טור חדש למוצ"ש, "הזווית האוהבת", והפעם על מה שקרוי תהליך השלום, הליגה הערבית, וכל מיני בנים של שלא נוח להם מספיק והם יורדים מהארץ בקול תרועה
"תהליך שלום"
רחל המשוררת, שהייתה משוררת בשם רחל, כתבה פזמונים רבים שהפכו לנכסי צאן ברזל (אם לא נכסי צאן פלדה של ממש) בתרבות העברית. בין השירים הרבים שכתבה לחופי הכינרת הקסומים של טרום ערכות הקריוקי המשפחתיות, זכור לטוב במיוחד שירה "ואולי", שבין שורותיו מצויות ארבע המתוקות האלה:
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי;
השיר הזה נכתב בשנת 1927, הלא היא שנת תרפ"ז למניין העברי. ואם שנת תרפ"ז נשמעת מוכר, זה בוודאי בגלל סמיכותה לשנת תרפ"ט, הזכורה לדיראון עולם בשל הפרעות שפרעו ערביי ארץ ישראל ביהודיה. 133 מעבריי הארץ נרצחו בדם חם, ביניהן נשים הרות, עוללים ויונקים, וזקנים מיושבי בית-המדרש. הקהילה היהודית בחברון ספגה 67 נרצחים ועוד עשרות רבות של פצועים, ולראשונה מאז ימי התנ"ך הפסיקה להתקיים בה נוכחות יהודית.
ואולי לא היו הדברים מעולם.
מהי חברון? חברון של ימינו היא עיר ששמאלנים משתמשים בה כדוגמא לשאלה הרטורית הנצחית "מה היהודים עושים שם?", ופחות או יותר זהו.
אז בואו נשכח מחברון. אבל את קו 5 אפשר לזכור? את הדולפינריום? את מלון פארק? את הסכם אוסלו ושפתיו הרועדות בחיוך מרוצה של מלאך החבלה ערפאת לצד שמעון פרס מאז ולתמיד?
ואולי לא היו הדברים מעולם.
כאילו מעולם לא היו פה דיבורים על שלום, וכאילו שהם לא היו תמיד, ללא יוצא מהכלל, תו הפתיחה לאופרת דמים בהפקת נציג שקר כלשהו של עם השקר כלשהו. כאילו לא התרוצצו פה שגרירים ופיזרו חיוכים לאורך נתיבים מסומנים בדם של יהודים – יהודים, לא ישראלים, אף מחבל ערבי מעולם לא ניסה להרוג ישראלים. רק יהודים.
אם צריך לשלם, מס שפתיים נשלם. אם צריך להצטלם עם פקיד אמריקני כדי להבטיח שהעליונות הצבאית הישראלית תישמר ועסקאות נשק לא יועמדו בסכנה – זה הרע במיעוטו. נבלע את הגלולה המרה.
אבל שאף אחד לא יחשוב אפילו לרגע אחד למכור לנו ברצינות את הנרטיב שמי שמלמד את ילדיו שרצח יהודים יביא אותם לגן-עדן, בדיוק כמו שהטיף חג' אמין אל חוסייני ימ"ש למאמיניו צמאי הדם בתרפ"ט – רוצה שלום, או אפילו מבין את הקונספט הזה.
"הליגה הערבית"
רבים מאינטלקטואלינו, לצד חוכמולוגים רבי-מעלה מארגונים שמאלניים שונים בעולם, טוענים שזה הזמן ואין בלתו להיענות ליוזמת השלום של הליגה הערבית. עכשיו, אני, כשאני שומע את המילים "יוזמה", "שלום" ו"ליגה" – ישר אני יודע שמשהו טוב עומד לקרות לי. זה סוג של התניה. זה יהיה חבל מאוד אם חלון-ההזדמנויות ייסגר לשלום על האצבעות שלו, הם אומרים.
כדי להעניק לדברים מימד מעט יותר קונקרטי – כפי שתמיד רצוי לעשות אחרי ששומעים שמאלן מגלגל את משוגותיו ברשות הרבים, הבה וניזכרה: מיהן אותן חברות בגוף הבינלאומי המכובד הקרוי "הליגה הערבית"? קבלו אותן:
מצרים. סוריה. עיראק. ערב הסעודית. לבנון. ירדן. תימן. לוב. סודן. מרוקו. תוניס. כווית. אלג'יריה. איחוד האמירויות. בחריין. קטאר. עומאן. מאוריטניה. סומאליה. ג'יבוטי. איי קומורו. אש"ף.
עכשיו, לא רק שברוב המדינות האלה אם תתקשר למשרד של ראש הממשלה אין לך באמת מושג מי יגיע ראשון לטלפון, אלא שאיך נבטא זאת בעדינות – מדובר בחורים החשוכים והברבריים ביותר על פני כדור-הארץ. היכן שחוקי להכניס נאנסת לכלא ולגיטימי לתלות גייז.
