חוקי השריעה נוגדים את חופש הפרט ופוגעים במערכות כלכליות שפועלות לאורם. סקירת הפסיקה האסלאמית מגלה דימיון מעניין להגותו של קרל מרקס.
גורמים שונים מבקשים לצייר את כלכלת האסלאם, הפועלת על-פי חוקי השריעה, כצודקת ו"חברתית" יותר • סקירה של המקורות האסלאמיים מראה כיצד חוקי הדת פוגעים ביכולות ההצלחה של כל מערכת כלכלית • מעניין להשוות בין הדמיון הרב המתגלה בין עקרונות בפסיקה האסלאמית ליסודות הגותו של קרל מרקס • שתי התורות מתנגדות לחירות הפרט ולבחירה החופשית, ורואות בשוק ההון סכנה חברתית
בשנת 2012 עמד מחזור העסקים של הבנקים האסלאמיים על כ-1.6 טריליון דולר, מה שהפך אותם, על-פניו, לסיפור הצלחה בינלאומי. כיוון שריבית אסורה על-פי האסלאם, כפי שנראה להלן, נאלצים הבנקים הללו לפעול באמצעות עיקרון המֻרַבָּאחַה: הבנק לא גובה ריבית על ההלוואה שהוא מעניק ללקוח, אלא קונה עבורו את הסחורה, לכאורה או למעשה, ומוכר אותה חזרה ללקוח. הריבית משולמת על הסחורה שנמכרה ולא על הלוואה כספית, ועל כן היא מותרת. לטענתו של פרופ' וואליד חג'אזי מבית-הספר למנהל עסקים בקנדה, הצלחת הבנקים האסלאמיים במערב נובעת מכך שבעצם העובדה שהבנק קונה את הנכס עם הלקוח הוא הופך ל"שותף" שלו, ולכן הבנק בוחן כל השקעה לעומק ופונה לאפיקים בטוחים יותר.
תיאור זה נשמע די מפתה, אולם האמת היא שההיתר ההלכתי המוענק לבנקים האסלאמיים לפעול רק כשותפים לעסקה, ולא ככאלה המעניקים אשראי ללקוח לעשות עם כספו כרצונו בשוק החופשי, הופכת את הבנק לפגיע יותר במקרה של כישלון. כך, למשל, התרחש באחד הבנקים האסלאמיים הגדולים: 'הבנק האסלאמי של בריטניה' (IBB), המתמחה ברכישת נדל"ן. בשל ה"שותפות" העמוקה של הבנק עם הלקוחות שלו, ה-IBB כמעט והתרסק לחלוטין בשנת 2010 עקב משבר הנדל"ן, ורק הזרמת כספים מקטאר הצילה אותו.
רגולציה אסלאמית: בחזרה לימי-הביניים
קריסתו של ה-IBB הייתה יכולה להיות תופעה יחידנית, אולם מסקירת פסקי הלכה אסלאמיים שונים עולה כי ההתערבות וההגבלות החריפות שמטיל האסלאם על המסחר דנות מראש לכישלון כל "כלכלה אסלאמית". כאן נתמקד בהיבט אחד המהווה חלק אינטגרלי מכל מערכת כלכלית מוצלחת: הריבית והתחרות.
איסור הריבית מופיע כבר בקוראן (סורה 2 פרק 275), הקובע כי "אללה התיר את המקח והממכר ואסר את הריבית". פוסקים מוסלמים מודרניים רבים קבעו כי הריבית אינה מתייחסת רק לכסף, אלא לכל דבר ממנו מפיק האדם תועלת, ובכך הנהיגו נורמות קשות הפוגעות במסחר. השיח' הסעודי אחמד אלזמאן הדגים זאת היטב בהתייחסו לסוגית הריבית כאשר קבע כי:
כסף הוא כל דבר שהאדם מפיק ממנו תועלת מבלי שהוא זקוק לו (קרי, כל דבר שהאדם אינו זקוק כדי להתקיים באופן מיידי). הכסף אינו רק שטרות נייר בלבד, כי אם כל דבר מסוגי הדברים המותרים, כגון מאכלות, משקאות … מקרקעין, ועוד.
