היום הוא נתפס כהוזה משיחי שהמיט חורבן מיותר על ישראל, אך עד לפני כמה שנים החשיבו את בר-כוכבא כגיבור לאומי שלחם על חירות וריבונות
כמו בסיפור חנוכה והחשמונאים, גם בכל הקשור למרד בר-כוכבא הדגישה הציונות את הממד הלאומי של האירועים ואת השאיפה לחירות. ל"ג בעומר הפך מחגו של שמעון בר-יוחאי לחגו של שמעון בר-כוכבא, ממש כשם שמלחמות החשמונאים ההיסטוריות הודגשו על חשבון האגדה על נס פך השמן. ואי-אפשר לטעון שאבותינו היו בורים ולא ידעו על כישלון המרד.
"עוד יום לנו, ואם ביהודה / אך שריד מה ומתים מעט / עוד לא כלה עשו עִמי / נרים נס ובחזקת יד!" – אלו מלות הסיום של השיר בֵיתרהּ, שכתב שאול טשרניחובסקי, אשר יצר, כנראה, את המיתוס הציוני של בר-כוכבא. את הגיבור היהודי עז הנפש אנחנו מכירים יותר בעקבות השיר של לוין קיפניס ושל מרדכי זעירא, שנכתב בשנת 1930, אשר נפתח במילים המוכרות "אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל, בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ", מספר על נפילתו בשבי ומאבקו באריה, ומדגיש את היותו גיבור ואת קריאתו לחירות הלאומית. המיתוס הציוני אכן דבק בסיפור בר-כוכבא והאריה – גם אם אין לו סימוכין במקורותינו – כיוון ש"הוּא הָיָה גִּבּוֹר, הוּא קָרָא לִדְרוֹר". מה עוד צריכה תנועה לשחרור לאומי?
דא-עקא, לאחר שנהנה ממעמד של גיבור לאומי במשך עשרות שנים, עלה לפני כ-30 שנה הכּוֹרֵת יפה-הנפש על בר-כוכבא, שהוגדר מעתה כהזוי, לא-מציאותי, משיחי ושאר גינויים. בכך הוא הצטרף לרשימה מכובדת בפנתיאון הגבורה היהודי, שעברה בשנים האחרונות דה-הירואיזציה.
כך למשל מצדה: בתחילת שנות ה-60 מעמדם של המורדים מהמצודה המִדְבָּרית הגיע לשיא. משלחות ארכיאולוגים ומתנדבים מכל רחבי הארץ, מלווים בחיילי צה"ל, חפרו בהר, והותירו את הציבור הישראלי המום לנוכח הממצאים, שהתווספו לגילויים המדהימים ממערות קומראן. אך מורדי מצדה לא נהנו מיותר מדי שנות חסד. עדיני הנפש רצחו שנית את הגיבורים, מתוך דאגה כנה ואמיתית לטוהר נפשו של הנוער הישראלי, שחס וחלילה לא יתפתה למיתוס מסוכן של מתאבדים המוכנים למות למען חרות ארצם. כך, דאגו לבטל את כל הטקסים החינוכיים במצדה וגם את מסורת השבעת טירוני השריון בהר (ואפרופו שריון, פעם, כשהייתי צעיר, התנוססה בכניסה לבית-הספר לשריון הסיסמה "חרות מגיעה למי שמוכנים להקריב את חייהם למענה").
אחרי שחיסלו את גבורת מצדה, עברו צדיקי ארצנו לטבוח ב"מרד הגדול" ברומאים. "הקנאים שמרדו ברומאים מסוכנים", קבעו אנשי-רוח מטעם עצמם, ולא נתקררה דעתם עד שהפכו את יוספוס פלאוויוס – קצין בוגד, מפקד הגליל ב"מרד הגדול", שמעל בתפקידו אל מול פני האויב והתמכר למנעמי החצר הרומאית – ליקיר השמאל הישראלי. לקינוח, הוכרזה מלחמה על כיבושי המצביא יהושע, מנחיל הארץ, על-ידי שרת החינוך דאז שולמית אלוני ומוקיריה. אלוני הכריזה כי ספר יהושע אינו חינוכי.
בר-כוכבא אפוא, נמצא בחברה טובה. יום נפילת ביתר מספק לנו הזדמנות לראות כיצד רותם השמאל את הבּוּרות, את אי-ההבנה ואת חוסר הידע למרכבתו, בדרכו להשמצת עוד גיבור לאומי ועוד מאבק הירואי לחירות. אל תאמר "גבורה", "מרי", "חרות"; אמור מעתה: "הזיה", "משיחיות" ו"מיליטריזם".