אם תפגשו אדם ברחוב שיגיד לכם "לא הגיע הזמן שננסה את יוזמת השלום הסעודית?" אני ממליץ לענות לו: "ואת הדיאטה הצפון קוריאנית כבר ניסית?"
"חלאס, אני יורד מהארץ"
בשבוע האחרון רץ ברשתות החברתיות מכתבו של אחד שטוען שסבא שלו היה בפלמ"ח ונלחם בבריטים – ואפילו לו היה יותר קל מלהיות איש מעמד-הביניים בישראל 2013. במחנה המעצר הבריטי בעתלית, אגב, חדר מרוהט קומפלט בקושי עלה גרוש ארץ ישראלי אחד, והיום לקנות בית בהרצליה אתה צריך לשעבד את עצמך.
כותב שורות אלה לא חושב שהפרטים שהוא יכתוב כאן עושים אותו מיוחד מאיזושהי בחינה – יש מאות-אלפים כמוהו בישראל. מאות אלפים ויותר שגדלו בעיירות-פיתוח, להורים שהיו פועלים, שאולי לא נולדו בארץ בכלל, ואימהות ששלחו את ידן בכל עבודה שהיא כדי לקיים את ילדיהן. אנשים שגדלו בחדר שחלקו עם אח אחד או יותר, עד הרבה אחרי הבר-מצווה, במקומות שהאוטובוס לתל-אביב עבר בהם פעמיים, שלוש ביום, ולא יותר.
מאות-אלפים מהאנשים האלה הלכו ללמוד, והלכו לעבוד, ועשו תארים, וקנו בתים, והם חיים בכבוד וגאווה, גם אם לא בפאר מלכותי או בלב העיר העברית הראשונה. והם לא חושבים לבכות ולא להתמרמר על גורלם. הם יודעים להוקיר טובה למדינה שהעניקה להם ביטחון במקום משוגע, רפואה מהמעולות בעולם, אכפתיות שאין כמותה באף מקום אחר, עברית יפה להתבטא בה בחופשיות, וים של ילדים יפים ומוכשרים.
מי שחושב שמספיק לו ודי מהמקום הזה, שילך. ציונות לא עושים בכוח. למי שנשאר פה, ואלה הטובים והיפים ביותר, חשוב להזכיר: זה לא מושלם אבל זה יפהפה, וזה שלנו.
אלון מזרחי הוא קופירייטר ובלוגר
קראתי לגמרי במקרה את מכתבו של העלם הבכיין שהעמיד את עצמו . כקורבן אומלל כל הדרך הנוצצת לדשא של השכן. החיים הם אתגר ולא משנה היכן אתה חי. המיתוס של רחובות ארצות הברית המרוצפים בזהב, נשבר מזמן. גם אירופה כבר מזמן לא מה שהייתה. מסכימה לחלוטין עם דבריך.
מצחיק, כי את תו הפתיחה המשמעותי ביותר לאיבה בין ערבים ויהודים נתנה דווקא (תופים בבקשה) הקמת מדינת ישראל.
אז איך זה שהשמאל עדיין חושב שיכול להיות שלמהלך חיובי יהיו גם השלכות שליליות ומוכן לקבל את זה שהדרך לשקט לא תהיה קלה, ורק הימין אם לא הכל נגמר בסיפור מהאגדות מתחיל לבכות וליילל שהבטיחו לו סוף מושלם?
לא הגיע הזמן להתבגר, חבר׳ה?
לקבל את זה שהדרך לשקט לא תהיה קלה" זה" המשפט הכי מצחיק ששמעתי לאחרונה. האם אתה טוען שחמאס בעזה, פיגועי אוסלו ומלחמת לבנון השניה למשל, הן חלק מהדברים שאנחנו צריכים לסבול בדרך אל השקט הענוג?… אני לא מאמין שיש עדיין אנשים נורמלים שמאמינים בקונספט של קורבנות השלום ודומיו. זה פשוט מופרך לחלוטין.
הרגע דיברו איתך על תרפ"ט ואתה חושב שעדיין המדינה היהודית, שלא דומיינה כלל במוחותיהם של עוללי חברון הנרצחים, בה האשמה
חסר סיכוי
עודד מתוקי, לך תקרא קצת היסטוריה. נעזוב את העובדה שאתה מתעלם ממאורעות תרפ"ט (1929), תרפ"א (1921) תר"פ (1920) ומאורעות תל-חי (1919). אפילו לשיטתך, לא "הקמת מדינת ישראל" הובילה לאלימות, אלא קבלת תוכנית החלוקה באו"ם. פתרון "2 מדינות ל2 עמים". איזו תדהמה – הערבים דחו את הפתרון המדומיין של השמאל. לא עבד אז, ומאותה הסיבה בדיוק, הוא לא עובד גם היום (אגב, היום מציעים להם הרבה פחות).