באופן דומה קבע מאמר מערכת של העיתון המצרי "אלמוג'ז" מאוגוסט 2012 כי אסור היה לנשיא מצרים המודח מוחמד מורסי לקבל את הלוואת 'קרן המטבע העולמית', משום שזו דורשת ריבית שאסורה על-פי האסלאם. הכותב קבע כי "כל הלוואה שיש עמה תועלת (למלווה) היא בבחינת ריבית (ועל כן אסורה)". כותב המאמר המשיך וציטט חדית' מפי אל-בח'ארי (מת בשנת 870 לסה"נ), על-פיו שליח אללה אמר:
(סחרו) זהב בזהב (רק) כשהם שווים זה לזה במשקלם … ומי שהוסיף או ביקש להוסיף (ממידת הסחורה), הרי שהוא הוסיף ריבית. ומותר לכם לסחור זהב בכסף בסחר-חליפין כפי שתרצו, ולסחור מלח בתמר, ושעורה בתבואה בסחר חליפין כפי שתרצו.
מכאן הגיע הכותב למסקנה כי "אסור למכור שני קילו קמח שאיכותו גרועה תמורת קילו קמח שאיכותו טובה". התערבות הפסיקה השרעית במסחר בולטת גם בדבריו של מחמד בן צלאח אל-עת'ימין הקובע:
אסור לכם לבוא ולומר ללקוח שקנה, למשל, סחורה בעשרה (ריאל), "אמכור לך סחורה דומה בתשעה (ריאל) או טובה ממנה בעשרה (ריאל)".
מהי, אם כן, פעולת המסחר הרגילה המותרת על-פי הקוראן? המקח והממכר, הסביר השיח' עבדאללה בן מחמד אל-בצרי, "נובעים מכישורי האדם, מן המאמץ הפרטי שלו ונסיבות החיים", בעוד ש"התנאי לרווח בריבית הוא ההפסד שנגרם לצד השני, וזהו חוסר הגינות מגונה". ההלוואה הנכונה ביותר על פי אל-בצרי היא הזכאת, המעשר בו מחויב כל מוסלמי, מאחר ובה מתקיים "אלמנט הנתינה, ללא פיצוי וללא ציפייה לעשיית רווח".
מוחמד מרקס
אל-בצרי מסכם את דבריו באופן שלא היה מבייש אף קומוניסט ראוי לשמו: "[החדית' והקוראן עורכים הבדל ברור בין] שתי מערכות חברתיות: המערכת המבוססת על ריבית, המערכת הפרטית-הקפיטליסטית, ולעומתה, המערכת השיתופית האסלאמית". אל-בצרי הבהיר כי הוא סולד מאותה "מערכת פרטית-קפיטליסטית":
המבוססת על ההנחה שהאדם הוא אדון הארץ, וכי הוא חופשי להשיג את כספו בכל אמצעי שירצה, חופשי לעשות בו כרצונו וליהנות ממנו, והוא אינו מחויב להישמע למצוות אלוהיו, ואינו מוגבל בפעולתו על-ידי הדאגה לאחר.
ואכן, דברים אלו תואמים נקודות מרכזיות בתפיסתו של קרל מרקס. ממש כמו בדבריו של אל-בח'ארי המצטט את הנביא, לשיטת מרקס, כפי שמופיעה בספרו הקפיטל, יש לתת דבר ערך אחד תמורת דבר שהוא בעל אותו ערך בדיוק: "כל מי שנוטל יותר או טוב יותר (משנתן) הרי זה נשך: ופירושו, שלא עשה שירות לחברו אלא נזק" (עמ' 155). מה זאת אומרת "נוטל יותר"? כיצד אפשר לדעת כמה משהו שווה? התשובה של מרקס היא שהערך של כל סחורה קבוע מהרגע שמייצרים אותה, והוא נקבע על-פי כמות הזמן שלוקח בממוצע לחברה לייצר אותה.
בעוד הפוסקים המוסלמים יאסרו על הסוחרים למכור סחורה במחיר זול יותר או באיכות טובה יותר ממתחריהם כדי למשוך לקוחות, מרקס יטען כי המחיר קבוע עוד לפני שבאים למכור אותו: "ערכן של הסחורות מיוצג במחיריהן, לפני שהן נכנסות לתוך המחזור; מכאן תנאי-קודם הוא למחזור ולא תולדתו" (הקפיטל, 128).
חשוב להדגיש כי הפסיקה האסלאמית והתורה המרקסיסטית מגיעות לאותן תוצאות בדרכים שונות: בעוד הפוסקים האסלאמיים השונים לא אוסרים על עצם קיומו של המסחר וטוענים, לפחות כלפי חוץ, כי ניתן לעשות ממנו רווח, על-פי תפיסתו של מרקס לא יכול לנבוע רווח מפעולת המסחר, ורווח זה יכול להיות מושג רק באמצעות ניצול העובד. אולם כך או כך, הדאגה של הפוסקים המוסלמים ושל מרקס לפועל ולסוחר גורמת לאדם הפשוט לשלם יותר כסף עבור מוצר, מאחר והם החליטו מה "צריך להיות" המחיר ה"נכון" שלו מחוץ לתנאי התחרות בשוק. ההשוואה מאפשרת לנו להבחין כיצד שתי הגישות הללו מובילות לחברה בה השוק מפוקח באופן אגרסיבי, ויוקר המחייה בה עולה בצורה בלתי-אפשרית ומוביל את האוכלוסיה לעוני מרוד.