על הכוונת של ראש אמ"ן
בר-כוכבא הרגיז את פרופ' יהושפט הרכבי, אלוף בדימוס, שהיה ראש אמ"ן עד שהודח בעקבות "ליל הברווזים", ועבר להיות אקדמאי ואסטרטג של משרד הביטחון. הרכבי, שכתב את הספר החשוב 'מלחמה ואסטרטגיה', היה אחד הבכירים היחידים במטכ"ל שהצליח להתקדם באקדמיה, ולקבל תארים בגין מחקריו ולא בגין דרגותיו. בערוב ימיו היה יונה צחורה, שחבטה בחמת-זעם במתנגדיו מהימין ובחולקים על דעתו. איני יודע ממתי הרכבי תיעב את בר-כוכבא. אולי מאז שעבר להתגורר ברחוב הנושא את שמו של הגיבור בירושלים.
בתחילת שנות ה-80 הוזמנו פרופ' הרכבי ופרופ' ישראל אלדד-שייב – מרצה בטכניון ולפני כן מראשי לח"י – לדיון על החורבן במכון ון-ליר בירושלים. לכאורה, כוחות לא-שקולים: אסטרטג בכיר ורב-מוניטין מול פילוסוף. קריאת העמדות שהביעו המלומדים בדיון, בשני הספרונים שהוציא המכון על הפולמוס ביניהם, גורמת למבוכה. מתברר כי הרכבי אינו שולט בחומר ההיסטורי, למרות שהתיימר להשוות בין מרד החשמונאים, המרד הגדול, מצדה ומרד בר-כוכבא. פרופ' אלדד לעומתו, שולט בספרות התלמודית, ונעזר בפרופ' דוד רוקח מהאוניברסיטה העברית שהתמחה בעת העתיקה.
[למעמיקים: הספרון של הרכבי נקרא: 'בתוקף המציאות: לקחים לאומיים וחינוכיים מירמיהו, מהמרד הגדול וממרד בר-כוכבא', והספרון של אלדד נקרא: 'פולמוס – החורבן ולקחיו: כיצד נתייחס לחורבן הבית ולמרד בר-כוכבא'. רוקח מצדו גם הוציא ספרון: 'מרידות היהודים בעת העתיקה בפרספקטיבה היסטורית'].
גישת הרכבי "מציאותית" לכאורה. הוא מבקר את צדקיהו ואת בר-כוכבא בטענה שמדיניות המבוססת על פנטזיה היא אסון. לדבריו השלכות על מציאות חיינו; לדעתו, עד 1967 הייתה מדיניות ישראל מבוססת על חזון הנטוע במציאות. "אל לגבורה לא-מציאותית להיחשב ערך לאומי … רק מציאות היא ערובה להגשמת חזון", הוא פוסק.
לפי קו המחשבה של הרכבי, גם המרידות נגד התורכים (ניל"י) ונגד הבריטים (לח"י ואצ"ל) היו משוללות היגיון וראויות לגינוי. האם אין זה הימור נורא לחשוב שה"יישוב" ינצח את התורכים או את הבריטים? שקומץ לוחמים יהודים יניס מעצמות אדירות? והנה, החשבונאות המציאותית של הרכבי (שהיה, אגב, בכיר ב'הגנה') הכזיבה.
ביטא זאת היטב בר הפלוגתא של הרכבי, ישראל אלדד: "המציאות תוכיח מי פנטזיונר ומי ריאליסט, כפי שהוכיחה – אם כי במחיר רב שהלוואי שלא נשלמו שוב – מי צדק עד כה בראייה ריאליסטית של הגשמת הציונות". כנגד הסתייגותו של הרכבי מהמרידות הגדולות, אמר אלדד:
אפשר להיות נאמן לארץ-ישראל השלמה ולהזדהות עם ירמיהו, גם עם יוחנן בן זכאי בעבר, או להפך: אפשר להיות היום בעד ׳פשרה׳ ביהודה ושומרון, ולהיות עם קנאים ועם בר-כוכבא במרידות המפוארות ביותר – למרות כישלונן – נגד הגדולה באימפריות, ולהאמין … שגם מלחמות גבורה אלו יש להן חלק בהישרדותנו הגדולה, וודאי שיש להן חלק חינוכי, נפשי, בתחייה הלאומית.
וכאשר הרכבי קבע ש"מרד אינו קידוש השם", כדרכם של הקיצונים שבחרדים המגנים את המרידה באומות העולם, ישראל אלדד חזה בהם את הפוסט-ציונות המשתוללת כיום באקדמיה הישראלית. לדבריו, הרכבי מבטא
אופנה שהיא חלק בתהליך התפוררות ערכית כללי, כביכול בשם הפרגמטיות: דה-הרואיזציה של העבר שלנו היא חלק מהדה-ציוניזציה, חלק מהירידה הכללית.
