השקעה פרטית בחינוך ותשלומי הורים הם יתרון ותרומה לכלל החברה. הפגיעה בחזקים בשם השוויון מקטינה את הפערים, אך אינה תורמת דבר למוחלשים.
בציבור, בדעת הקהל ובתקשורת אין דבר שלילי, פסול ומוקצה יותר מתשלומי הורים לתגבור חינוך ילדיהם בבית-הספר.
הוצאת כסף על אלכוהול, רכישת דירת פאר במחיר עשרות מיליוני דולרים וצריכת ראווה לסוגיה, כל אלה אינם נתקלים בהתנגדות כמו הסלידה הכללית מהוצאת כמה מאות שקלים על-ידי המשפחה למען שיפור החינוך של הילדה והילד.
בזבוז אלפי שקלים, גם על-ידי משפחות מעוטות אמצעים, על בגדים, נעליים ותיקים ממותגים, או אלפי דולרים על בר-מצווה ו"בת-מיצווש", נחשבים להוצאות חיוביות בהשוואה לצעד הנורא של ההשתתפות בחינוך הילדים.
למרות המחדלים, הכישלונות והבזבוז הרב, אין מערערים על האחריות הבלעדית של המדינה לחינוך, בעוד שהרעיון שהאחראים לחינוך בניהם ובנותיהם הם ההורים, מזעזע ומקומם ארגוני הורים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת.
כך, לאחרונה נחרדה ונזדעקה המערכת הפוליטית והתקשורתית מהידיעה שההורים בחינוך הממלכתי-דתי עדיין משקיעים מכספם כדי לשפר את בתי-הספר של ילדיהם. השקעת ההורים בחשוב להם מכל נתפסת כסכנה נוראה, מכיוון שהיא מאיימת על הערך העליון: "שוויון".
הסתדרות המורים
"השוויון" הוא גם הערך המכונן של הסתדרות המורים ושל המדינה כמעסיקתם של למעלה ממאה-אלף המורים. המורים מועסקים ומתוגמלים לא בהתאם להישגיהם, אלא רק על פי קריטריון שוויוני של וותק. בקיבוץ השוויוני של פעם התבדחו שגם מלכת יופי יש לבחור על פי הוותק…
שוויון בכיתה
בכיתה יושבים בטורים כמה עשרות ילדים שהמשותף והזהה ביניהם הוא בעיקר השנתון. כל הילדים "מקבלים" את אותו חומר הלימוד, באותן שיטות ובאותו הקצב. ההנחה היא שכל התלמידים שווים, ואינדיבידואליזציה, (התאמת הלימוד ליכולת לעניין ולשונות של כל תלמיד), תפגע בערכי ה"שוויון".
"שוויון" כאיום
הורים המשקיעים בחינוך ילדיהם, מורים מעולים המתוגמלים בהתאם, מורים מצטיינים בחוזה אישי, בתי-ספר מיוחדים, וילדים שונים ומיוחדים; כל אלה אינם האיום, אלא ההזדמנות להתאים סוף סוף את מערכת החינוך למאה ה-21. האיום הוא בשאיפה להשוואה ושוויון על-ידי עצירה, קיצוץ ופגיעה בהורים בעלי האחריות, ביוזמות של רשויות מקומיות, ובמורים והתלמידים המעולים ביותר. פגיעה זו תחנוק ותבלום את החברה כולה ותשקיע אותה בתחתית השוויון הבינוני.
למעשה, המדינה נכשלת בניהול החינוך. חלק ניכר מתקציבי המיליארדים אינו מגיע לילדים, אלא "נוזל" בדרך לרבבות פקידים, מפקחים ומנגנונים מנופחים ומיותרים. כל ניסיון להפרטת החינוך, ולו גם החלקית ביותר, נתפש כאיום על "השוויון".
הפרטה, השקעה פרטית בחינוך, ותשלומי הורים, הם יתרון ותרומה לכלל החברה. את השאיפה לשוויון כדאי להחליף בסיוע מיוחד וממוקד להשכלה וחינוך של אותם הילדים שאינם יכולים לקבל סיוע כזה ממשפחותיהם או מיישוביהם. הפגיעה בחזקים בשם השוויון מקטינה את הפערים, אך אינה תורמת דבר למוחלשים.
עוד משהו
"בגיל שש נאלצתי לקטוע את לימודיי וללכת לבית-הספר" – אלברט אינשטיין.
בחיפוש מהיר ברשת נראה שהציטוט הוא דווקא של ג'ורג' ברנרד שו.
הדבר לא מוריד מאמיתות הקו הכללי של המאמר.
ימין – איננו דורסנות כלפי המוחלשים
אני אומנם שיכת לימין ולכן אני קוראת את הכתבות באתר זה שברוב הפעמים אני מסכימה איתם.
עם המאמר הזה , לא לא לא לא!!
חברה קפיטליסטית שמקדשת את אלילי כספה וזהבה ובשם זה מדחיקה את העובדה שיש בתוכה אוכלוסיות מוחלשות , היא חברה נמוכה מוסרית.
איכססססססססס
באמת איכס, שואלת. איזו תגובה מגעילה.
שואלת,
לא נראה שכותב המאמר נגד בתי ספר ממלכתיים, למען אלה שלא שפר גורלם.
אבל הוא בפירוש נגד ההתנגדות המטורפת לבתי ספר פרטיים ולחנוך פרטי ולהשקעות פרטיות בחנוך.
כבכל תחום אחר, אנחנו צריכים לדאוג לחלשים (קוראים לזה "חסד"), אבל לא בשטה הסוציאליסטית של החלשת החזקים (לזה קוראים "שוויון").
ע"י פינוי גזלני תקציב = פקידות מיותרת, ביזבוז מטופש על פרויקטים יחצניים, יתפנו כ- 700-900 מליון שקלים שהם הרבה יותר מסך תשלומי הורים לתגבור…
אז ניתן יהיה להגיעה לשלב בינוי = בינוי הערכת טובה יותר איכותית יותר ואולי גם תיגבור שכבות מוחלשות.
שואלת מתעלמת מהחלשת החלשים בשיטה הקיימת:
עני שאינו יכול לעמוד במחירי הדירות של שכונה יקרה גר בשכונה עם מחירי דירות נוחים יותר.
באופן טיבעי המקושרים שגרים בשכונות טובות מפעילים לחץ כדי שבתי הספר בשכונתם יהיו טובים יותר.
זה ללא ספק המצב כיום בישראל – יש התאמה מובהקת בין רמת בית הספר והרמה הכלכלית (סוציו-אקונומית) של התושבים בשכונה.
בשיטה הקיימת אותו הורה עני לא יכול להעביר את ילדיו לבית הספר הטוב, אלא רק ע"י השקעת הון עתק בשידרוג הדירה.
בשיטה הקיימת אין שיוויון ואין מצוינות. יצאנו קרחים מכאן
ומכאן.
ההסתדרות עוזרת רק למורים הגרועים על חשבון המורים הטובים וכלל ציבור התלמידים והוריהם.
הציטוט בסוף הוא של ג'ורג' ברנרד שו, לא של איינשטיין