפי קפריסין היא שהסכסוך בלתי-פתיר, ויש להשלים עם הסטאטוס-קוו.

ספרד מדכאת ביד קשה את המאבק של הבאסקים ושל הקטלונים לעצמאות. גם בריטניה לא טומנת ידה בצלחת, ומנעה בכוח את צירופה של צפון-אירלנד לרפובליקה האירית.

אמנם, הקלדונים הם בעלי אזרחות צרפתית והקטלונים הם בעלי אזרחות ספרדית, ועל כן הם במצב שונה מן הפלשתינים. ובכל זאת, בלב העניין עומדים עמים החיים בשטחים שנויים במחלוקות (באירופה או במושבות), שזכותם לעצמאות נשללת על-ידי מדינות אירופאיות.

ישראל כעבריין מורשע

לאחר ההחלטה האירופאית לסמן את המוצרים מיהודה ושומרון, ישראל שלפה את הטענה כי הצעד עלול לפגוע בפרנסתם של הפועלים הערבים שעובדים במפעלי "המתנחלים". ישראל מתנהגת כאן כעבריין מורשע, שמבקש מבית-המשפט שלא להכניסו לכלא כדי שיוכל להמשיך ולפרנס את אשתו ואת ילדיו המוכים.

במקום זאת, על ישראל להודיע לאיחוד האירופי כי בכוונתה ליישם את העיקרון האירופי החדש, ולסמן את המוצרים מצפון קפריסין, מקלדוניה החדשה, מקטלוניה, ומהחבל הבאסקי. העובדה שצעד הגיוני ומתבקש זה נחשב על-ידי הממסד הדיפלומטי הישראלי כמתגרה וחצוף, היא שערורייה בפני עצמה, או לפחות מדיניות "שנויה במחלוקת".

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית ירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת למדיניות, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב