במדינה המכורה לסובסידיות, נטולת תרבות של דמוקרטיה ושלטון חוק, דבר אחד בטוח – מהבוץ אליו נקלעה ארץ הנילוס, היא לא תוכל להיחלץ בזמן הקרוב
פרשנים רבים בחרו להעניק לאירועים המתרחשים במצרים נופך רומנטי, אולם האמת שהמצב במדינה דומה יותר לטרגדיה יוונית • אזרחי מצרים נאלצים להתמודד עם מציאות קשה מדי יום, ותנועת המרד שגדשה את הכיכרות לא הציבה כל אלטרנטיבה יעילה למעט סיסמאות נבובות וחסרות משמעות • למרות האנדרלמוסיה והעתיד הלוט בערפל, במדינה המכורה לסובסידיות, נטולת תרבות של דמוקרטיה ושלטון חוק, דבר אחד בטוח – מהבוץ אליו נקלעה ארץ הנילוס, היא לא תוכל להיחלץ בזמן הקרוב
קצב האירועים המהיר שהתרחש במצרים בתקופה האחרונה גרר עימו גל פרשנויות ותחזיות על מהות המחאה שהפילה את מורסי, על היקפה ועל עתידה. אולם בהרבה מן המקרים, נבחנה מצרים על-פי מושגים מערביים וללא התייחסות ספציפית למציאות החברתית והכלכלית הייחודית שלה. למעשה, אין זה משנה מי יתפוס את השלטון בפועל ולאיזה מימון חוץ הוא יזכה: הנורמות החברתיות והשלטוניות הנהוגות במדינה הן אלו שמעכבות את שיקומה של מצרים.
חוק נזיל
מצרים, בדומה לרוב מדינות האזור אינה מדינת חוק במובן המערבי. חוקה וחוקים אמנם נקבעים ומאושרים אבל הם אינם יוצרים מציאות משפטית חדשה המשפיעה על תפקוד המדינה; להיפך – החוקים מיושמים או לא מיושמים בצורה סלקטיבית, כאוות נפשו של השלטון. דוגמה לכך היא החוקה החדשה שהנהיג מורסי בתקופת שלטונו הקצרה.
על פניו, הנושא שאמור היה להיות גולת הכותרת של מורסי הוא יישום השריעה, הלא היא הגשמת המשאלה ההיסטורית של תנועת 'האחים המוסלמים' עוד מימי המייסד חסן אלבנא ב-1928. ואכן, בפועל שונה הסעיף בחוקה שקבע כי "עקרונות השריעה הם אחד המקורות הראשיים לחקיקה" לניסוח חדש האומר כי "עקרונות השריעה הם המקור הראשי לחקיקה". נוסף לכך, ניתן היה להבחין בהעדר הגדרת שוויון לנשים בטיוטת החוקה, זאת בניגוד לחוקה משנת 1971, שקבעה כי המדינה נדרשת לנהוג שוויון בגברים ונשים בכל תחומי החיים.
צעדים אלה אמנם עוררו את חמתם של מתנגדי מורסי, שהטיחו בו את האשמה שהוא מאסלם בכפייה את מצרים, אולם למעשה לא היו אלו אלא סיסמאות ריקות מתוכן. הסעיפים השנויים במחלוקת בחוקה המצרית החדשה הם בעייתיים דווקא מכיוון שמשמעותם המדויקת לוטה בערפל ונתונה לפרשנויות סותרות. גם אם המתנגדים זיהו נכונה את שאיפותיו ארוכות הטווח של מורסי ותנועתו, הרי שבפועל שלטון 'האחים' לא קידם את מצרים לעבר חוקי שריעה: לא הוחלו עונשים אסלאמיים ומערכת המשפט עדיין מאוישת בשופטים ומשפטנים מתקופת המשטר הישן.
לאור זאת, דיוני העומק שנערכו בזמנו בכלי התקשורת המערביים אודות סעיפי החוקה המצרית החטיאו את העיקר: במצרים, מי שכותב את החוקה יכול גם לשנות אותה, ממש כפי שעשה הנשיא לשעבר מובארכ. בתרבות הפוליטית המצרית קשה לראות כיצד סעיף זה או אחר בחוק ישפיע בפועל על מעמד הדת או על מצב המיעוטים והנשים. גם השלטון הבא שיקום במצרים, יהיה אשר יהיה, צמח גם הוא בתוך אותה תרבות פוליטית, ובמצב בו הציבור והשלטון לא מבינים את מהותו ואת משמעותו של החוק, קשה לראות כיצד ניתן יהיה לחולל שינויים דרסטיים בזמן קצר.