חיים תחת פיקוח
נקודות ההשקה בין הפוסקים המוסלמים להוגה הגרמני הזועם אינן נגמרות כאן. הדרישה העולה מן הפסיקות שראינו היא שהאדם יתפרנס באופן כזה שיספיק כדי לקיים את עצמו, והצרכן כבול למחירים שנקבעו כתוצאה מפיקוח, גם אם הם יקרים. הסוחר והצרכן כאחד מתבקשים להתפרנס באופן שיאפשר את מחייתם, אך לא מעבר לכך, והכל – בשם ה"צדק". באופן דומה קבע מרקס כי האדם צריך להרוויח את מחייתו אך לא הרבה מעבר לה:
ערכו של כוח העבודה נקבע, כדרך שנקבע ערכה של כל סחורה אחרת, על ידי זמן העבודה ההכרחי לייצורו, הווה אומר, גם לרפרודוקציה של אותו סוג סחורה מיוחד במינו … ערכו של כוח העבודה מצטמצם ועומד על הערך של סכום מסוים של אמצעי מחיה. (הקפיטל, 139-138).
כלומר, כוח העבודה של האדם נקבע על-ידי האמצעים שיאפשרו את ה"שכפול" ("רפרודוקציה") של המין האנושי. האמצעים הללו הם כל מה שזקוק לו אדם כדי להתקיים וכדי "לשכפל" את עצמו, זאת אומרת מזון, שתייה וביגוד. ערך כוח העבודה, קרי, עבודת האדם המעניקה ערך לסחורה, עומדת על המינימום הנדרש כדי לקיים את האדם ולאפשר לו להביא צאצאים. זהו שוויו של האדם. אף אחד לא צריך לשאוף להשיג יותר מכפי שפעולות אלו דורשות. מרקס, כמו הפוסקים המוסלמים, דורש פיקוח על הערכים והמחירים של הסחורות השונות, כך שכל אדם יקבל רק את מה שהוא צריך ולא את מה שהוא רוצה כמותרות חומריות.
מאדום וירוק יוצא אסון
הסלידה מהאפשרות שכל אדם ימלא את מאווייו מרצונו החופשי באה לידי ביטוי, כאמור, בדברי אל-בצרי, שהשתלח ב"מערכת הריבית" הקפיטליסטית, המקדמת את האינדיבידואליזם, מרחיקה את האדם מן החברה, וגורמת לו לשקוע ברצונותיו הפרטיים. מרקס מבטא בוז דומה כלפי חופש הפרט כאשר הוא קובע כי הוא גורם לניכור חברתי:
העצמים עצמם הם מעבר לאדם, ולפיכך, ניתנים הם להעברה. כדי שזו תהיה העברת גומלין, אין בני אדם צריכים אלא לעמוד זה בפני זה, בהסכמה שבשתיקה, כאותם בעלים פרטיים של אותם עצמים הניתנים להעברה ודווקא על ידי כך – כאישים בלתי תלויים בלתי זה בזה. (הקפיטל, עמ' 72).
זכות הקניין, אליבא דמרקס, הופכת את האדם לבלתי-תלוי בחברו. הוא הופך לעצמאי ולאישיות אינדיבידואלית – וזהו מצב הרסני. מרקס, ממש כמו אל-בצרי, שואף לקשור את האנשים זה לזה בכוח. דיכוי חופש הקניין הוא שלב הכרחי בדרך לצדק האסלאמי והמרקסיסטי כאחד.
המסקנה הסופית של שתי מערכות ה"צדק" כמעט זהה: האדם החופשי לבחור, לייצר ולצרוך הוא אבן נגף בדרך למימוש הרעיון הגדול, ודינו להישחק עד דק בגלגלי השיטה.
בלי להכנס לפרטי חוקי ריבית באסלאם, כדאי להזכיר שגם תורת משה אוסרת על ריבית.
לישראל מותר ללוות ולהלוות בריבית מול גוי, אך לא מול ישראל.
רווח שאיננו מיידי (כלומר, שאיננו על ידי מקח וממכר כשהתשלום על אתר) יכול לבוא בצורת תשואה על פקדון, ולא ריבית על הלואה – זוהי ה"עסקה" המפורסמת, שהתפתחה לצורה של "היתר עסקה" המקובל בימינו. שלא במפתיע, זו די דומה לפתרון האסלאמי שהובא בתחלת המאמר.
