חזור במהרה, מיסטר קרי

לא קרי, אל תלך! לא עכשיו! אם באמת אנחנו נמצאים כפסע מהשלום, כלומר מהמשא-ומתן, למה שלא תישאר ותכפה עלינו את הצעד האחרון? אתה לא מבין שאתה מאבד את המומנטום מהמסיבה המטורפת של המלך פרס הראשון? עד הפעם הבאה שתגיע, כולם כבר יתפכחו מההאנג-אובר ויבינו לאן כמעט הולכת אותנו. וחוץ מזה, פרס בעצמו אמר בנאום שלו אתמול "אני מאמין שאין לנו הרבה זמן". הבנאדם בן 90, מי יודע אם הוא יחיה עד שתחזור?

אתה מבין ג'ון, אף אחד פה לא באמת מאמין שיהיה שלום. המטרה שלנו עכשיו היא להיכנס למשא-ומתן. לשבת בשולחן אחד עם הוד מעלתו הראיס אבו-מאזן. הרי כל מי שהיה פיכח בשני העשורים האחרונים מבין שאין שום תוחלת למשא-ומתן, אבל מי צריך תוחלת? העיקר שיושבים. מי יודע, אולי גם תצליח לגרום לנתניהו ואבו-מאזן ללחוץ ידיים. לו יהי. אולי ביבי אפילו ידחוף את אבו-מאזן מתוך שובבות, ואבו-מאזן יצחקק כמו ערפאת בזמנו, בימים יפים יותר. התהליך, אם כן, הוא מה שחשוב, לא היעד.

לא רק בימין, גם בשמאל חושבים כך, מיסטר קרי. אמנם כל ראיון עם חבר כנסת מציפי לבני ושמאלה, נפתח במנטרה של סכנת אבדן הרוב היהודי בין הירדן לים (ואז מתגלה לפתע הזיקה הנעלמת של השמאלנים לעזה) והכרח ההיפרדות, אך אם המראיין מחליט להקשות ולשאול "מה נוכל להציע להם שכבר לא הצענו?", או "האם לאבו-מאזן יש את היכולת להתפשר על פרט כלשהו במו"מ?" מיד השמאלן עושה פרסה מחלום השלום, ומעלה במקומו את עצם המגעים על נס. התשובה תתחיל ב-"תראה, לעולם אין הרבה סבלנות", או "תשמע, הבידוד של ישראל הולך ומתגבר, אוטוטו אנחנו דרום אפריקה", והתשובה הכי טובה, אותה נתן גם פרס אמש בנאומו, היא: "אם לא ניכנס למו"מ, תהיה פה עוד אינתיפאדה". במילים אחרות, בואו נחזיר את הרכבת למסלול. אז מה אם היא נוסעת כבר שנים במעגלים?

אבל המלך פרס נתן אתמול עוד סיבה טובה להיכנס למו"מ. ברוב חכמתו הוא טען: "אנחנו נקום מחר בבוקר, לא יודעים איזו מצרים נמצא ואיך יראה המזרח התיכון" – ומה יותר נכון מלוותר על נכסים אסטרטגיים ועל חבלי המולדת כשהכאוס שולט באזור? ואם לא נסיים את הכיבוש, מי יבטיח לנו שהתגשמות החלום של מזרח-תיכון-חדש לא תדלג עלינו? הרי ברור לכל, שמי שמונע את הרנסנס בקרב הפלסטינים הוא צבא הכיבוש.

עכשיו כשאני חושב על זה, אדוני מזכיר הממשלה, אולי העצמאות של הפלסטינים עלולה לפגוע בשלטונו של הראיס. גם ככה הכיסא שלו לא כל כך יציב, וכשהוא מסתכל סביב הוא לא ממש מוצא כיסאות להחלפה. כולם מתנדנדים או שבורים. אני לא חושד, חלילה, שהכיסא יקר לו מעצמאות עמו, פשוט יכול להיות שיש לו טראומה כלשהי מחילופי השלטון בעזה לפני שבע שנים. לכן בסיבוב הבא, כשתחזור, הדבר הראשון אותו כדאי לעשות הוא לחזק את אבו-מאזן. איך? פשוט מאוד: לשחרר הרבה אסירים, עדיף רוצחים. הם יוכלו להצטרף לצבא הראיס ולסייע לו במלחמת האזרחים רגע אחרי שניסוג מהשטח. ונשק, הרבה נשק. יודע מה? גם קצת זרחן וגז עצבים לא יזיק. מה לעשות, אין הרבה אמצעים שמדכאים מרידות בעולם הערבי, ואנחנו הרי לא רוצים שהחמאס יעלה לשלטון. מעבר לזה, כל מחווה כלפי אבו-מאזן תוכל לסייע. כבר הוכח מעבר לכל ספק, שמחוות אמריקניות או ישראליות מסוגלות רק לחזק את המנהיג הפלשתיני ברחובות שכם ורמאללה.

בקיצור, מיסטר לונג פייס, אנחנו נמתין לשובך בכיליון עיניים. לא שאנחנו לא יכולים לפנות לאבו-מאזן בעצמנו, אבל, אתה יודע, הוא מסנן אותנו. דרוש פה מתווך שיתקשר לשני המנהיגים, יצמיד את השפופרות, ויגיד להם "יש לכם 20 שניות, שזה 5 שניות יותר מדי, להשלים. זוז!" אמנם פרס אמר ש"אין אלטרנטיבה מלבד שתי מדינות לשני עמים, וכל השאר זה סיפורי סבתא", אבל דווקא פה יכול להיות שהפתרון ממבצע סבתא הוא מה שיושיב את מנהיגינו חזרה סביב אותו שולחן. שווה לנסות.