מבחן התוצאה: משענת קנה רצוץ
הרכבי, נציג בולט של מבקרי היסטוריה רבים, טוען שבר-כוכבא נטל סיכונים בלתי-סבירים, ובמבחן התוצאה המיט שואה על עם ישראל. אכן, תיאורי השפטים שערכו הרומאים ביהודים מזוויעים (אך אינם חריגים: הרומאים נהגו כך כלפי כל מרידה, אפשר לשאול את הגאלים והבריטים). במבחן התוצאה המרד נכשל. בחכמה שלאחר מעשה קל לטעון על כל כישלון – כפי שעושה הרכבי – שלא היה רציונלי או מציאותי. כך, הרכבי מהלל את עמדת ירמיהו הנביא, שהתנגד למרד של צדקיהו מלך יהודה נגד בבל. לדעתו, צדק ירמיהו, וליהודה לא היה כל סיכוי נגד המעצמה הבבלית.
אלא שאת התוצאות אנו יודעים בדיעבד בלבד. למעשה, ההיסטוריה התנ"כית מראה שמרידות כאלה אינן חסרות סיכוי. חזקיהו מלך יהודה הצליח במאבקו נגד אשור – למרות יחסי הכוחות לרעתו; יאשיהו הצליח להרחיב את יהודה בנצלו את היחלשות ממלכת אשור מול ממלכת בבל העולה, ואת מפלת המצרים מול הבבלים בקרב כּרכּמיש. אמנם לבסוף המצרים לימדוהו לקח והוא נפל בקרב נגד צבא מצרים במגידו, אך אין להכחיש את הישגיו. חזקיהו ויאשיהו נשענו על תמיכה זרה, ששינתה את פני המערכה. ואכן, מצרים סייעה בתחילה גם למרד צדקיהו, אך לא המשיכה. לא ירמיהו ולא צדקיהו יכלו לדעת שמצרים היא משענת קנה רצוץ באותה העת, ולא תיחלץ שוב לעזרת יהודה.
גם לגבי "המרד הגדול", הראשון מבין המרידות ברומאים, השאלה היא מה היו הציפיות הסבירות? והנה, מסתבר שהוא לא היה תלוש מהמציאות הבינלאומית דאז, אלא התבסס על הבנה של מצוקת הרומאים אל מול הממלכה הפרתית. רומא לא הייתה "אימפריה אוניברסאלית", כטענת הרכבי, אלא נאלצה להתמודד עם אתגרים קשים מאוד באירופה, באסיה וגם באזורנו, אתגרים שהציבה בפניה פרתיה במאות הראשונות לספירת הנוצרים. הממלכה הפרתית הגבילה את התפשטות רומא באסיה הקטנה, והתערבה בענייני האימפריה הרומאית; הפרתים אירחו חלק מהקושרים נגד יוליוס קיסר; המלך מתיתיהו אנטיגונוס הציע שוחד רב לפרתים, והם שלחו כוח צבאי, שהמליכו בירושלים; טראיאנוס כשל בניסיונו לשנות את הסטטוס קוו בארמניה לטובת הרומאים, ועוד. הפרתים לא סייעו למרד הגדול מסיבות שונות, אך רק בראייה לאחר מעשה אנו יכולים להעריך מדוע. במאה הראשונה ובמאה השנייה נראתה פרתיה כשוות-עוצמה לרומא, וההיסמכות עליה הייתה שיקול מציאותי לחלוטין.
אם כן, טענות הרכבי ניזונות מחכמה שלאחר מעשה. אך לעומת חכמה למפרע, קבלת החלטות בהווה היא תמיד מוגבלת ורווית סיכונים. שר ההיסטוריה בוחר אמנם רק חלופה אחת מני רבות, אך בשעת מעשה קשה לצפות מה תהיה בחירתו. השאלה היא, לכן, בניגוד לעמדת המוצא של הרכבי, מה ניתן היה להעריך באותה העת. מנקודת מבט זו יש הבדל דרמטי בין טעות סבירה, ניסיון בעל סיכוי שלא צלח, לבין חוסר גמור בשיקול דעת, או אי-מציאותיות. שהרי גם גופי המחקר ואמ"ן של היום מוגבלים ביותר ביכולת החיזוי שלהם, וכל החלטה המתקבלת גם היום מהווה הימור שאת תוצאותיו אנו יכולים רק לנסות ולהעריך על סמך הידע שברשותנו, ואנו יודעים שלעתים גם נטעה.
"אמת תורת בר-כוכבא גם בנפול ביתר"
קשה להבחין בתולדות עם ישראל בין חזון לבין מציאות. לכן ההיסטוריה כה מוטת פרשנות. כך, למרות החורבן שאחרי מרד בר-כוכבא (135 לספירתם) השתקמה יהודה, ופרחה שנית תוך פחות מ-50 שנה, בימיו של רבי יהודה הנשיא שחתם את המשנה. כפי שמייחסים לדוד בן-גוריון את הביטוי "מי שיושב בארץ-ישראל ואינו מאמין בנסים – אינו ריאליסט", גם כאן הגבולות בין חזון, "נס" ומציאות דקים וקשים להבחנה, וקשה לאמוד את ההשפעות האמיתיות של ההתקוממויות השונות.