דרכים אחרות מותרות מבוססות על סוגים אחרים של עסקאות, ואין כאן המקום להאריך.
בכל אפן, הפרשנות הנלוית לאסורים הללו תלויה בהשקפת עולמו של הפרשן.
יש הגוזרים מהם תפיסה קומוניסטית כוללת, ויש – כמוני – שרואים בהם מגבלה חשובה ביחסים תוך-עדתיים, במסגרת קפיטליסטית כוללת.
ריבית באמת איננה נחשבת איסור שבין אדם לחברו, שכן אי אפשר למחול עליה – ללווה אסור להסכים לה. מבחינה זו, היא דומה לאיסור על מקח וממכר בשבת.
למי שמעונין בזה, יש תועלת ברורה מאד באסור הריבית, כשהוא בא בהקשר שאני מאמין בו:
כשאסור לקחת ריבית, הבנק באמת לא ילווה למשקי בית שהוכחו כבזבזניים. אלה יצטרכו לבקש צדקה. הבנק כן יכנס לשותפות עם סוחרים – במסגרת של חצי הלואה וחצי פקדון, כך שהאחריות על הכסף תתחלק בין הצדדים (ה"עסקה" הנ"ל).
הטענה שדוקא דגם זה הביא _כמעט_ להתמוטטות IBB מגוחכת קמעא, לאור התמוטטות ממש של בנקים רבים במערב, שכן התבססו על הלואות בריבית.
מדינות האסלאם ברובן "עולם שלישי", וחולקים עמו תחלואים שמשותפים למדינות אחרות בלתי אסלאמיות בעליל. אני בהחלט מאמין שיש קשר בין התרבות לבין השלטון ולכן גם בינם לבין הכלכלה, אבל לא הייתי לוקח את אסור ריבית דוקא בתור דוגמא. יותר נראה לי לחבר את זה לאבסולוטיזם, לכללי המוסר הערביים, לאימפריאליזם חסר הגבולות, ולעוד בעיות חברתיות – שאינן בהכרח נובעות מן האסלאם, אלא לפעמים דוקא מעצבות אותו וגרמו להצלחתו במקומות מסוימים.
וכאמור, גם לא הייתי ממליץ ללמוד על תפיסת העולם האסלאמית מתוך דעת יחיד פובליציסטית.
שלום אבנר
אכן לא מומלץ ללמוד על תפיסת העולם האסלאמית ממאמר דעה פובליציסטי. מנגד, כל ביקורת, שהיא לגיטימית ללא ספק, צריכה להתבסס על הסביבה הסובבת אותך, מבחינה דתית, תרבותית וכלכלית, וכאן כשלת קמעא.
איסור הריבית כפי שמופיע בקראן 2 פסוק 275 מתיר את המיקח והממכר. פסיקתו של אלזמאן, כפי שהוצגה, קובעת כי הכסף הוא סחורה, בעצם. בכך הופך אלזמאן את איסור הריבית להגבלה כמעט כוללנית על עצם פעולת המסחר שהקראן כן מתיר ומדכא באופן תיאורטי את פעולת השוק החופשי. ההגבלה כאן היא לא רק על הריבית, אלא על עצם פעולת התחרות החופשית, כפי שמבטא אותה היטב אלעת'ימין – אסור לאדם להציע לחברו סחורה במחיר זול ממנה כדי לא לפגוע בפרנסת חברו או טובה באיכותה.
שאלת הפיקוח על מחירי סחורות קיימת גם ביהדות וגם שם מועלים קולות בעד ונגד. רוב רובו של הפיקוח אמור להיות מופנה למצרכי יסוד ("חיי נפש" כפי שמופיע בבתא בתרא). הריטב"א עצמו מציג עמדה המתנגדת לפיקוח ודורשת שוק חופשי. בין הסיבות שהוא מונה: איכות הסחורה משתנה מסוחר לסוחר. הריטב"א נפטר בתחילת המאה ה 14 לסה"נ. לעומת דברים אלו של הריטב"א, אנו מוצאים את הפסיקה המופיעה אלמוג'ז משנת 2012 הקובעת כי איכות הסחורה אינו גורם בקביעת מחירה, ואסור למכור שני קילו קמח רע באיכותו עבור קילו אחד. בהתאם לכך נקבע כי בחושן משפט כי הפיקוח צריך להישמר על מצרכי יסוד, אך השוק החופשי צריך לפעול בכל הנוגע לשאר המצרכים. הדברים של הריטב"א נכתבו במציאות בה העם היהודי היה חסר ריבונות. הדברים של אלבצרי, אלמזאן ועוד נכתבו במרחב ערבי עצמאי וריבוני, ולמרות זאת, הם שואפים להגביל את פעולת הפרט ברמה הקיצונית ביותר שבאפשר, בעוד הריטב"א רואה קיום מסחר חופשי שכזה כדבר חיובי.
