אובמה-לנד: כך קוברת מדינת הרווחה את אמריקה השחורה

מדינת הרווחה היא האסון הגדול ביותר שקרה לשחורים בארצות־הברית מאז ספינות העבדים. נתונים על מצבם של השחורים בארצות־הברית בחמישים השנים האחרונות מצביעים על הידרדרות מתמשכת, שראשיתה בכינון תכניות הרווחה הגדולות של שנות השישים. אם תביטו היטב, תוכלו לראות באופק גם את דטרויט. (כתב: אורי רדלר)

הקהילה השחורה בארצות־הברית היום מרוסקת. הנשיא האמריקני, ברק אובמה, הוא שחור, וכמוהו גם רבים מבכירי הממשל — אך מצבם של שאר 38 מיליון השחורים בארצות־הברית גרוע מאי־פעם. השבר הוא של משפחות, של הכנסה, של השכלה, של איכות חיים, ושל כל תחום אחר העולה על הדעת.

הקהילה השחורה המרוסקת

ניתן לסבר את האוזן בכמה נתונים. דוגמה אחת: רק 29.6 אחוז מהמשפחות השחורות חיות בזוג, לעומת 52.3 אחוז מהמשפחות הלבנות. דוגמה שנייה: ההכנסה של משק בית שחור עני היא רק 49 אחוז מזו של משק בית לבן עני מקביל. דוגמה שלישית: רק 20 אחוז מהשחורים הם בעלי תואר ראשון ומעלה, לעומת 34 אחוז מהלבנים. דוגמה רביעית: 11.6 אחוז מהלבנים חיים מתחת לקו העוני, לעומת 25.8 אחוז מבין השחורים. והשחורים גם חיים פחות, וסובלים מבריאות ירודה יותר, ומעורבים יותר בפשיעה, ונעצרים ונכלאים בשיעור גבוה יותר, וכן הלאה וכן הלאה.

רוצים להבין מה העניינים? לחצו כאן והצטרפו עוד היום לקפיטליסט היומי בפייסבוק

גרועה מהנתונים האלו רק עובדה אחת: הם לא משתנים. לפי נתוני סקר האוכלוסין בארצות־הברית הייתה הכנסת החמישון התחתון בין השחורים בשנת 1967 רק 59.1 אחוז מזו של הלבנים. מצבו של החמישון העליון בין השחורים היה טוב יותר: 69.2 אחוז מזה של הלבנים. זה היה אחד הפגעים העיקריים שבאו תוכניות השיקום, ההצלה, האיתחול, הטיפוח, התיקון וכדומה לשנות. ההישגים: אפס בריבוע. בשנת 2011 הייתה הכנסת החמישון התחתון מבין השחורים רק 49.36 אחוז מזה של הלבנים בחמישון התחתון. והחמישון העליון בינתיים: נשאר תקוע על מכונו: 68 אחוז מהכנסת הלבנים בחמישון המקביל.

עשרים אחוז בבית־הסוהר

גרוע מזה מצב הפשיעה. נכון לסוף שנת 2011 היו כלואים בבתי־הסוהר בארצות הברית כ-555 אלף גברים שחורים. נוסף על אלו נמצאו עוד כ-1.3 מיליון גברים שחורים תחת פיקוח שירות מבחן או בשחרור על־תנאי. הנתון מחריד במיוחד בהתייחס לגברים שחורים צעירים בגילאי 20-34: יותר מ-6 אחוז מהם כלואים ועוד כ-13.8 אחוז נמצאים תחת פיקוח שירות מבחן או בשחרור על־תנאי. במלים אחרות, כחמישית מהצעירים השחורים מתעכלים במעיה של מערכת הכליאה האמריקנית.

כדי לבחון אם המצב הזה נמצא במתאם להתפתחות מערכות הרווחה בארצות־הברית, בחנתי את התפתחות המספר הכולל של מעשי פשיעה (למאה אלף איש) בשנים 1960-2011 ב-12 מדינות בארצות־הברית: שיקללתי את שש המדינות בהן שיעור האוכלוסיה השחורה הוא הגבוה ביותר, מול שקלול של שש המדינות בהן שיעור האוכלוסיה השחורה הוא הנמוך ביותר. התוצאות היו מפתיעות ומפליאות.

 בתחילת שנות השישים הייתה הפשיעה במדינות בהן האוכלוסיה השחורה גדולה (בשש המדינות מתגוררת כשליש מהאוכלוסייה השחורה בארצות־הברית) נמוכה בכעשרה אחוז מהפשיעה במדינות בהן מתגוררים מעט שחורים (בסביבות אחוז ופחות מכך). הפשיעה במדינות השחורות הלכה וגאתה וכיום היא גדולה בכ-50 אחוז מהפשיעה במדינות הלבנות. היחס בין מדינות 'לבנות' ל'שחורות' בולט עוד יותר כאשר מבודדים את ההשוואה באחוזים (בתרשים השני שלהלן מוצג שיעור הפשיעה במדינות ה'שחורות' כאחוז משיעור הפשיעה במדינות ה'לבנות').