מרד בר-כוכבא וכל מרידות היהודים ברומאים נחלו אמנם כישלון צבאי חרוץ והמיטו חורבן, שאנו מציינים אותו בתשעה באב, אך המרידות ברומאים חיזקו את רוח העם. לפחות הציונות נתלתה בהן בראשיתה והפכה אותן למופת. במשחק רב-השלבים הקרוי היסטוריה, גבורה היא אחד הקלפים החשובים ביותר העומדים באמתחתו של עם. גם אם לפעמים יש קלפים חזקים ממנו, הוא חלק הכרחי באוסף התגובות האפשריות שצריך לקחת בחשבון הצד השני. לפיכך, הזלזול בגבורה, גם כשמהלכה לא צולח, הוא שגיאה אסטרטגית.
אמת תורת בר-כוכבא גם בנפול ביתר!"
(אורי צבי גרינברג)
רק לא לשכוח לזכור זאת בפעם הבאה שמתפרסם פה מאמר שמזכיר עד כמה טובים חייהם של הערבים תחת השלטון הצבאי ביו"ש, לעומת אחיהם שנטבחים בסוריה ומצרים.
ראשית, מה הקשר?!
שנית, אתה צודק. כשלמדתי בטקסס הייתה ססמה נהדרת – טובה רק באנגלית: America love it or leave it
העולם גדול ופתוח, והכובשים הערביים מוזמנים ללכת בעקבות אחיהם, שעזבו, לשמחתנו, בנכבא הראשונה …
מזכירות המדינה האמריקאית חזתה ב48 שאם תוכרז מדינה יהודית עצמאית, רב היישוב יושמד ע"י הערבים.
הוכנה תוכנית מילוט לכ-60,000 יהודים שהם בערך עשרה אחוז מהיישוב.
בדיעבד, אם היו מתממשות תחזיות מזכירות המדינה ההסטוריה היהודית הייתה זוכרת את בן גוריון והציונים כהזויים.
מי המשוגע שמכריז על מדינה כשברשותו 600,000 תושבים מול מליוני ערבים המקיפים אותו מכל עבר?
בין השאר גייסו את המומחים לדמוגרפיה מ'ברית שלום', שהילכו אימים על ההנהגה הציונית – ותלמידיהם ממשיכים בקו המדעי הזה עד עצם היום הזה (ללא כל קשר לעובדות)
יופי. אז בואו נתאבד כולנו בשם הגבורה וחירוף הנפש ,כמו שעשו מתאבדי מצדה טובחי הנשים והטף. אולי כדאי שנכריז מלחמה על ארה"ב, הרי גם היא שוללת לנו את החירות. הי! זה לא מופרך! יש לכך זיכוי אם נחבור לסין ורוסיה
כל אחד יבין את המאמר לפי רוחו.
לא הבנת את הטענה – לו רצית להבינה כלל – השיפוט מה ריאלי ומה פנזיונרי מסובך, ובני התקופה אינם יכולים לדעת הכל. עיין בטעות של ירמיה.
וקנאי מצדה צדקו – עדיף להתאבד מאשר ללכת לעבדות. מי שמכיר את חוקי המלחמה הרומאיים (ולא רק הם) למנוצחים
נועד עתיד קצר למדי ומלא-ייסורים והשפלה
באותה המידה שלול את מרד הגטאות, את ההגנה העצמית בגולה ואת המרד בתורכים ובבריטים …
ארז, אתה צודק. בוא לא נכריז על מדינה יהודית וכך נימנע ממלחמה עם הערבים. בוא לא נעלה ונתיישב בארץ שוממה ומוכת קדחת. ובוא גם לא נחצה את הכביש כי אפשר להידרס. .
הבחירות הפוליטיות אינן בדר"כ שחור ולבן אלא גוונים של אפור.
הבחירה בין להאבק לבין לברוח היא בחירה קשה מאוד .
לעיתים דווקא להתעמת עם האויב זו הבחירה שתורמת להשרדותך ולעיתים הבריחה הויתור והפשרה הן המדיניות העדיפה.
לצערנו בדר"כ אנחנו יכולים להעריך את תוצאות הבחירה רק אחרי שהתקבלה.
גם זה לא תמיד נכון כי אין לנו את המידע מה היה קורה אילו נבחרה האפשרות שלא נבחרה.
אולי הייתה לנו אפשרות לבחור בין רע לרע יותר ולכן העובדה שבחרנו בחירה רעה לא אומר שעשינו טעות.