שברו את הכלים
בנוסף, הסיעות השונות הנאבקות על פניה של מצרים אינן פועלות לפי כללי משחק דמוקרטיים. הסוציולוג והפילוסוף הפוליטי הצרפתי הדגול ריימון ארון פרסם בספרו שלושה עקרונות ברורים לדמוקרטיה פרלמנטרית: 1. תחרות בין יריבים פוליטיים מתנהלת אך ורק בדרכי שלום; 2. הדמוקרטיה מבוססת על פשרות בין מפלגות יריבות. בהעדר נכונות לפשרות לא ייתכן משטר דמוקרטי. 3. דמוקרטיה תקינה יכולה לתפקד בתנאי שהן המפלגה השלטת והן האופוזיציה מכירות זו בלגיטימיות של זו, בהבינן שתפקידיהן עשויים להתחלף בבחירות הבאות.
אם נבחן את התנהגות הצדדים היריבים במצרים נראה שאף לא אחד מהם עונה על הקריטריונים הללו. מלכתחילה, לא הצבא, לא 'האחים' ולא החילונים היו מוכנים לפשרה כלשהי. 'האחים', למשל, התנהגו כאילו הם זכו ב99% מן הקולות ולא במעט יותר ממחציתן: מורסי קידם את אנשי התנועה לעמדות מפתח בכל סבב מינויים, תוך דחיקה לשוליים של יתר הכוחות האחרים, מה שלבסוף עורר עליו את זעמו של הצבא.
ניתוח הסיסמאות שהטיחה תנועת 'אל-תמַרֻד' במורסי, מלמד כי גם ההמונים שגדשו את כיכרות מצרים אינם שונים מהותית מהצבא ומ'האחים'. בסיסמאות אלו אין זכר לדרישה לדמוקרטיה, אלא רק דמגוגיה פוליטית המנוסחת בצורה כוללנית עם הרבה פאתוס של "כבוד" ו"כלכלה". המפגינים טענו כלפי מורסי כי "הכלכלה נשענת על קיבוץ נדבות", כי מורסי עצמו "פושט יד בחו"ל" וכי "מצרים עדיין מצייתת לארצות-הברית". ישנם פרשנים ומדעני חברה שיתאמצו לראות בכך מחאה דמוקרטית, אך אני אישית מתקשה לראות בסיסמאות אלה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון מורסי.
כלכלה גוססת
נוסף על כל זאת, הכלכלה המצרית כבר אינה בגדר חולה: היא גוססת. במלים אחרות, המצב הכלכלי במצרים כל כך גרוע שלא נראית באופק ממשלה או מנהיג בעל כוח מספיק לשנות את המסלול ההרסני בו צועדת המדינה. נושא הסובסידיות למשל מדגים זאת היטב: הסובסידיות על מוצרי מזון ועל דלק הן נטל כבד על הכלכלה בכלל ועל ייצור האנרגיה בפרט, ועל-פניו ההיגיון הכלכלי הפשוט דורש את ביטולן. אלא שדווקא צעד כזה הוא בלתי-אפשרי. בתנאים של מחירים מאמירים של מוצרי היסוד והתרוששותה של האוכלוסייה, זהו מתכון בטוח למהומות (דוגמת 'מהומות הלחם' שפרצו ב-1977) ולערעור נוסף של היציבות.
במונחים של מימון וסיוע זר, מצרים הפכה לבור שואב שאין לו תחתית: דו"ח פיננסי של האיחור האירופי מציג ממצאים שערורייתיים בנוגע לסיוע האירופי למצרים, הנאמד בכמיליארד דולר בין השנים 2007-2013. הדו"ח קובע שאין שום שיפור בפרויקטים לחיזוק החברה האזרחית, שלשמם נותב הכסף; האיחוד-האירופי לא מסוגל לעקוב אחרי כ-60% של כספי הסיוע לאחר העברתם לממשלת מצריים, מה שמעלה חשש כבד למעילות ולשחיתות. קשה לדמיין שהממשל החדש, יהיה אשר יהיה, ינהג בדרך שונה במשהו ממובארכ או ממורסי וינתב ביעילות את כספי הסיוע למשהו קונסטרוקטיבי.
גם משבר האנרגיה במצרים מחריף, בין השאר מפני שמצרים הפכה ליבואנית גז במקום יצואנית. מחירי החשמל עולים וייצור הגז הוסט לשוק האנרגיה המקומי. עלות סובסידיות על דלק תגיע ליותר מ-20% של הוצאות המדינה שאותן, כאמור, לא ניתן לבטל פוליטית. העם המצרי, אפשר לומר, מכור לסובסידיות, והגמילה – קשה מנשוא. הסובסידיות הללו גורמות להפסדים נוספים, כאשר 'קרן המטבע הבינלאומית' מסרבת להלוות למצרים עוד כמה מיליארדים טרם הסדרת קיצוץ בסובסידיות.