מדיניות קוקוריקו – כיצד תמריצי הקצבאות קוברים את החלשים בעוני

מתאם אינו מצביע בהכרח על סיבתיות. אין קשר הכרחי בין תכניות הרווחה בארצות־הברית לגידול בפשיעה בקרב השחורים או להיעדר השיפור במצבם הכלכלי בהשוואה ללבנים. אבל המתאם מצביע-גם-מצביע על היעדר סיבתיות הפוכה. כלומר, הוא מראה בעליל כי תכניות הרווחה נכשלו לחלוטין בהקטנת הפשיעה בקרב שחורים ובצמצום הפערים. לפי כמה מחקרים, וכפי שמראים הנתונים כאן, מצבם של השחורים האמידים יותר לא הורע באופן יחסי למצבם של הלבנים. הכישלון הגדול הוא אצל החלשים — מוקד עניינה העיקרי של מדיניות הרווחה.

מנקודת מבט כלכלית קל להסביר מדוע מדיניות הרווחה נכשלת. נסו לדמיין, לשם הדגמה, כי ממשלת ישראל הייתה מציעה תשלום בגובה של 25,000 שקל לחודש כ"דמי קרקור" לכל אזרח המוכן להפסיק לעבוד ובמקום זאת לעלות מדי בוקר על גג ביתו ולקרוא כתרנגול. סביר להניח כי במקרה כזה הייתה הארץ נמלאת קרקורי השכמה עם שחר, שכן 95 אחוז מאזרחי המדינה היו רואים בקריאת גבר חד־פעמית עם שחר חלופה מפתה לעבודה.

אם התשלום המוצע היה נמוך יותר — נאמר, 5,000 שקל לחודש — היה מספר התושבים המוכנים לעבור "לעבוד בקוקוריקו" קטן יותר. לבעלי שכר נמוך, עם זאת, הייתה זו עדיין הצעה מפתה. שכר עבודה נאמד לפי החלופות. למי ששכרו לפני עידן הקרקורים היה 5,500 שקל, לא כדאי להמשיך לעבוד, שכן עבודתו מניבה לו רק 500 שקל יותר מחלופת אי־העבודה. לא כדאי לעבוד 185 שעות בחודש תמורת 500 שקל.

אם ממשלת ישראל תמשיך לשלם לקוקוריקאים 5,000 שקל לחודש לאורך זמן, כי אז נוכל לצפות לכך שציבור מקבלי "דמי הקרקור" יתנתק בהדרגה משוק העבודה, והחלופות העומדות לרשותו תהיינה יותר ויותר מצומצמות. גם כשערך "דמי הקרקור" ירד, במונחים יחסיים, יתקשו המקרקרים לצאת לעבודה, גם מתוך הרגל לא לעבוד וגם משום שכישוריהם אינם תחרותיים בשוק העבודה.

במעבר מהדוגמה הבדיונית למציאות בארצות־הברית: מגוון התשלומים והתמיכות שהוצעו לשחורים היו עידוד לאימוץ דפוסי התנהגות בעייתיים. אם המדינה מציעה לשלם לך עבור אי-עבודה, ועבור חוסר יכולת לכלכל את עצמך ואת ילדיך,  כי אז כדאי לקבוצה מסוימת באוכלוסיה, שהכנסתה נמוכה מאוד, לאמץ אי-עבודה ואי־יכולת. ככל שהמצב הזה נמשך, דפוס ההתנהגות משתרשר: אם את התרגלת לא לעבוד, בנך לא ילמד לעבוד ונכדך אפילו לא ידע מה זו עבודה.

מצב זה ניכר בבחינה של שוק העבודה בארצות־הברית. הנתונים שלרשותנו לגבי שחורים כציבור מובחן הם רק משנת 1972 ואילך, אך הם מורים בבירור על־כך שהשתתפותם של שחורים בשוק העבודה החלה לקטון באופן משמעותי בשנות השבעים והשמונים, כשהירידה חריפה במיוחד אצל שחורים שהשכלתם נמוכה יותר. מחקר של סמית' ו־וולץ' משנת 2002. החוקרים כותבים כי "עבור לבנים ושחורים כאחד [שיעור ההשתתפות בכוח העבודה] נשאר יציב בעיקרו משנת 1940 לשנת 1970. אחרי שנת 1970 הוא ירד באופן חריף, והירידה הייתה בקצב מהיר הרבה יותר בין גברים שחורים."

זה קרה בגלל מדיניות הרווחה. ההסבר העיקרי לצניחה במספר הגברים השחורים העובדים נבע, לדעת סמית' ו־וולץ', מכך ש"היצע העבודה של גברים שחורים הפך בשנות השבעים גמיש הרבה יותר, עם שיפור החלופות במגזר הלא-שוקי (דהיינו, רווחה, פשע)." ובמלים אחרות, האפשרות "לעבוד בקוקוריקו" הקטינה את הכדאיות של עבודה עבור שחורים עניים. הטבלה הבאה (נתונים, מסקר האוכלוסין לשנת 2011, נתונים היסטוריים) ממחישה את הסיפור:

ניתן לראות כאן כי הכנסתם של שחורים לעומת לבנים נותרה ללא שינוי ניכר עבור רוב חמישוני ההכנסה, אך ירדה באופן דרמטי עבור החמישון התחתון  בין השחורים (באדום מודגש). השחורים העניים הפכו הרבה יותר עניים מהלבנים העניים, וההתרחשות הזו נבעה מכך שהם ביצעו את הבחירה הכלכלית ההגיונית: הוצעו להם, כלשון החוקרים, "חלופות במגזר הלא-שוקי (דהיינו, רווחה, פשע)" — והם בחרו בהן.

