למרות התדמית הממלכתית של ועידת הנשיא, מדובר באירוע הצבוע בצבעים פוליטיים מובהקים, שהכינוי "שנוי במחלוקת" הולם אותו יותר מכל.
בניגוד לחגיגות ה-90 של הנשיא פרס, שנועדו לפאר את שמו של המנהיג הנערץ, ועידת הנשיא החמישית שהתקיימה בסמוך להם נועדה למטרה שונה לחלוטין: על-פי מארגני הוועידה, מטרתה המוצהרת הייתה "להאיר בזרקור חיובי את הישגיה של מדינת ישראל", כאשר הפעם ניתן דגש מיוחד "לגורם האנושי ולתפקידו בעיצוב המחר שלנו". אלו כמובן מטרות נעלות ביותר, אולם, כאשר זוכרים שאחרי הכל בשמעון פרס עסקינן, מתעוררים כמה חשדות בכל הנוגע לטיבו של "עיצוב המחר" עליו מדובר.
חולמים על העתיד
החשד מתגבר מעט כאשר קוראים את דבריו של עו"ד ישראל מימון, יו"ר ועדת ההיגוי של מטה ועידת הנשיא, בברכה לכבוד הועידה "האתגר הגדול הוא, גם בימים של חוסר ודאות, לנסות ולהשפיע על המחר, לעצב אותו כמחר טוב יותר".
מי שדאגו לפרט מעט יותר את היחס ל"חוסר הוודאות" המדובר הם פרופ' אלי פודה וד"ר נמרוד גורן, בנייר הדן בהשלכות "האביב הערבי", בו הם טוענים כי ההתפתחויות האחרונות מהוות הזדמנות פז לקובעי המדיניות בישראל לקדם את תהליך השלום והפיוס האזורי. שהרי לאור "השינוי במאזן הכוחות בין המשטרים לציבור במדינות האביב הערבי, ישראל צריכה לנסות – באופן גלוי ומאחורי הקלעים – להושיט יד גם אל גורמים בחברה האזרחית במזרח התיכון".
דעות מסוג זה נשמעו שוב ושוב בוועידה, ובאופן בולט בהרצאתו של פרופ' דניאל קרצר, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל.
הדרך לעשות זאת עוברת כמובן, בחינוך – או מוטב: ב"עיצוב" – שיכול לגרום לאזרחי ישראל לפתח "סובלנות כלפי דעות ונקודות מבט שונות", שהם כמובן "עניין רלוונטי לצורך פתרון הסכסוך המתמשך בין ישראל, הפלסטינים ומדינות שכנות אחרות, ולקידום השלום במזרח-התיכון", כדברי פרופ' אדם ניר.
רעיונות מסוג זה חוזרים על עצמם בניירות העמדה, אותם הפיקו אנשי הסגל באוניברסיטה העברית בירושלים, אשר נטלה על עצמה את הארגון האקדמי והתכני של הוועידה.
שלום, חברים
חידושים דיפלומטיים נוספים השמיע ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שטען בפאנל שעסק בישראל מול מזרח-תיכון משתנה, כי בהסכם שלום עתידי "אין חובה שישראל תחזיק בבקעת הירדן".
וכמובן, איך אפשר בלי הנשיא עצמו, שלא פספס את ההזדמנות להמשיך להרביץ בנו פיכחון מדיני באומרו כי "יש עכשיו הזדמנות להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים".
את נקודת-המוצא האידיאולוגית של מארגני הוועידה לא קשה לנחש. כאשר סוקרים את רשימת חברי ההיגוי למשל, ניתן למצוא שמות כמו אבי גיל, שהיה אחד האחראים להסכמי אוסלו, שימש כמשנה למנכ"ל 'מרכז פרס לשלום' ופועל לקידום יוזמת ז'נבה, המשמש כמנהל התוכן של הועידה. או פרופ' אשר כהן, רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים וחבר ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה', כמו גם את ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, שבהגיגיו הפוליטיים צפינו לאחרונה בסרט "שומרי הסף".
פגישת מחזור, אוסלו 93'
באופן כללי, כאשר בוחנים את רשימת המוזמנים בכנס, קשה שלא להתרשם כי יותר מאשר כנס ציבורי כלל-ישראלי, מדובר למעשה בסוג של פגישת מחזור.
