לא סחבק, נגיד: לדמותו של נגיד בנק ישראל החדש

הוא חושב שמדיניות קניית הדולרים שנקט בה בנק ישראל היא משגה יקר • תומך בליברליזציה של השוק ובהסרת חסמים • באופן כללי הוא אוחז בהשקפה שמרנית וזהירה בכל הנוגע לתפקידו של בנק ישראל • כשברזומה שלו רשומות הצלחות כמו בלימת האינפלציה וייצוב המטבע הישראלי, הנגיד החדש יעקב פרנקל מביא רוח חדשה

מינוי הנגיד החדש-ישן, פרופ' יעקב פרנקל, תפס את מרבית הפרשנים בהפתעה. השם שלו כמועמד כלל לא עלה בתקשורת, אך ראש הממשלה נתניהו דחק בו לקבל את התפקיד. כפי שפרנקל אמר בעצמו, "אי אפשר לסרב לראש הממשלה שמתעקש".

פרנקל, שהיה הנגיד בין השנים 2000-1991, ועבד יחד עם נתניהו במהלך הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, נהנה מיחסים טובים עם נתניהו ומחזיק בעמדות כלכליות דומות לשלו. מבחינת המדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל בשנים הקרובות, לעובדות אלו משמעות רבה.

כלכלן מוניטרי מוביל

טרם נבחן את מעשיו של פרנקל ואת הרקורד שלו כנגיד בנק ישראל, יש לומר כמה מילים על השכלתו: פרופ' פרנקל קיבל את תואר השני והשלישי שלו לכלכלה מאוניברסיטת שיקגו, ולימים אף לימד שם. הוא מזוהה עם אסכולת שיקגו המפורסמת, הדוגלת באופן עקרוני בשוק חופשי ובמוניטריזם – שיטה הרואה חשיבות רבה בפיקוח על היצע הכסף מצידו של הבנק המרכזי, על-מנת להשיג יציבות מחירים וכתוצאה ממנו שגשוג כלכלי. המוניטריזם דוחה את הרעיון הקיינסיאני לפיו יש בכוחה של ההתערבות הפיסקלית (קרי, הממשלתית) לשפר את המצב הכלכלי, ורואה ברעיון זה סכנה לבזבוזים ולעיוותים הגורמים נזק למשק כולו.

כלכלנים מוניטריסטים נוטים גם להסתייג מתוכניות של "הקלה כמותית" והזרמות כספים על-ידי הממשלות, ופרנקל עצמו אף התבטא כי לדעתו תוכניות מסוג זה אינן בנות קיימא. לדעתו, לפעולות יש אולי תפקיד מוגבל בטווח הקצר בראשיתו של משבר, שכן הן מאפשרות לממשלות לקנות מעט זמן, אך הן גורמות לעיוותים מסוכנים כאשר הן נמשכות יתר-על-המידה. לשיטתו, אם הזמן שתוכניות ההזרמה הרוויחו לא נוצל על-מנת לערוך שינויים תקציביים עמוקים ושינויים מבניים לטובת הגברת התחרותיות והשוק החופשי, בסופו של דבר נזקן יעלה על תועלתן.

שוק חופשי ושמרנות פיסקלית ומוניטרית הם אבני יסוד בחשיבה של פרנקל. זו אינה רק תיאוריה כלכלית מופשטת, אלא מדיניות מרכזית ומשפיעה, אשר אימוצה בארה"ב בשנות ה-80, תחת הנהגתו של נגיד ה'פדראל ריזרב', פול וולקר – בחסות הנשיא רייגן – הביאה לריביות גבוהות מאוד שהצליחו לבסוף לדכא את האינפלציה הגואה ממנה סבלה אז ארה"ב. כפרנקל אחריו, גם וולקר ספג ביקורת קשה מצד סוציאליסטים וכלכלנים קיינסיאניים, אך דור של צמיחה כלכלית מרשימה, לאחר התקופה הקשה שהתאפיינה במדיניות קיינסיאנית, הוכיחה את צדקתו.

נגיד לא מתערב

מודל זה אומץ בישראל על-ידי בנק ישראל בהנהגתו של פרנקל. פרנקל תמיד התנגד להגדלת הגירעון הממשלתי ואף נלחם בגרעונות על-ידי העלאת ריבית. פעולות אלו נתונות עד היום במחלוקת ציבורית בין הימין הכלכלי הסבור כי הצעדים הללו תרמו לכלכלת ישראל לבין אחרים, כמנכ"ל משרד האוצר לשעבר שמואל סלבין, הרואים במדיניות דיכוי האינפלציה של פרנקל "התאכזרות בעניים" ו"תרומה ליצירת פערים".