ועכשיו למציאות – אם כבר, "תו הפתיחה" הוא ללא ספק פלישת צבאות ערב, שהעבירה את הלחימה מכוחות בלתי סדירים, לצבאות סדירים הכוללים נשק כבד. מה שהביא לפלישה הצבאית הערבית לא הייתה "הקמת מדינת ישראל". אלא משהו הרבה יותר פשוט – הבריטים הסתלקו. בשנייה שהבריטים הלכו (14 למאי 1948), צבאות ערב פלשו (15 למאי 1948).
הייתה לתומכי הנאצים עדיני הנפש מטרה מאוד אוהבת שלום – לזרוק את היהודים לים. מזל שהשמאל של פעם לא היה תבוסתני כמוך, אחרת עוד היינו באמת גומרים בים. אגב, בגלל שבהתחלה לערבים הייתה הצלחה דיי טובה ברציחת יהודים, ארה"ב נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה (איזה קטע, תמיכת העולם נתונה רק לפי פרמטר אחד – מי הולך לנצח).
זה לא מה שהיהודים אמרו או עשו. זה פשוט ניצול שעת הכושר לסלק כל נוכחות יהודית מהאי הקטן שמוקף בים של מיליוני ערבים.
או במילים אחרות: זו האנטישמיות, טמבל.
האיבה שאתה מזכיר החלה כמה עשרות שנים לפני הקמת מדינת ישראל.
ולפני כן היה כיף וסבבה, כשיהודים יכלו תמיד לבחור איפה להיות ד'ימי.
בכל אפן, אני לא חושב שהדרך לפתרון תהיה חלקה. אני רק חושב שפתרון כזה, בצורת הסכם עם מי שרוצה רשמית להחזיר אותי למצב הנ"ל, פשוט לא מצלח כל כך.
יש רעיונות הרבה יותר טובים לפתרון – למשל, להביא את האוכלוסיה הערבית למצב כזה (ואז לעודד את הגירתם החוצה). כאמור, זה לא קל, אבל הסוף לפחות מפתה יותר.
בקצור, המחלקת איננה אם למהלך חיובי יהיו השלכות שליליות, אלא אם מהלך לקראת התאבדות רשמית הוא חיובי.
הרעיון "שלום עושים עם אויבים" שקול לשאיפה לראות זאב עם כבש גרים יחד עכשו. אין לו דוגמה בשום מקום בהסטוריה, ואפילו באגדות הוא לא הולך משהו.
לא הגיע הזמן להתבגר, עודד?
האצ"ל מעולם לא עסק בבניית הארץ אלא בטרור עיוור וסיטוני .900 מיליארד דולר ועשרות אלפי נפגעים הביא הימין של האצ"ל ומה עוד עכשיו הוצאה מחוץ לחוק של שמאלנים ?
זה לא מושלם, אבל זה יפהפה , וזה שלנו.
וזה הכי טוב ליהודים!
מה שהכי חשוב שזה שלנו ולזה צריך להרתם
כי אם אין אנו לנו,
מי לנו???
תמיד יהודים ידעו הכי טוב איך למות. עצוב להגיד את זה אבל זה נכון.
אין עוד עם שאנשיו היו חופרים
. את הבורות של עצמם ומחכים לכדור בראש
אין עוד עם שאנשיו עובדים במפעלים שמיצרים מהם עשן.
אין עוד עם שבזמן שערפאת רוצח את ילדיו באוטובוסים ישנם שלוחצים את ידו בהתפעלות וחדוות שלום.
עם של זוגלובקים חסרי עמוד שידרה שתמיד ידע הכי טוב למות
סבבה, אז בוא לא ננסה לעשות שלום ונמשיך לכבוש עם אחר. זה בטח יחזיק מים. זה גם מה שאנחנו רוצים להוריש לילדנו. אולי במקום זאת ננסה להסתכל קדימה ( שני הצדדים ) במקום להתבוסס כל אחד בנרטיב שלו למה שקרה פה לפני 50 ו 70 שנה.
דן, תוציא את הראש מישבנך. ניסינו "לעשות שלום" על בסיס הפתרון המומצא שלך כבר 100 שנים. אנחנו עדיין דורכים באותו המקום. כשכל כך הרבה מאמצים מושקעים באותו הכיוון אך התוצאה היא 0, זה אומר שהגיע הזמן להחליף דיסקט.
אז תחליף דיסקט ותתחיל להסתכל קדימה, במקום להתבוסס בנרטיב שלך מה המציאות אמורה להיות.