רק תיקון אחד קטן
לא הבורות היא שמובילה את השמאל אלא הפחד מזהותם היהודית
הם עושים הכל כדי למנוע מדינה יהודית עם זהות יהודית מושרשת וממשיכת מסורת
לכן הם מנתצים את כל הסמלים של המסורת היהודית ואת הסממנים ליהדות -החל מלבוש מרושל ולא חגיגי, בסגנוון 'דווקא' בימי חג ושבת ועד להסתה ורדיפה של מתנחלים וחרדים
בבסיס ישנה שנאה עצמית, שמרוחה באידיאולוגיה כבדה. אבות השמאל רצו אפיקןרסים, וקיבלו בורים ועמי-ארצות.
מה שקרורה באקדמיה ובמערכת החינוך, שמקשקשים על פנטזיות של הקנאים ושל בר-כוכבא, ומעקרים את מרד החשמונאים מיסודותיו – כדי לנתק בינו לבין מניעיו היהודיים.
אין לי הסבר אחר למה שעוללו לגיבורי מצדה, לקנאים במרד הגדול ואפילו לטרומפלדור, שהיה בשר מבשרו של השמאל.
הסבר אחר: מעשי אבות סימן לבנים – אבותיהם שיתפו פעולה עם הכובש; ולכן, הם נגד מי שמרדו (בעיקר, כשלא היה מהמחנה שלהם).
תודה אביתר בן צדף,
מאמר מעולה ואכן אתה צודק
מה שרבים מכם ישראל לא למדים
או בכלל רוצים לדעת את תורת השמאל.
מי שלא בצד שלהם או חושב כמותם,
אינו רצוי ומנודה.
שלא להזכיר את נושא היהדות והניסיון
לחסל כל זהות יהודית.
תודה על טור מעניין
חן חן.
לענ"ד, חכמי ישראל שתמכו במרד בר כוכבא ידעו שאין סכוי ליהודים כשלעצמם לנצח את האימפריה.
הם בנו על התערבות פרתית, ככל הנראה. בדיוק כשם שהחשמונאים – דורות קדם לכן – לא נצחו בקרב אחד, אלא זכו והצליחו לתמרן בין שליטים שונים בעלי ענין בשטח, שנסו לזכות באהדת כל כח צבאי רציני מספיק שפעל בו.
הבעיה של בר כוכבא היתה, כמובן לפי נתוחים מאוחרים (גם "לאחר מעשה" וגם דורות רבים לאחר המעשה) של חכמי התלמוד, היתה שחשב שהתערבות כזו תבוא באפן אוטומטי. הוא לא לקח בחשבון שאין לו שום ערובה להתערבות, ורק תפילה תועיל במקרה הזה.
כלומר: הוא אכן הצליח ליצור כח צבאי מרשים (השמדת לגיון רומאי – לא הולך ברגל), שהוא תנאי הכרחי לנצחון, אבל לא השכיל להעלות את המרד לרמות של יעוד רוחני "דתי" "לאומי". בכך הלך בעקבות אחרוני מלכי החשמונאים, שהתעניינו בכבוד עצמם (גם אם בכסות לאומית) ולא בכבוד שמים, ושמשו בכך כבר דגם למנהיגי ה"קנאים" במרד הגדול.
נראה לי שמעקב אחרי הישגי התנועה הציונית בתקופה החדשה, הישגים בלתי צפויים ובלתי מסתברים כלל, מראה שגם כאן – הכח הצבאי, שהיה חשוב ביותר, לא היה אלא תנאי הכרחי, אך לחלוטין לא מספיק. רק פעילות מדינית אפשרה את נס הקמת המדינה, וגם זה – כאמור – בנסי נסים.
אורי צבי גרינברג -ובעקבותיו ישראל אלדד – עוסקים בפן הרוחני של המרד: בתרומתו לרוח האומה. ארהיב עוז להציע, שבלעדי המרד הגדול (שהלך בעקבות מרד החשמונאים) ובלעדי מרד בר-כוכבא ומרידות היהודים בזמן טראיאנוס – לא היה שורד העם היהודי אלפיים שנות גולה.
והרווחה ביהודה כשישים שנה אחרי מרד בר-כוכבא (בזמן רבי הודה הנשיא) מעידה על כך, שהדברים אכן אינם שחור-לבן.
ובנוסף, המרד אינו מנותק מרעיונות של בני התקופה. במאה הראשונה ובמאה השנייה נראתה פרתיה כשוות-עוצמה לרומא, וההיסמכות עליה הייתה שיקול מציאותי לחלוטין. "עתידה רומי שתיפול בידי פרס", מתנבאים חכמים בני התקופה (תלמוד בבלי, מסכת יומא י' עמוד א').
