איך נכון לתאר מחוות עבור משא-ומתן? שיעור קצר בעברית, רק כדי שנהיה מודעים למשמעותו של "התהליך המדיני" נוסח ישראל. רמז: מה המילה לתיאור רכישה של "סיכוי"?
תומכי המשא-ומתן עם הפלסטינים, משמאל ומימין, משמיעים טענה חוזרת ונשנית: המו"מ יוצר "סיכוי" (או "תקווה", או "אפשרות", וכו') "להתניע תהליך" – עוד ביטוי אהוב בז'רגון השלום – שאולי יביא "סוף סוף" ל"הסכם היסטורי". הדגש בטענה, הנובע מלקחי העבר המרים, הוא על המילה "סיכוי".
כמובן, כולנו שמחים ל"סיכוי". אלא שבמקרה זה הסיכוי אינו חינם. כדי לזכות בו, יש לבצע "מחוות", ובכך הכוונה בעיקר לשחרורם טרם עת של מחבלים רצחניים, פעולה שאינה רק מנוגדת לכללי הצדק, אלא גם מסכנת אזרחים ישראלים חפים מכל פשע.
ובכן, מסתבר כי על-מנת לקבל "סיכוי" לשלום, אנו צריכים לשלם. לאושרנו, ייחדה העברית מילה לפעולת התשלום עבור רכישת סיכוי. המילה היא הימור. המהמר קונה סיכוי, בניגוד לקונה סתם, שמקבל, או אמור לקבל, תמורה ממשית עבור כספו. שחרור גלעד שליט, לדוגמא, לא היה הימור אלא עסקה; יקרה אמנם, אבל עם תמורה ממשית. המחוות הנוכחיות, לעומת זאת, הן הימור נוסף במסכת ארוכה של הימורים יקרים מצד ממשלות ישראל.
בעברית ישנה גם מילה לפעולה, שלמרות שהיא לא-רצויה לפועל היא חוזרת ונשנית, מאחר והפסקתה מביאה לייסורים. המילה היא "התמכרות". המחוות הנוכחיות הן עוד חוליה בשרשרת הימורים לא-מושכלת ולא-לומדת של ממשלות ישראל, המכורות להימורים מדיניים.
הצרה של המכור להימורים היא שהוא שוכח כי הצד המשלים של ה"סיכוי" הוא ה"סיכון". מול עיניו מתנוצצת רק הזכייה, המפתה אותו שוב ושוב. ככל שהוא מפסיד, המהמר נזקק להגדיל את הזכייה כדי לפצות על הפסדיו, ולכן הוא מגדיל את סכום ההימור. הסיכוי לזכייה גדולה יותר נוצץ עוד יותר, וחוזר חלילה.
זהו בדיוק האופן שבו פעל תהליך אוסלו. עבור ה"סיכוי" שילמנו הרבה, וכאשר התברר שההימור נכשל, הגדילה הממשלה את הסכום מתוך תקווה להגיע להישג כלשהו. גם עמוק לתוך הטרור עדיין ניסינו "לצאת עם משהו" מההימור הגרוע ביותר בתולדות ישראל.
בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, ניסה נתניהו לשבור את מעגל הקסמים של ההתמכרות להימורים מדיניים. עקרון ההדדיות שקבע – משלמים עבור מה שמקבלים – תקף בדיוק את מוסכמת ההימור, והפך את התהליך המדיני לעסקה, כפי שראוי שיהיה. אהוד ברק בתורו הפך את העסקה למכירת חיסול, אך התברר שהפלסטינים מצידם התמכרו לשלם במלמולי "סיכוי", ואינם מוכנים לקנות אפילו במחירי סוף עונה.
החזרה של ישראל להתמכרות ההימורים המדיניים מסמלת את קץ תהליך הגמילה שעברנו בעקבות האינתיפאדה השנייה, כשלון ההתנתקות, והמשאים-ומתנים של לבני ואולמרט. קזינו יריחו אולי הושבת, אבל קזינו רמאללה שוב מתחיל לעבוד שעות נוספות.
אם כן, ברוכים השבים לרולטת השלום. בניגוד לרולטה אמתית, כאן דווקא כדאי להמר שיצא אפס.
אויש, איזה ליצן אתה.
ברור שזה הימור, אף אחד לא מכחיש את זה. רק בימין המשיחי וההזוי עוד מדברים במונחים מוחלטים ובטוחים.
ההבדל הוא שבשמאל למדו מזמן שגם להמשיך להחזיק בשטחים זה הימור, הימור שהיסטורית אנחנו מפסידים בו, וגם להמשיך להשליט משטר צבאי על עם אחר הוא הימור שרק עולה לנו יותר ויותר.
ביום שבו הימין ידע לבנות טבלת הימורים מורכבת, שמבינה שלכל פעולה יש השלכות, לא רק לפעולות שלא מסתדרות עם החזון המשיחי שלו, אז אולי הוא יתחיל לתקשר באיזו צורה עם המציאות.
