רוצים לפתוח קייטנה? רעיון מצויין! כל שעליכם לעשות הוא לגייס מדריכים, למצוא מבנה, לפרסם בשכונה ואז אפשר להתחיל. את הביורוקרטיה כמובן.
רוצים לפתוח קייטנה? רעיון מצויין! כל שעליכם לעשות הוא לגייס מדריכים, למצוא מבנה, לפרסם בשכונה ואז אפשר להתחיל … את הביורוקרטיה כמובן: עליכם להשיג אישורים וחתימות מקרוב לעשרה גורמים עירוניים וארציים; לעמוד בפרטי הסעיפים של "חוק הקייטנות" ו"תקנות הקייטנה" ו"מטרות החינוך הממלכתי"; ולערוך סיורים, הכשרות, הדגמות ופרזנטציות כדי לשכנע צבא פקידים לחתום על הניירת • נשמע מסובך? אל דאגה: את העלויות הנוספות תוכלו בקלות לגלגל אל ההורים
לפני כמה שבועות התחיל החופש הגדול, ואם יש לכם ילדים אתם תשלמו על כך ביוקר, בעיקר אם עשיתם את הטעות הקלאסית ויצאתם שניכם לעבודה. גידול ילדים מעולם לא היה עסק זול, אבל כשמתחילה עונת הקייטנות ההוצאות מאמירות בצמוד למעלות החום: שליחת ילדיכם לקייטנות למשך חודש תגרע מחשבון הבנק שלכם אלפי שקלים. שלא לדבר על האפשרות שלא יהיה מקום באף קייטנה, מה שכנראה יגרום למקום העבודה שלכם להפוך באופן בלתי-רשמי לקייטנת ילדי עובדים. זה בסדר, מעסיקים ממש שמחים כשזה קורה.
למה אין מספיק קייטנות במחיר סביר? מה כל-כך מסובך בניהולה של קייטנה? הרי אין צורך בציוד מכני הנדסי או בטכנולוגית עלית כדי להשגיח על עשרים ילדים שרצים ומשחקים על הדשא (למרות שבהחלט יש צורך בצוות מסור, אחראי וסבלן). איך התנפחו עלויות הקייטנות למחירים כאלו? ובכן, מסתבר שכדי לפתוח קייטנה במדינת ישראל לא מספיק לשכור גן ילדים לחודשי הקיץ ולהצטייד במלאי של שוקו ולחמנייה: צריך גם יעוץ משפטי.
"לא ינהל אדם קייטנה אלא אם כן יש בידו רישיון לפי חוק רישוי עסקים", כך קובע "חוק הקייטנות – רישוי ופיקוח תש"ן 1990", טקסט חובה עבור כל מנהל קייטנה. עוד קובע החוק שרישיון הפעלת קייטנה לא יינתן חלילה "אם תכנית הקייטנה נוגדת את מטרות החינוך הממלכתי כמפורט ב … חוק חינוך ממלכתי".
רצוי מאוד שהמדריכים יעיינו גם בחוק זה, כדי שידעו כי הקייטנה חייבת לקדם אצל הילדים כבוד לדמוקרטיה, לחירויות היסוד ולזכויות אדם, וכן "ללמד את תורת ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית", על המדריכים לעודד כל ילד וילד להפוך ל"אזרח נאמן למדינת ישראל, אוהב עמו ואוהב ארצו", ומנגד "לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה", וכן "לחזק את כח השיפוט והביקורת" של הילדים.
עוד בין המטרות המקודשות: חינוך לשמירת חוק, הכרת היסטוריה של ארץ ישראל, הקנית ידיעות בתחומי המדע, ביסוס הזהות התרבותית והלשונית, הכרת השפה והתרבות של בני המיעוט הערבי וכן זכר השואה. ואת כל זאת אמורים המדריכים להנחיל (או לפחות לא "לנגוד") לילדים בזמן שאלה אוכלים קרטיבים.
רישיון העסק להפעלת קייטנה יינתן אמנם על-ידי הרשות המקומית, אבל זו אינה רשאית לתת אותו לפני שניתן האישור הפדגוגי (ממי ששר החינוך הסמיך אותו לכך), אישור הניתן עד 60 יום לאחר שהוגשו הטפסים המתאימים. כמובן שכל-כך מעט ביורוקרטיה איננה מספיקה: כדי לאשר את פתיחת הקייטנה, יש לקבל גם אישור מגורמים נוספים ברשות המקומית, למשל: (1) קצין הביטחון, (2) יועץ הבטיחות, ולפחות חודש מראש יש לתאם סיור באתר הקייטנה עם (3) נציג רשות הבריאות המקומית.
עוד חתימה-שתיים וזהו (כמעט)
אם המדריכים הם קטינים, או בלשון העם "תיכוניסטים", אזי חובה על מנהל הקייטנה לקבל אישור מלשכת התעסוקה לנוער בירושלים, כי גם המדריכים הם בעצם ילדים, וחשוב למנוע את ניצולם והעסקתם בשכר שהם מסכימים לו מבחירה חופשית.
לאחר שיושגו כל החתימות הנדרשות כולל, אגב, זו של מפקח הגנים המחוזי, מתחילה הקייטנה … של המדריכים: עליהם להשתתף בהשתלמות מטעם הרשות המקומית שבה ילמדו כיצד להדריך, כי אף אחד חוץ מהרשות המקומית לא יודע איך לטפל בילדים. אל דאגה, את השעות הרבות ואת שכר ההשתלמות לא סופג מנהל הקייטנה בעצמו, אלא הוא מגלגל אותו כמובן אל ההורים.
