השיוויון ושברו: משבר ההקלות בבחינות הבגרות

בניגוד למטרתן המקורית, ההקלות הניתנות כיום לליקויי-למידה לא מייצרות שיוויון, אלא אף להיפך • תעשיית האבחונים מאפשרת לשכבות המבוססות לזכות בהקלות בבחינות, ודווקא מעמיקה את הפערים ואי-השיוויון של המערכת • במקום לייצר שיוויון מלאכותי מוצע למשרד החינוך לחזור לייעודו המקורי: הענקת הזדמנויות וכלים לתלמידים בעלי כישרון ואמביציה

מערכת ההקלות בבחינות הבגרות היא מקרה-מבחן מרתק למאבק חברתי בשם ה"שיוויון" שהשיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. כבר שנים מדברים על "תעשיית האבחונים" המתנהלת כיום במערכת החינוך, אך המספרים המדהימים שחשף לאחרונה דו"ח מבקר המדינה מלמדים כי בשנים האחרונות התהליך צבר תאוצה כה חזקה, עד שניתן לומר שלא מדובר בתעשיית אבחונים והקלות המתנהלת לצד מערכת החינוך, אלא במערכת חינוך שכל-כולה תעשיית אבחונים והקלות.

בשנות השמונים, עם התפתחות המחקר בנושא לקות למידה, התעוררה ציפייה בקרב הורים ובקרב חוגים החברתיים הפועלים למען שיווין כי מערכת החינוך תגביר את רמת ההנגשה שלה אל התלמידים בעלי לקויות הלמידה. בשנת 1996 מונתה על ידי שר החינוך ועדת מרגלית "לבחינת סוגיית מיצוי יכולתם של תלמידים בעלי לקויות למידה", שהתוותה את מדיניות משרד החינוך בתחום. בכתב המינוי של הוועדה נכתב כי "הבסיס לעבודת הוועדה היא זכותו הטבעית של כל אדם לשוויון הזדמנות, וחובת החברה ליצור תנאים למימושה על יסוד מיצוי מלוא יכולתו של אדם".

לצורך כך קבע משרד החינוך 12 התאמות שנועדו להקל על תלמידים הזקוקים להתעלמות משגיאות כתיב, שימוש בחומרי עזר או עריכת הבחינה בעל-פה.

מעצמת הקלות

אולם למרות הכוונות הטובות, נראה שבפועל אבחוני לקויות הלמידה שימשו גורמים אחרים ורק הזיקו למערכת החינוך. על-פי נתוני משרד החינוך, מאז שנת תשנ"ח עלה מספר מקבלי ההתאמות עקב לקויות למידה בבחינות הבגרות בהדרגה: בשנת תש"ס עמד מספר התלמידים הזכאים להקלות על 11.2% מבין הנבחנים ובשנת תשס"ה על 20.2%. דו"ח המבקר האחרון הראה שמאז, בתוך שש שנים, המספרים עלו בצורה דרסטית, עד שבשנת תשע"א שיעור לקויי הלמידה עמד על 34%(!), יותר משליש מבין התלמידים.

מספרים שכאלו אינם מקובלים, כמובן, במדינות אחרות: בארה"ב ובגרמניה כמות המאובחנים כלקויי למידה עומדת על 15%, בקנדה 10%, ובבריטניה כ-5% בלבד.

לקויים חזיריים

ממצא מעניין נוסף הוא לגבי האוכלוסיות הזכאיות להקלות אלו. הטבלה הבאה סוקרת את הזכאים להקלות על פי סוגי הפיקוח:

המעניין הוא שככל שמדובר במגזר המתאפיין ברמה סוציו-אקונומית גבוהה יותר, כך אחוז הזכאים להקלות הוא גבוה יותר: בעוד שבחינוך הערבי והדרוזי אחוז לקויי הלמידה הינו נמוך  יחסית, הרי שבחינוך היהודי הוא עומד על כמות אסטרונומית של 40%.

על-פי ממצאי הדו"ח, בחינוך ההתיישבותי ובמחוזות המרכז והצפון, המאופיינים באוכלוסייה מרקע סוציו-אקונומי גבוה, אחוז הזכאים להקלות גבוה בהרבה מהאחוז היחסי של מחוזות אלו מבין הנבחנים, זאת, לעומת המחוזות הפריפריאליים בהם אחוז הזכאים הוא  נמוך בהרבה. כפי שהודתה שרת החינוך לשעבר יולי תמיר בשנת 2008, בצפון תל אביב שיעור לקויי הלמידה עומדת על 40% (וסביר להניח שהאחוז עלה מאז) ואילו ברהט הוא עומד על 3.5% בלבד.

גם דוח מפורט של הלמ"ס, שיצא לפני כשנתיים, הצביע על מתאם בין רמה סוציו-אקונומית גבוהה ללקות למידה. כפי שהצביע מבקר המדינה, למרות שההקלות נועדו לאפשר שוויון, בפועל דווקא השוויון הוא שנפגע:

פערים אלו עלולים ללמד על פגיעה בשוויון, דהיינו שבחלק מהמגזרים, המחוזות ובתי הספר תלמידים שזקוקים להתאמות אינם נהנים מהן, ואילו באחרים מאושרות לתלמידים התאמות רבות מן הנדרש.

עבודה מאורגנת

הקשר שבין הכסף וההקלות  נובע כמובן מהעובדה שהאבחונים עולים כסף רב (לעתים אף אלפי שקלים), ובשל הצורך במודעות ובמעורבות חזקה של ההורים הקיימת בעיקר בקרב אוכלוסיות חזקות. בראיון בתקופת כהונתה כשרת החינוך הודתה יולי תמיר בפה מלא ש"הורים קונים את האבחונים בכסף" ושמדובר ב"עסק כלכלי" המגלגל סכומי עתק עבור המאבחנים ומגביר את האינטרס שלהם להעלות את מספר לקויי הלמידה. לשאלה מדוע לא עצרה את תופעת אינפלציית ההקלות ענתה תמיר כי עומדות בפניה בעיות משפטיות המונעות ממנה לפסול את ההקלות הניתנות לתלמידים.

אולם, בניסיונות המערכת להטיל את האשמה על ההורים, המאבחנים והיועצים המשפטיים, יש לא-מעט היתממות.

כפי שעולה מדו"ח המבקר, אחד הגורמים המרכזיים לעליית הדרסטית בכמות המאובחנים היא התארגנות של בתי-ספר ורשויות מקומיות למימון אבחונים והשגת הקלות לתלמידיהם, במטרה לשפר את ציוני התלמידים ואת יוקרתו של בית-הספר. למעשה, גם שר החינוך יוצא מתוגמל ממהלך זה שכן הוא זוכה להציג לבסוף עלייה נאה באחוזי הזכאות לבגרות.

כדרכן של רבות מהיוזמות מדינתיות המעודדות שיוויון, גם הסיוע לליקויי-הלמידה פועל לבסוף כבומרנג מערכתי. לבני השכבות החזקות תמיד ימצאו הקשרים והממון ליהנות מההטבות שמציעה המדינה, בין אם מדובר בתקציבי-פיתוח או בהקלות בבחינה. טוב יעשה משרד החינוך אם יחדל מהיומרה לייצר שיוויון חברתי מוחלט ובמקום זאת יעניק הזמדנויות וכלים לתלמידים בעלי כישרונות ואמביציה, לצד התאמות מינימליות למיעוט התלמידים שבאמת זקוק להן.