אני מייחל ליום שבו השמאל המשיחי וההזוי ידע לטעון טענה נגד שגם קשורה לטענה המקורית.
לא פותרים הימור אחד בהימור אחר, אלא בויתור על הימורים בכלל ומעבר לשיטה של עסקאות רגילות. נדמה לי שזה די ברור מהמאמר, אבל מערכת החינוך שלנו כנראה אשמה, לא אתה.
את העסקה של השמאל הפלסטינים כבר דחו, תחשוב על חדשה.
בכל אופן, מאוד שמחתי לשמוע שההחזקה בשטחים היא הימור בעיניך, ולא הפסד בטוח. אולי עוד יש תקווה גם לשמאל הקיצוני?
ההבדל בין השמאל כולו לבין הימין המתון הוא שהשמאל בהכרח רואה בהימור כמו חתימת הסכם עם נציגי אש"ף בתור הפתרון האידיאלי ביותר למצב ואילו הימין המתון (אצלך כולם משיחיים בימין, סמנטיקה דמגוגית זולה) אומר כי אם באים לקראת משא ומתן, אין להמר עליו במחירים גבוהים אלא לנהל אותו כעסקה כמה שיותר בטוחה. הראייה במשא ומתן כמה שצריך להיפתר כמה שיותר מהר הינה ראייה פזיזה ביותר ומגדילה את הסיכון שבהפסד "ההימור" ועל המחיר הכבד של כך.
במקום להתבכיין על התנחלויות משטר צבאי ואפרטהייד, תתייחס לנושא. שחרור מחבלים רוצחים ללא תמורה, מהווה פגיעה עמוקה בשלטון החוק. אינו צעד בונה אמון. ואינו מועיל בשום צורה להשגת החזון המשיחיסטי וההזוי של השמאל – מדינה מומצאת לעם מומצא.
הגיע הזמן שהשמאל הקיצוני יבין ששחרור רוצחים לאומנים פגום מוסרית – גם אם הרוצחים הם ערבים. הגיע הזמן שהשמאל הקיצוני יקלוט ששחרור מחבלים לא ע"פ החלטת בית משפט, אלא על פי החלטת ממשלה, מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובעיקרון הפרדת הרשויות.
והכי חשוב, הגיע הזמן שהשמאל הקיצוני והיבבני יבין שעושים שלום עם מי שרוצה שלום, ולא עם מי שרוצה לרצוח אותך כי אתה יהודי. שחרור רוצחים, לא מחזק את המתונים. הוא מחזק (תחזיק חזק עודד!) את הקיצונים.
אני חושב שצריך להכניס כאן גם מונחים מתורת המשחקים: הדרך הטובה ביותר לדחות משא ומתן ב9 חודשים היא לתת תמורה שפגה אחרי תשעה חודשים, כגון הפסקת הבניה
הדרך הטובה ביותר להבטיח שהמשא ומתן יכשל היא לתת מחוות שאינן מותנות בתוצאות.
אם התחיבתי להפסיק פעולה מסוימת לתקופה מוגבלת המשא ומתן יתחדש רק לקראת סוף אותה תקופה. מחוות הן שגיאה במשא ומתן, אלא אם הן הדדיות
כמו המשאים ומתנים הקודמים, המשא ומתן הנוכחי מתנהל רק בגלל הלחץ האמריקאי. לכן, לא נכון שסופו של המשא ומתן אינו ידוע. הוא ידוע עוד איך: סיום בקול ענות חלושה ברגע שלמזכיר המדינה ג'ון קרי יימאס להתעסק עם הישראלים והפלשתינאים ולדחוף אותם לשולחן שהם לא רוצים לשבת סביבו.
כתבתי ואכתוב שוב, חשיבותו של תהליך המו"מ אינו בסיכוי לתוצאה אלא בעצם קיומו, בהפחתת הלחץ הבינ"ל ובהמשך שת"פ מסויים עם הפלסטינים, ועיקר העיקרים: ישראל ממשיכה להצהיר כי היא חפצה בשלום ולא בדו-לאומית, אף אדם לא צריך להגדיר עצמו שמאלן כדי להבין ולהסכים, ואומר בחריפות-מה: הטור כאן אינו מבסס את מעמד האתר כזירה רצינית למידע ופרשנות
יוחאי,
גם אם הייתי מסכים אתך, אינך מסביר למה עלינו להתחיל עם תנאים מוקדמים (מחוות לפני כל נהול משא ומתן).
כמובן שגם אינני מסכים אתך – הפחתת הלחץ הבינלאומי תבוא רק בעמידה בפני לחצים, לא על ידי כניעה להם. כשאנחנו משדרים שאין לנו שום עקרונות וקוים אדומים, נותרים רק ה"לחיצות".
כלומר: הבעיה היא בעצם ההצהרה של ישראל שהיא חפצה בשלום תמורת כל דבר בעולם, ואינה חושבת על שום פתרון אחר למניעת הדו-לאומיות (רמז: גרוש האויבים מסביבתנו).