מקרה העיר דטרויט, שפשטה רגל באחרונה הוא דוגמה טיפוסית לאופן בו מדיניות רווחה פוגעת בשחורים (עוד על־כך ב"מידה," כאן). רבים מציגים את הטענה כאילו דעיכתה של דטרויט הייתה תוצר של שקיעת יצרניות הרכב בעיר. אך דטרויט אינה העיר היחידה בארצות־הברית שעיקר מחייתה היה בעבר על תעשייה — ערים אחרות סבלו חבלי מעבר דומים.

מה שאופייני לדטרויט הוא מדיניות רווחה ותשלומים נדיבה, שבתקופת המעבר מתיעוש לשירותים גרמה לבריחת האוכלוסיה המשתכרת היטב — כלומר, האוכלוסיה שתשלומי רווחה אינם מפתים דיים עבורה — והעיר הפכה בהדרגה למטעת עבדים מודרנית: עיר שרוב יושביה הם עבדי־רווחה, שאינם יודעים לעשות דבר לבד מלקבל תשלומי רווחה.

דטרויט אינה בודדת במערכה. העיר פילדלפיה שבפנסילבניה גדלה אף היא באופן מטאורי בשנות התיעוש הגדול בארצות־הברית, ומשכה אליה אוכלוסיית שחורים ניכרת, שביקשה שכר טוב יותר וחיים טובים יותר. מאז שנת 1950 צנחה אוכלוסייתה ב-25 אחוז, כשהאוכלוסייה הלבנה והאמידה יותר נמלטת ממנה. היום פילדלפיה היא עיר עם שיעור פשיעה גבוה ושיעור עוני גבוה במיוחד. בבאפלו שבמדינת ניו־יורק, סיפור דומה: צניחה של 55 אחוז באוכלוסיה מאז השיא המתועש בשנת 1950, גידול הדרגתי באחוז השחורים עם בריחת הלבנים והעיר היא השלישית בעונייה בארצות־הברית. מילווקי? סיפור דומה (מקום רביעי ברשימת הערים העניות). בקליבלנד הייתה ירידה של 55 אחוז באוכלוסיה מאז השיא בשנת 1950 (914 אלף תושבים) והיום יש בעיר, במקום השני ברשימת הערים העניות, רוב שחור.

ויש עוד שפע דוגמאות נוספות, גדולות כקטנות: בולטימור, ניוארק, סינסינטי, פלינט, סנט-לואיס, וכו'. הסיפור אחיד: האוכלוסיה תפחה במהירות עד סוף שנות הארבעים, עם נהירה של עובדים שחורים למרכזים תעשייתיים משגשגים, אחר־כך בא קיפאון עד תחילת שנות השישים, עם תחילת המעבר לעידן הפוסט-תעשייתי, ואחר־כך החלה ירידה מתמדת, עם נהירה של האוכלוסיה החזקה אל מחוץ לעיר.

הערים משתנות, אך הסיפור זהה. אחרי הדעיכה הראשונית כוננו בערים משטרים מושחתים עד היסוד, מתודלקים בשפע מימון פדרלי לפרויקטים של בינוי ותשתית. מיסי רכוש גבוהים הוטלו (ועדיין מוטלים) על החלקים העשירים בעיר, מה שהבריח מהם את האוכלוסיה האמידה יותר, והגביר את תלותה של העיר במימון ממשלתי ובאגרות־חוב ללא כיסוי של העיר. אוכלוסיית העיר, בינתיים, הפכה שחורה יותר ומובטלת יותר, כשפרנסתה מבוססת יותר ויותר על תשלומי תמיכה, והכל על הרקע המרהיב של ראשי־ערים מתפצפצים ומתעופפים אחרי שנתפשו בשחיתות, בקבלת שוחד, וכדומה.

כל הסיפור הזה מושתת על היגיון פוליטי קר, ציני ואכזרי. הפוליטיקאים ברומא העתיקה הבטיחו להמונים "לחם ושעשועים," בתמורה לשקט אזרחי ולצייתנות. הפוליטיקאים היום מבטיחים לעניים לחם, ומצפים בתמורה לקולות. אין כאן עניין של שאיפה לשפר את מצבם של השחורים (או של עניים באופן כללי), שכן ככל שיהיה לשחורים יותר כסף, הם יוכלו לקנות את הלחם בעצמם ויקטן מספר המצביעים עבור הפוליטיקאים שמחלקים לחם. יש כאן היגיון פוליטי קר, ציני ואכזרי, שמשמר תנאי עבדות בלי כבלים נראים לעין, כשמדינת הרווחה היא הכלי היעיל ביותר לשמור על העבדים במקומם.