התיירות, חלק אינטגרלי מהכלכלה המצרית, נעלמה מזמן, ולא סביר שהיא תתאושש אלא כאשר יתמלאו שני תנאים הכרחיים: השבת ביטחון מוחלט ואי-התערבות האסלאמיסטים בניהול מקומות הנופש. אם יימשכו הניסיונות לאסור מכירת אלכוהול וכיוצא באלה ניסיונות של כפייה דתית, חידוש ההכנסה מתיירות רק ילך וירחק.
ללא אלטרנטיבה
תנועת המרד המצרית על המוני תומכיה מתאפיינת באותו הכשל בו נכשלות תנועות מהפכניות פעם-אחר-פעם. כמו במהפכה הרוסית של 1917 והמהפכה האיראנית ב-1979, גם למחוללי ההפיכה במצרים הייתה מטרה מוסכמת אחת והיא הפלת השלטון הקיים, אך ללא הצגת כל אלטרנטיבה ברורה וללא דיון אודות "היום שאחרי".
שום ממשלה אינה יכולה להתייחס ברצינות לדרישות המנוסחות באופן כוללני, בוודאי שלא בזמן קצר. כלל זה לא פסח גם על מצרים: האם ניתן לבער שחיתות במשך שנה וחצי, במדינה שמאז ומעולם כל רמות השלטון היו נגועות בשחיתות עד לשד עצמות? האם מדינה שכלכלתה בנויה על מתן סובסידיות יכולה להרשות לעצמה להפסיק את סיוע-החוץ? ואם כן, כיצד?
בסופו של דבר גם אם יתממש התרחיש האופטימלי, ובו הצבא יאמץ דגם תורכי מעידן טרום ארדואן (צבא הערב ליציבות, אך מפקיד את השלטון בידי האזרחים ונמנע מדיקטטורה צבאית), יצור יציבות פוליטית ויקיים בחירות חדשות, כל הבעיות הסוציו-אקונומיות הקשות שגרמו לייאוש ההמונים תישארנה בעינן. פתרון הבעיות הללו הן העיקר ולא ניסוח חוקה חדשה או תיוג מפלגה זו או אחרת כ"ליברלית" או "אסלאמית".
בינתיים, למשטר, ואין זה משנה אם הוא אסלאמי, צבאי או חילוני, לא נותרה ברירה אלא להמשיך לקבץ נדבות מכיוון שהדאגה הראשונה של המוני העם במצרים היא "לוקמת עיש" – פרוסת הלחם.
אלון, למרות מעמדך כעיתונאי מסתמן שבתקופה האחרונה היית קצת מנותק ממה שקרה במצרים בפני השטח. אתה טוען שמורסי לא ניתב את מצרים לכיוון של מדינה אסלאמית אבל: ישנם מקרים בהם מי שהמיר דתו מהאסלם נשפט ונאסר. לדוגמה – הייתה אישה לפני כ9 חודשים שהמירה את דתה ודת צאצאיה לנצרות ואלה נענשו על כך ב- 15 שנים כלא (ביניהם ילדים בגילאי 7-9). כמו כן ביטלה ממשלת האחים המוסלמים הנפקה של רשיונות למכירת אלכוהול לגמרי, מה שאומר שכשייגמר התוקף על הרשיונות הקיימים לא יהיה סוחר אחד במצרים שיוכל למכור אלכוהול. מאז שעלה מורסי לשלטון נחטפו מעל 800 נערות\ילדות מצריות. רובן חותנו בכפייה לבעלים מוסלמים ואולצו להמיר דתן לאסלם. השאר נמכרו בחזרה למשפחותיהן תמורת כופר. שתי התופעות הללו טמועות ומחוזקות באסלם דרך הקוראן. אכן הדבר נעשה לכאורה בניגוד לחוק אך בפועל השלטונות לא עשו מאומה לעצור את המקרים וטענו במקרים בהם הנחטפת חותנה עם מוסלמי ש"עכשיו היא שייכת לבעלה וככה זה באסלם ואין מה לעשות". כמו כן לא חסרים תיעודים של מאות קופטיות שנאנסו לאור יום ברחוב לקול צעקות של אללה אכבר.
כמובן שמורסי לא יישם מידית את השריעה במצרים כי אף אחד לא היה מקבל את זה. במקום, הוא נתן לציבור הדתי הגדול מאוד במצרים לעשות כשלו (ליישם על דעת עצמם את השריעה) איפה שהיה יכול כדי לגרום להבנה כללית ש'זוהי הנורמה' ורק אז מאשר שאלה החוקים. ככה זה היה גם תחילתו של משטר האייתולות אם אני זוכר נכון. הוא פשוט עבד על אותו דגם.