כלומר, אם אני מבין אותך נכון, על ישראל עתה להאריך את הישיבה סביב לשולחן ללא סוף. שהרי ברור שסיום המגעים לאחר כישלון לא ירפה את הלחץ. או שאולי אתה סבור שאנחנו צריכים כל כמה שנים להתחיל את ההצגה מחדש, לשחרר כמה אסירים לעשות כמה מחוות כדי להרפות את הלחץ לזמן מה רק בשביל להיכשל שוב, אבל למלא את המצברים לעוד תקופה של לחצים בינלאומיים? נשמע לי מתאים לפרופיל המהמר המתמכר שמוצג במאמר. דווקא דבריך שמייצגים את הדעה הרווחת היום בכנסת ובתקשורת מראה עד כמה הכשל התפיסתי הוא חמור.
יוסי – תגובתך אינה ממין העניין [איך הגעת למתמכר?] אבנר שים לב: בהנחה שיש למו"מ חשיבות חיונית, הרי שהמחיר משולם בעד המו"מ ולא הסיכוי, כך שהמאמר של ברץ מטעה ביודעין, האם המחיר מוצדק? איני יודע, גם אין לי עמדה בעניין מחירי האלכוהול – מה לעשות, אך הנקודה ברורה: הטור אינו מוסיף כבוד וכו, לנקודה השניה: טקטיקת קיר הברזל היא מעניינת ופופולרית יותר מויתורים וכניעה , אך מניין לך כי היא יעילה ואפשרית, מקוריאה?, אם אתה סבור כי טרנספר הוא הפתרון, וכי הוא ישים [עזוב מוסרי] יבוסם לך, רוב מוחץ של אזרחי ישראל סבורים אחרת
יוחאי, התגובה השניה שלך היא בושה לאינטלגנציה. התעלמת מדבריו של יוסי בגלל שהוא נוגע בנקודה רגישה (וברור לחלוטין איך הוא הגיע ל"מתמכר" – אתה מכור למו"מ חסר תכלית).
ההנחה שלך שמישהו מעוניין במו"מ רק לשם מו"מ היא מופרכת. המטרה של ישראל היא להגיע לקץ הסכסוך. אין שום תועלת במו"מ שסופו להתפוצץ באש ותמרות עשן. כמו שקרה בכל המו"מים הקודמים. ולנקודות שהעלת בתגובה הראשונה:
1) מו"מ אינו מועיל להפחתת הלחץ הבינלאומי – בדיוק להפך. ראה איך האיחוד האירופי אמר שבגלל הסנקציות ישראל נכנסה למו"מ (כותרת במעריב – "הסנקציות הובילו לפתיחת המשא ומתן"). כלומר, בהתקפלות אתה מוכיח לעולם שלחץ מוביל לתוצאות, ולכן הם ילחצו עליך יותר.
2) לא רואה מה הקשר בין מו"מ לשת"פ – ניתן בקלות לקיים שת"פ ללא מו"מ. אבל בעיקר – מה הערך של שת"פ עם הפלסטינים. לתת להם עוד חשמל בחינם? לגבות עבורם מיסים? למה לנו? מה יוצא לנו מזה?
3) ישראל יכולה להצהיר שהיא חפצה שלום ולא בדו-לאומיות, גם ללא שחרור רוצחים. וגם ללא כניעות מבישות. וגם ללא מו"מ. הצהרות ניתן להצהיר כל הזמן.
4) אדם אולי לא צריך להגדיר את עצמו כשמאלן כדי להסכים לדבריך. אבל הוא חייב לקבל את על עצמו באופן מוחלט את אמונות השמאל כדי להסכים לדבריך. קרי: על ישראל להתקפל, להיכנע, ולעשות זאת באופן המבזה ביותר. לא משנה מיהו הביריון התורן. לא משנה כמה שערורייתיות הן דרישתיו. כי אחרת המצב יהיה עוד יותר גרוע…
מה, אתה לא מסכים עם דברי? סבבה, תן לי דוגמא אחת בה השמאל התנגד נחרוצות לדרישות העולם/הפלשתינים/הערבים באיזשהו נושא? התנחלויות? השמאל יותר קיצוני מהעולם. חרם על ישראל, אפילו הקטנה? השמאל מוביל את החרם. במיוחד האקדמי. מתוך המוסדות הישראליים. בעודו מקבל כסף ממשלם המיסים הישראלי. ירושלים מאוחדת? פחחח. הר הבית? השמאל מת שהערבים יקחו אותו. דרישות הבדואים בנגב? השמאל לא מרוצה מהמתנות המופקרות של בגין. הן לא מתירניות מספיק. דרישת השיבה? אולמרט אפילו הסכים לשיבתם של כ100 אלף מאלו המתקראים "פליטים"…
רן ברץ המלך
הטור אולי לא רציני, אבל הוא קצר. וזה מה שחשוב, בפרט בחום אוגוסט.