ש"ס: כתב הגנה. או: הרפיסות של הבית היהודי

"הווי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והווי זהיר מגחלתן שמא תיכווה. שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש" (מסכת אבות ב', י').

נדמה כי בבית היהודי בפרט, ובציונות-הדתית בכלל, עדיין לא התרגלו לרעיון שהש"סניקים לא אוהבים אותם. הפעם היה זה חבר מועצת החכמים של ש"ס, הרב שלום כהן, שכינה את חברי הבית היהודי "עמלק" – שם קוד דתי לרשע שברשעים שיש למחות את זכרו. וכך, כל שבוע התקשורת מצטטת גידופים ונאצות של בכיר בש"ס, כזה או אחר, כלפי הכיפות הסרוגות, ובכל פעם משפשפים פרנסי הציבור הדתי את עיניהם בזעזוע – כיצד זה יכולים להיאמר כאלו דברי בלע ורפש מפי רבנים ותלמידי-חכמים? ועוד יומיים לפני תשעה באב, בזמן שאנו אבלים על הבית שחרב בשל שנאת חינם.  וש"ס בשלהם – לא מבינים על מה המהומה, ומה לא לגיטימי בדבריהם.

כדי לעשות קצת סדר, כדאי להזכיר כמה דברים. קודם כל, ש"ס לא המציאו כלום. היסטוריית בית המדרש היהודי מלאה במלחמות בין חכמים, שכללו ביטויים חריפים למכביר. לעיתים המחלוקות הביאו גם לחרמות ולנידויים. מחלוקת הלכתית בין ר' עקיבא לר' אליעזר, הביאה את האחרון לומר: "עקיבא, בשחיטה השבתני – בשחיטה תהא מיתתו" (כלומר ר' עקיבא צריך "להישחט" על תשובתו, לא פחות). רבי יהודה הנשיא אמר על לוי, בר הפלוגתא שלו: "כמדומה אני שאין לו מוח בקודקודו". ולא רק התנאים; גם במחלוקות מאוחרות יותר נתנו הרבנים דרור לחרצובות לשונם. אם זה בהשגותיו של הראב"ד על הרמב"ם ("לא נהג המחבר מנהג חכמים"), ואם זה בהערותיו לר' זרחיה הלוי מחבר 'המאור' ("המאור איננו מאיר", "הצרפתי [רש"י] נשתבש, וזה הזנב [ר' זרחיה] הלך אחריו לא ידע בין טוב לרע"). וכמובן, ביתר שאת בפילוג בין החסידות למתנגדיה שהוביל לחרמות ולכמעט מלחמת אחים.

מה השתנה בימינו שאנחנו כל כך מזדעזעים? ובכן, כל מי שאמון על התרבות המערבית חי, בידיעתו או שלא בידיעתו, בתוך עולם תרבותי של 'תקינות פוליטית' (Politically Correct). מושג זה, שמקורו בתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט והמשכו בהוגים הפוסט-מודרנים, שואב את כוחו מהאמונה ששיח מעצב מציאות, ורחוק כרחוק מזרח ממערב מהרטוריקה היהודית המסורתית.

אנשי ש"ס, איך לומר זאת בעדינות, לא מלמדים 'תקינות פוליטית' בבתי-מדרשם. יאמר לזכותם שהם לא "אחד בפה, אחד בלב", אלא כל מה שנמצא בפנים מוצא את דרכו החוצה ללא עיכובים. הציונות הדתית לעומת זאת, חיה ונושמת את ערכיה של התרבות המערבית, לטוב ולמוטב, ובכלל זה את התקינות הפוליטית. לכן היא מזדעזעת.

חשוב לדעת שבתווך שבין 'תקינות פוליטית' לקללות וגידופים, ניצבת תרבות דיון ראויה ועניינית, שדומה כי עדיין לא אומצה בשיח הפוליטי הישראלי.

מנסים (לשווא) לחבר בין עולמות

אבל יש פה משהו עמוק יותר. האתוס הבסיסי של הציונות הדתית מדבר על הצורך להיות ה'גשר' בין הציבור החילוני והחרדי. רבנים אוהבים לדבר על "המקף" שבין הציוני לדתי (ציונות–דתית) כסמל הזהות של ציבור זה. חשוב להם שיאהבו אותם משני הצדדים, כי הם מנסים לדבר בשתי השפות וכי הם כביכול בנו סינתזה בין הדת ללאומיות והמודרנה. כל מי שייכנס לבית מדרש ציוני-דתי בימים הקרובים, ישמע דרשות מלאות להט על הצורך להרבות באהבת חינם, ועל כך שכלפי כל ביטוי של מחלוקת יש לכופף את הראש ולנסות לחבק את המגנה והמחרף. לכן נפתלי בנט, בעודו מגנה את הביטויים של ש"ס, אינו מהסס להכריז עד כמה הוא נלחם להגן על תקציבי הישיבות שלהם. וכך, ניצנים של מרד התגלו בבית היהודי לאור הקיצוץ המסתמן בישיבות, כולל אלו החרדיות שכֹּה קריטיות למדינת ישראל. איזה אלטרואיזם! איזו יכולת להכיל את השונה!

איזה שקר. אין מה לעשות, כשאתה מנסה ללא הרף להדגיש את המכנה המשותף תוך הסתרת המחלוקות וההבדלים בתפיסות העולם, אתה משקר לעצמך ולסובביך. השאיפה של הציונות הדתית – שכל כך מוטמעת בחינוך של מוסדותיה – לטשטש את הוויכוח בין הפלגים השונים, לא מביאה לה הרבה כבוד. ובצדק. מי שלא עומד על עיקרי תפיסת עולמו, מי שיודע רק לחבק ולא לתקוף את יריבו האידיאולוגי, שלא יצפה לקבל חיבוק בחזרה. זה מעושה, זה עטוף בצלופן ורוד שיוצר רפלקס הקאה.

בין מדינת ישראל כפי שהרב עובדיה רואה בדמיונו ובין המדינה כפי שרואה נפתלי בנט בעיני רוחו, אין כמעט שום דבר משותף; בבתי המדרש של שני הציבורים מדברים בשפה שונה לחלוטין. ש"ס יודעים זאת ושולפים את החרב כשהם מרגישים מאוימים, ואילו בבית היהודי שואפים גז צחוק ומכריזים שהם ידאגו לאחינו החרדים, שפשוט לפעמים קצת מבולבלים. אם כבר מדברים יהדות, אז התנהלות זו שגויה – לפחות כלפי הערך של בירור האמת שנטוע חזק כל כך במסורת בית-המדרש היהודי. זאת ועוד, ייתכן גם שזה פוגע במגמה של הוצאת החרדים מהחומות שמאחוריהן הם מנסים להתחבא במאתיים השנים האחרונות. יש ויכוח – תתווכחו, זיהיתם עיוות – בקרו אותו. הדגישו את ההבדלים והילחמו על אמונתכם. אתם יודעים, זה שדיבר על הפניית הלחי השנייה לא ממש היה מהעילויים של בית המדרש היהודי.