כעת, בחוכמה שלאחר מעשה, אנחנו יודעים יותר, ומבינים יותר … ואין להקיש מזה על קבלת-ההחלטות דאז.
מסכים. סביר למדי, שאילו עם ישראל היה "מחליק" את גזרת הדרינוס לבנות מחדש את בית המקדש כמקדש אלילי, ונותן לזה לעבור ללא מאבק רציני בשעה שעוד היה לנו כח צבאי כלשהו, היו היהודים נעלמים לחלוטין, ובצדק, כעם שבגד בכל מה שהאמין בו מעולם.
זה שונה מהמצב אחרי המרד, עד הכבוש במלחמת ששת הימים, שבכל התקופה הזו לא היתה לנו כלל מלה לגבי מה שמתרחש בארץ ובמקום המקדש. היום המצב שונה, והפלחן החצי-אלילי של המסלמים בהר הבית מתקיים בחסות מדינת ישראל לכל דבר וענין, כשאנחנו חזקים לאין ערוך משהיינו בימי בר כוכבא. מה שמחזיר אותנו, לצערי, לאותו בזיון עם סכנת הכחדה.
כל שרציתי לציין היה החשיבות של הפעילות המדינית לצד הצבאית, וכן הפן ה"רוחני" יותר, של דבקות ביעד העל של המרד ולא בהישגיות אישית.
לגבי הרווחה בימי רבי יהודה הנשיא – נכון. אבל את בית המקדש כבר אי אפשר היה לבנות מחדש – במקומו עמד עכשו מקדש ליופיטר. רק בימי יוליאנוס, אחרי שהמקדש הרומאי נחרב בידי נוצרים, אפשר היה להעלות על הדעת את שחזור המקדש לה', אבל אלה היו ימים קצרים מדי, כידוע.
יש לציין, שעוד בסוף ימי הביזנטים בארץ קבלו היהודים הזדמנות נוספת למרד, והפעם בסיוע לפלישה פרסית פעילה. אלא ששוב, הצד המדיני עמד לטובת הביזנטים, והמרד נגמר בשמד חדש. וכעבור עוד עשר שנים הגיעו הערבים, כשאף גורם בשטח לא יכל להעמיד מולם כח של ממש, והספור נגמר מבחינתנו למשך 1300 שנה.
הרמב"ם התייחס לכשלונות הצבאיים ותלאם בהעדר מודעותם של אבותינו ללקיחה ברצינות את הצורך להתאמן ולהלחם.
הדעת נותנת שמספר כשירי הצבא של היהודים היה עצום, להערכתי כמיליון, לרומאים בנסיבות אלו לא היה סיכוי. הבעיה היתה שיטת ה"סמוך" המוכרת גם היום.
בעיה אחרת הייתה השיטה הרומאית של הפרד-ומשול. כך, הם ניצחו את הגאלים ואת הבריטים ואפילו את קרתגו.
בעצם שום דבר לא השתנה, והגיס החמישי נשאר קבוע.
דבריך, דב, מלמדים, כי קל מאוד להיסמך על בורות, כדי ליצור רצח-אופי של בר-כוכבא ושל הקנאים; ואילו חכמינו הבינו את מורכבות העניין.
מעניין.
אני מכיר את הדעה ההפוכה- שבניגוד למרד "הגדול", מרד בר כוכבא נהנה מתכנון והכנות ממושכות (למשל- מערכות המסתור בהרי יהודה) ומשיתוף פעולה של כל העם, שהיו לו הישגים צבאיים נדירים- ובכ"ז הוא כשל.
אנקדוטלית, אפשר לציין שבזמן המרד הגדול, במצדה התבצרו הקנאים (כלומר, היתה לרומאים סיבה צבאית-מדינית למצור) ובמרד בר-כוכבא, במערות המסתור במדבר יהודה הסתתרו משפחות רגילות- ובכ"ז הרומאים ניסו לתפוס אותם. מה שמרמז שבמרד זה העם תמך בהתקוממות.
אשמח להפניה למקור בנושא.
ודרך אגב, הרמב"ם צדק, אך לא שכנע את בני דורנו, המועלים בחובה ללמד בני יהודה קשת.
הטענות של הרכבי מופרכות גם כשבודקים מה קרה ליהודים בגלות. בכל ארצות גלותם. בלי שהיו להם שאיפות לחירות או שאיפות לאומיות כלשהן
השואה הנאצית ופרעות ת״ח ת״ט הן רק דוגמאות שמראות כמה שהביקורת על בר כוכבא הינה מופרכת ולא מציאותית
המחשבה שאם לא היה מרד בארץ ישראל אזי היהודים היו זוכים לשקט ועדנה היא מחשבה מופרכת ומסוכנת
מצטער על התגובה המאוחרת אבל בהשוואה לזמן שעבר מאז בר כוכבא הצטרפתי אחרי כהרף עין
יישר כח, אביתר
מרד בר-כוכבא אחד האסונות הגדולים בתולדות העם. בהדרכת רבי עקיבא הביא בר-כוכבא (או בלשון חז"ל בר-כוזיבא) לגירוש כל היהודים מיהודה. סמרד הגדול היה רבי יוחנן בן=זכאי ובמרד בר כןכבא – רבי עקיבא שהמיט אסון נורא על העם.