הביורוקרטיה שתוארה לעיל אינה לשווא. מטרתה להביא לכך שהקייטנה תתנהל על-פי התקנות שקבע השר ב"תקנות הקייטנות", המעמידות בין השאר דרישות הנוגעות ל"מספר מקלחות ותאי השירותים"; "טיב הרצפה בחדר השירותים"; "הימצאות מלאי מתאים של נייר טואלט" ; "אופן הכנת האוכל המוגש בקייטנה"; "איסור הכנסה לשטח הקייטנה של מיונז, קרם או קצפת", וכן הלאה.
ואם חשקה נפשכם במעט טבע ואור-שמש בריא, ובחרתם לערוך פעילות בשטח פתוח, יש לוודא שהוא נמצא במרחק של לפחות 100 מטר משדה חקלאי המושקה במי-קולחין; לפחות 50 מטר מקו מתח גבוה; לפחות 100 מטר מעורק תחבורה ראשי; ושהקרקע תהיה בעלת שיפוע מתון, כושר ספיגה גבוה, שתהיה מוצלת בקיץ ושטופת שמש בחורף.
משרד החינוך – צא לחופש!
הדרישות המפורטות לעיל, והדרישות הנוספות המופיעות בחוקים ובתקנות, אינן חסרות הגיון. ברור שחשוב להקפיד שהקייטנה תעמוד בסטנדרטים מחמירים של בטיחות והיגיינה. לא היינו רוצים לראות ילדים קופצים לבריכה כשאין מציל, אוכלים אוכל מקולקל, או מקבלים הדרכה ממדריכים חסרי יכולת חינוכית.
אך האם הרשות המקומית או משרד החינוך, מוסדות שבקושי מצליחים לאכוף את שאר החוקים, הם באמת הגופים שיכולים לקחת אחריות בלעדית על העניין? האם הם מסוגלים לפקח על איכות המדריכים בכל הקייטנות? לוודא שבכל קייטנה וקייטנה הילדים נחשפים לכמות הנכונה של שמש, לא קרן אחת יותר מדי ולא פחות מדי?
ברור שלא. אלו תקנות שאינן עושות הרבה מלבד להעלות את המחיר. כמו תמיד, מי שימצא ליקויים אמיתיים הוא מי שמשלם עבור הקייטנה ודואג לילדים באמת: ההורים. נראה שכמו בתחומים רבים אחרים בחיינו, טעינו והנחנו לממשלה לקחת לעצמה מונופול על השמירה על ילדינו, וזו כדרכה, מונעת מגורמים עצמאיים לנסות ולהתחרות בה. על הטעות הזאת, אנחנו משלמים ביוקר.
ההבדל הוא שהורים מגלים את חסרונות הקייטנה אחרי שהיא כבר מתנהלת. אחרי שהיו תקלות, ההורים שומעים על זה, ואז מה?
הרעיון בקבלת רשיון מראש הוא מניעת התקלות, והמדינה החליטה לקחת את האחריות עליה בידיעה שההורים לא ממש יכולים לבדוק בדיוק מי הספקים של השוקו והאם במקום הקייטנה יש נייר טואלט.
אז זה נכון שהבירוקרטיה דפוקה, ושהתערבות של המדינה בכל דבר מייקרת ולא מאד יעילה, אבל מה האלטרנטיבה?
ישי, לא יודע אם יש לך ילדים או לא, אבל אני לא מכיר הרבה הורים ששולחים את ילדיהם למסגרת כלשהי בעיניים עצומות ו'מקווים' שלא תהיינה תקלות.
האלטרנטיבה היא לקחת אחריות. לבדוק שמנהל הקייטנה הוא אכן אדם אחראי שניתן לסמוך עליו, שיש לו ניסיון, שבעבר הוא הוכח כראוי. לפקוח עיניים ולשאול שאלות.
אלה הילדים שלנו, ואנחנו אלה שצריכים לדאוג להם. למרות אין ספור התקנות שמשרד החינוך מייצר, תמיד תהיה האפשרות שמשרד החינוך יפספס משהו, או שלא יאכוף את מה שחשוב. ומי שישלם את המחיר זה הילדים שלנו. אז גם אם יש גזיליון תקנות, בסופו של דבר, אנחנו כהורים חייבים להיות תמיד עירניים ולא לסמוך על אף אחד, גם לא על משרד החינוך, בעיניים עצומות.
ישי,
יש כאן דילמה אמיתית בין "פיקוח לפני" לבין "פיקוח אחרי". האם הרגולטור צריך להעניש את מפעילי הקיטנה אחרי שחלילה קרתה תאונה או שמא תפקידו לוודא שהתאונה לא תקרה מלכתחילה. במדינת ישראל נבחרה האופציה של "פיקוח לפני", ויש לכך סיבות טובות.
הבעיה היא שרק רשויות השלטון רשאיות לקבוע שקיטנה מסוימת היא בטוחה. האם באמת חבורת הפקידים האלה הם היחידים שיודעים? למה לא להרשות לגוף פרטי לבצע פיקוח משלו, ואם אכן הפיקוח שווה משהו ההורים יאמינו לו וישלחו את הילדים לקיטנות.
אגב, את הטענה המרכזית שלי אפשר לשכפל גם לנושא הכשרות ולנושאים אחרים. האם רק עובדי הרבנות יודעים לבדוק שלא מערבבים בשר בחלב? תנו לגוף פרטי לפקח ואם הפיקוח שווה משהו אנשים יאמינו לו.