אך מעבר למחלוקות הנקודתיות, קשה להכחיש כי אינפלציה היא דבר רע. פרנקל קיבל ב-1991 מדינה עם אינפלציה של קרוב ל- 22% בשנה (!) והשאיר אותה ב-2000 עם אינפלציה בשיעורים אפסיים. אמנם, כדי להשיג יעד זה היה צורך בהנהגת ריבית ריאלית גבוהה של 6% עד 8%, אך ממילא, התקופה התאפיינה בצמיחה כלכלית גבוהה ביותר, כך שבניגוד לדברי המבקרים, אם הייתה פגיעה של המדיניות בעניים היא בוודאי לא הייתה משמעותית.

סטנלי מתערב

בשנים האחרונות, תחת הנהגתו של סנטלי פישר, חזר בנק ישראל להתערב בשוק המט"ח ורכש דולרים במטרה להחליש את השקל. מדיניות שגויה ויקרה זו, עומדת בסתירה גמורה למגמות שהנהיג בזמנו פרופ' פרנקל. בנק ישראל הוביל אז מדיניות הדרגתית של ליברליזציה של המסחר במטבע-החוץ. תחילת המדיניות הזאת בהנהגת "רצועת האלכסון" של שער החליפין, צעד ראשון לכיוון הסרתו המוחלטת של הפיקוח על מט"ח ב-2005. "רצועת האלכסון" הפחיתה התקפות ספקולטיביות על שער חליפין קבוע. השיפוע שלה שיקף את הפער הצפוי בין שיעור האינפלציה בישראל לבין שיעורה בעולם, וביסס הנהגת יעד אינפלציה מוצהר, דבר שתרם לביסוס אמינותו של בנק ישראל ושל השקל, והיה לאחד הגורמים המרכזים ביציבות הכלכלית של ישראל בעשור האחרון.

פרנקל מודע יותר מרבים מעמיתיו למגבלות הקשות של המדיניות המוניטרית. כשכיהן בתור יו"ר בנק ההשקעות JPMorgan, התבטא פרנקל בנושא לא-פעם וטען כי מדיניות מוניטרית אינה יכולה להוות תחליף למדיניות פיסקלית ולרפורמות מבניות התורמות לקידום התחרות והפריון במשק. יחד-עם-זאת, פרנקל מודע היטב למגבלות תפקידו, ומבחינה מעשית קשה להאמין שינסה, כמו קודמו, להתערב במשק. הוא יבכר לעסוק בפעילות הליבה של בנק ישראל: שמירה על יציבות המחירים.

חצי הכוס הריקה

כמובן, התמונה אינה חד-מימדית, ויש מקום גם לביקורת. בתור נגיד, לקח לפרנקל יותר מידי זמן להעלות את הריבית, והוא נתן לאינפלציה להשתולל במשך זמן רב מידי. גם מדיניות "רצועת האלכסון" הייתה מורכבת מאוד, וייתכן שמוטב היה לעבור לליברליזציה מוחלטת של הסחר במט"ח מוקדם יותר.

גם כשכיהן כסגן יו"ר AIG, לא הכל הלך חלק. בכל הנוגע למשבר הכלכלי, הוא טעה בגדול, בשל אופטימיות-יתר שמנעה ממנו להבין את בועת הנדל"ן בארה"ב. אמנם, הוא הצליח לחמוק מאחריות אישית להתמוטטות החברה, אך קשה להצדיק את העובדה שמרכזיות שוק הנדל"ן בתמהיל ההשקעות של AIG נעדרה מעיניו.

מבט קדימה

כאשר מתבוננים על האתגרים של המשק הישראלי בשנים הקרובות, ניתן ראשית לציין כי האינפלציה כיום איננה בעיה משמעותית. צריך תמיד לשמור על ערנות, אך קשה להאמין ששיעורי הריבית הריאלית של פרנקל יהיו גבוהים כמו בקדנציה הראשונה שלו. יחד-עם-זאת, סביר להניח שמדיניות הריבית החדשה תהיה שמרנית יותר מזו של פישר, בשורה טובה בפני עצמה.

אין גם ספק שפרנקל ידחוף את הממשלה, מתוקף סמכותו כיועץ כלכלי ראשי לממשלה, לכיוון של שמרנות פיסקלית ופתיחת המשק לתחרות. אלו בשורות טובות למשק הישראלי, הזקוק נואשות למבוגר אחראי אמיתי שיגיד את האמת הכואבת לציבור: אין ארוחות חינם ולא רצוי לחיות על חשבון עתידנו ועתיד ילדינו. לאור התבטאויותיו בנושא, יש גם לקוות שפרנקל יפסיק את המדיניות המסוכנת של רכישת מט"ח על-ידי הבנק המרכזי, דבר שכבר הסב למשק נזקים משמעותיים, ואם יימשך, עלול לגרום להפסדים כבדים עוד יותר.

מינויו של פרנקל נושא עימו אופטימיות רבה: פרנקל הוא אדם אחראי ומנוסה שמבין עניין. נותר רק לקוות שיצליח לעמוד בציפיות הגבוהות ממנו, בתקופה קשה והרת-גורל בכלכלת ישראל והעולם.

אמיר ויטמן הוא כלכלן, ממייסדי התנועה הליברלית החדשה.