האלטרנטיבה למרד בר כוכבא היתה ,לא פחות גרועה.מימיילא אלוהים לא שעה לעם .בין כך ובין כך היה בא החורבן.אלוהים לא אוהב השחתה .וכניראה החלטתו היתה, לשלוח את העם לאלפיים שנות גלות.המרד היה הרואי ובילתי נימנע.כניראה אי אפשר היה לסבול יותר את הדיכוי.באשר ליוחנן בן זכאי הרגשות אליו מאוד מעורבים.בניגוד למה שמוכרים לנו.וכי קצרה יד האל, מלייצר את יבנה בידי מישהו אחר.יוחנן בן זכאי היה צריך להישאר עם האומללים עד הסוף. לנחם להרגיע ללכת בשבי.אני ביכלל לא בעד מה שעשה.האל כבר היה מוצא מישהו אחר למשימה זו.אופנת שיכתוב ההיסטוריה ידועה ומוכרת.למשל בתחום הארכיאולוגיה אנשים כמו פינקלשטיין שלעגו לתנך. וניסו לקעקע אותו בכל דרך אפשרית.גם יהודי המערב עוינים את התנך.לא מבינים אותו ביכלל .ופה מחקים תפיסה זו מלאת שינאה עצמית.זו גם קיימת ,אצל עולם הישיבות. ותורמת חלקה לא פחות.אליטת הישיבות הכהונתית מסייעת במיליוני דרכים לשמאל ההזוי והמטורלל.מעדיפה את גלות הגמרא והתלמוד, על פני עיבריות התנך.מיתחכמת מתמרנת מניפולטיבית נאחזת בכל כוחה ברגרסיה הגלותית. ולא רואה את הדרדור המוסרי הנורא שלה.למעשה ממש לראות, אחים תאומים.שני תאומים ,לאותה דרשה.הפנמת המסרים של השמאל בעולם הישיבות היא אדירה. אין הם רוצים להיות ארץ ישראלים.כדבר משה והאל. התיקווה והנחמה היא מהזן הלאומי האיכפתי שרואה את הדרדור כואב אותו וחפץ בשינוי.המפליא מכל הם אלה אחינו האוונגלסטים הנוצרים .שהקדימו אותנו וחזו את התנך.כה תנכיים הם שזה מדהים.ממש דורכים על אדמת ארץ ישראל ומבינים אותה.עולם המושגים שיצרו מדהים.בל נשכח את היותם בני המאה עשרים ואחד. שזה חשוב מאוד.לקחו את התנך חיברו אותו למאה 21. הקימו אותו לתחיה מחדש.אבל בשונה מאנשי הישיבות הבינו את חשיבות הפנטזיה האדירה שבו.יסוד הנבואה.אני בטוחה שיד אלוהים בהם.נתן להם אדמה רועדת ולחות מטורפת .מייסר אותם כמו שעשה לגיבורי התנך. בנסותם אותו היילכו אחריו.והם אוהבים אותו .מדקלמים ושחים איתו.כל הזמן בדיאלוג ,עם האל המופלא הזה.ותמיד חוזרים אליו. באהבה מקסימה ופשוטה.זה פוש ועידוד ענק לאוהבי התנך.הם אחינו. הצד הטוב של עשיו.אביהם הקדום.הגיע הזמן להיתחדש .כי יסודות מדינת ישראל כלו.מיצו עצמם וממחזרים את הישן, שוב ושוב.צריך דרך חדשה לאומית ויפה .בהחלט יש מה להיתגאות.עם עבר כזה .שהוא הוא עתידו של העם. בחזרה ,לעתיד.בחזרה לפנטזיה.בחזרה לאלוהי צבאות ישראל. בחזרה לחיבור בין שמיים וארץ.שעליו מדבר התנך.בחזרה לפנטזיה המופלאה מכל.
מאמר מצויין -עם שלא מכיר את עברו אין לו עתיד ועם שמסתיר את עברו הוא עם חולה וזה נוגע גם לימין וגם לשמאל
ובשנים האחרונות דברים אלו מובעים על כל במה -לטעמי יש כאן מגמה עולמית שחילחלה לציונות
במטרה "לקבור" גיבורים היסטורים תנכיים וזה האסון
כיוון שהם מעדיפים את האנשים לא דתיים כי הם רואים בדת צרה
ולכן מביעים ספקות באמיתות התנ"ך דוגמת איך שחינכו אותנו בבית הספר
בתנך יש פרקים שמתנגשים הרבה פעמים-ומה שהם עושים
מפנים אותך לכל הסתירות התנכיות ובמתכוון!!