מעיון ברשימת הדוברים דבר זה ניכר הטב. ראשית, מתוך כמאתיים דוברים אפשר היה למצוא בסך-הכל כשישה דוברים המחזיקים בתואר "רב" ואחת שמחזיקה בתואר "רבנית". בכנס המתפאר בייצוג המדינה היהודית-דמוקרטית כ-"ישראל היפה", האם לא ראוי לתת במה למעט יותר דוברים מהצד היהודי של העניין? או שמא לאחר מאמצי "עיצוב" אינטנסיביים, גם כך לא יישארו בארצנו קהלים פרימיטיביים כל-כך?
שנית, נוכחותה של הקליקה האוסלואית בכנס הייתה חזקה למדי. מלבד מגה-סלבס כמו ביל קלינטון וטוני בלייר, האירוע היה משופע באנשי 'מרכז פרס לשלום' ויוזמת ז'נבה, כמו גם ברבים מאנשי שלומם של ראשי-הממשלה לשעבר אריאל שרון ואהוד אולמרט, החתומים כזכור על מותגים בשם "התנתקות" ו"התכנסות".
מעניין לציין כי הפאנל הפופולארי ביותר היה ראיון אישי שערכה שרון סטון לרוברט דה-נירו, שהיה כמובן שובר-קופות, כאשר המקומות באולם התמלאו כבר כחצי-שעה לפני תחילתו. אין ספק ש"אינסטינקט בסיסי" ו"פגוש את הפוקרס" אכן תרמו תרומה אדירה לשלום ולעתיד האנושות.
בעל המאה
בכל הנוגע למימון, ועידת הנשיא כלל אינה אירוע ממלכתי. הוועידה אינה ממומנת על-ידי בית הנשיא או תקציב המדינה, ומתוקצבת כולה מכספי תורמים פרטיים. בשיחה עם רויטל יכין, דוברת הוועידה מטעם האוניברסיטה, נמסר כי עלות הוועידה הכוללת היא כ-11 מיליון שקלים, וכי היא מומנה כולה באמצעות תרומות. לטענתה, אף מרצה לא קיבל שכר עבור הרצאתו, למעט נשיא ארה"ב לשעבר קלינטון, שזכה למימון מהמרכז האקדמי פרס; וחלק מהמרצים שקיבלו מימון לטיסה והוצאות מ'המרכז האקדמי פרס'. לטענת הדוברת, כספי משלמי המיסים לא הגיעו לוועידה בשום צורה.
זו אמנם עמדה ראויה, אך הציבור רשאי לשאול את עצמו האם אירוע שמאלני-אוניברסאלי במימון תורמים בעלי אינטרסים עלומים, תורם לתדמית הממלכתית והייצוגית של בית הנשיא.
הכתבה נכתבה בהשתתפות הדס וייס.
התועלת האמיתית מועידה זו היא לא ההרצאות, מעניינות או משמימות ככל שיהיו, אלא המינגלינג שבין הרצאה או פאנל למשנהו. אנשי העסקים והיזמים הרבים שפוקדים את הוועידה מדי שנה, מוציאים לפועל פרויקטים בקנה מידה של עשרות מיליוני דולרים, אשר ממריצים את המשק הישראלי. אלו נתונים שלא ניתן לראות ממבט ראשון כאשר מסתכל על ה"מעטפת" – אך התמונה הגדולה פירושה תרומה משמעותית למשק הישראלי ולכלכלה המקומית.
לרן – למרות דבריך, אפשר בהחלט להביא אנשים גם מהצד הימני של המפה.
נפתלי בנט למשל הוא יזם הייטק ובהחלט אם לא היו מזמינים אותו בעבר לוועידה כזו היינו יכולים להפסיד הרבה. אין יזמים רק מצד שמאל!
ההכרזה של פרס שהרצל היה רוצה בחזונו שתי מדינות לשני עמים כל כך מתאימה לו. לדעת מה אבותינו רצו וחשבו.. מה שבטוח שבגיל 120…יהיה אפשר לשאול אותם אם זה נכון.
מהתבוננות והאזנה לשיחות המסדרון לא נראה היה שיש התרחשויות עסקיות והחלפת כרטיסי ביקור. נדמה היה שעיקר העיסוק היה חברתי ובין מכרים ותיקים כפי שנכתב בגוף הכתבה.
בכל אופן, גם אם היו התרחשויות כאלו הטיעון המרכזי של המאמר לפיו הכותרת הממלכתית לא מתאימה עומד בעינו.