לכן הם יוצרים היום בתי מדרשיות ליהדות מרוככת פלורליסטית ועם הרבה הרבה הסתרה
יהדות-lite ואישית אני חושב שמי שהולך לאותם ארגונים מעשי ידי אדם-טיפש
או תלך למקור או אל תלמד בכלל
המטרה לדעתם שלא חס וחלילה יהיו "קיצונים" ו"ילמדו" משהו מבר כוכבא
אותו בר כוכבא שבראשית הציונות נכתב עליו הוא היה גיבור הוא קרא לדרור
ומה רע בחיילי צהל גיבורים ?-אבל יש כאן אנשים חולים והם שונאי הדת היהודית בתוכנו
דוגמת "הדתה" בצבא ונסיון כפייה על הורדת זקנים לדתיים
ובוגי טוב שנשלח -אדם שמתערב באמונות האישיות של החיילים
בצבא שאמור להיות צבא העם- מקומו לא בצבא
הכיצד שכחת להזכיר את תשובתו הנפלאה של יגאל ידין לטענותיו של הרכבי?
קישור לדברי ידין: http://www.daat.ac.il/daat/history/tkufot/mered-2.htm
מצד שני הצלחתו של חיזקיהו בהימורו נגד סנחריב יותר שנוי במחלוקת שכן מניתוחים ארכיאולוגיים של יהודה עולה שתוצאות המרד היו חורבן מוחלט של ערי שפלת יהודה באופן שהיא לא התאוששה ממנו כלל' אז נכון שירושלים ניצלה אבל כל השאר חרב… לא בטוח שזה היה חכם מכיוון שבניגוד לרומאים, האשורים לא התערבו כלל בפולחן הדתי ורק התעניינו בתשלום המיסים
כמה הערות/הארות:
1. כפי שדוד הזכיר כבר לפני, מרד חזקיהו היה מרד כושל. נכון, ירושלים לא נכבשה, אך המחיר היה גבוה מאוד: חורבן של שפלת יהודה ויתכן גם של בקעת באר שבע. מעבר לזה כפי שמצויין במקרא, חזקיהו העלה מס כבד לסנחריב בתמורה לזה שישוב מעליו וקשה לקבל את הסיפור הנסי על הצלתה של ירושלים ממצור אשורי.
2. ההתרחבות של יאשיהו, אם ארעה, נעשתה כאשר האימפריה האשורית היתה כבר בנסיגה והתעסקה במרידות פנימיות, כך שיאשיהו למעשה התפרץ לדלת פתוחה.
3. אני לא יודע על איזו רווחה ביהודה לאחר מרד בר-כוכבא כותב המחבר. יהודה חרבה, כשליש מהאוכלוסייה היהודית הושמד והמרכז עבר לגליל (אושא, שפרעם, בית-שערים, ציפורי, טבריה).
4. חסר לי הניתוח של "מה ניתן היה להעריך באותה העת". אף בר דעת לא יחשוב היום שישראל תוכל להתמודד צבאית עם מעצמה כמו ארה"ב לבדה. אז למה אותה הערכת סבירות לא תקפה לתקופת מרד הגדול? יוסף בן-מתתיהו המושמץ מפרט ב"מלחמות" את כוחם הצבאי של הרומאים הפרוש על פני אזורים גדולים ושולט על עמים חזקים. איזה נסיון נעשה על מנת לייצר קואליציה שתעמוד מול כח רומאי עצמתי כזה? מה היתה רמת המוכנות של היישובים והחיילים להתמודדות צבאית ארוכה? ואיך התמודדה ההנהגה? התשובות לכל השאלות האלה מצביעות על סבירות אפסית להשגת נצחון יהודי על רומא.
5. "המרידות ברומאים חיזקו את רוח העם". איך בדיוק? הרי רוב היישוב היהודי חוסל. האמירה הזאת לא רצינית באותה המידה שבה נשמעת האמירה כיום שבגלל השואה נוסדה מדינת ישראל.
6. באחד מפרקי "מלחמות" מספר יוסף בן-מתתיהו שטיטוס הורה לחייליו שלא לסכן את עצמם לשווא שכן גבורה אמיתית לא מגיעה מתוך פזיזות וסיכון מיותר. צריך לקחת את הסיפורים של יוסף על הפלוויאנים עם לא מעט קורטוב של ספקנות, אבל עדיין חשוב להכיר במסר: גם הגבורה צריכה להמצא בתוך מרחב סביר של הגיון.