סוגית הצדקה קיימת ביהדות ובאסלאם כאחד. יחד עם זאת, עולם היהדות למד, בעל כורחו, להתאים את עצמו למציאות. דוגמא מובהקת לכך ניתן להבחין בתחום הסובסידיות. אחד התנאים של קרן המטבע העולמית למתן הלוואה על סך 4.8 מיליארד דולר למצרים של מורסי הייתה הפסקת הסובסידיות הנרחבות, קיצוץ התערבות המדינה בתחום הכלכלה (שכלל העלאה של 15% בשכר המגזר הציבורי, דבר כשלעצמו הרבה שם שחיתות) ואפשורו של השוק החופשי. מורסי לא רצה לוותר על הסובסידיה – בהתאם למדיניות רוב המדינות במזה"ת. פעולה זאת הביאה את מצרים למצב בו יתרת ההון שלה עומדת על 15 מיליארד דולר בלבד, דבר שלפי ההערכות יאפשר ייבוא למצרים רק לשלושת החודשים הקרובים. מורסי עמד על הבימה וזעק "אני לא אסכים שהעם המצרי יאכל ריבית!", ובכך דחה את דרישות הקרן. נכון לעכשיו מצרים מסבסדת למיליוני עניים לחם ודלק, ושורפת, כמעט באופן מילולי, כסף.
לעומת זאת ראויה לציון פסיקתו של מכון כת"ר כי אין מקום לסבסוד הלחם בישראל. כת"ר נוהג על פי הנקבע בבא בתרא וקובע כי הפיקוח צריך להתבצע על מצרכי יסוד בלבד, אותו הוא דורש, אך מתנגד לרעיון הסובסידיה. בהתאם לכך קבע הרב שרלו בשנת 2011 שהדרך היחידה לשמור על מחירי שוק הדיור נמוכים הם ע"י עקרונות ההיצע והביקוש של השוק החופשי. ייתכן בהחלט למצוא פוסקים שיחלקו על קביעה זאת, אולם קביעה על פיה יש לדכא לחלוטין את פעילות השוק החופשי, כמו זו של אלעת'ימין, לא תחשב לנורמטיבית בעולמה של היהדות דהיום.
כדי להבין את ההשפעה ההרסנית של רעיון המרבאחה וההצמדה של העסקה לסחורה כדאי להבין את המציאות הכלכלית שנוצרה בכל רחבי המזה"ת לאחר הקריסה לעומת המצב בעולם המערבי. העולם המערבי מנסה להתאושש מן המשבר הכלכלי שפקד אותו בשנת 2008. הראשונה לצאת ממנו הייתה ארה"ב. לאחריו מדשדש האיחוד, בעוד בעולם הערבי קיימת מגמה של העמקה של מצב כלכלי קשה שהיה קודם לכן. בירדן קיים צורך ליצור 800,000 מקומות עבודה עד שנת 2020 כדי להציל את המשק מקריסה במדינה. בארה"ב, למרות גידול יחסי של באבטלה בחודש יולי, האבטלה מצויה במגמת ירידה כללית ועומדת על 7.5% בעוד מדינות האיחוד מטפסות מעל ה 12.2%. הקו המאפיין כאן הוא שככל שמעורבות המדינה בפעילות המשק גדלה – אחוזי האבטלה גדלים והצמיחה מואטת. רעיון המרבאחה והריבית מביא להתערבות של הבנק עם ה"שותף" שלו, הלקוח. מאחר וכל מדינות המזה"ת – פרט לישראל – הן דיקטטורות, הסחורות נמצאות תחת פיקוח אגרסיבי. התוצאות בהתאם.
הפגיעה בכלכלה האמריקאית לא נבע רק – ובעיקר לא – מההתרסקות הכלכלית, אלא מהתגובה של ארה"ב למצב. תוך חודש הפד הדפיס 90 ביליון דולר בשטרות כסף כדי לכסות על הגרעון. הדבר הוביל לשחיקה מיידית בערך הכסף. המשבר הכלכלי בארה"ב הוזן מיתר פיקוח מצד הממשל. בנקים כושלים קרסו. כיום המשק האמריקאי מצליח לצאת ממצבו ע"י חזרה לתנאי השוק, הכוללים השקעות פיננסיות יותר מתונות. במילים פשוטות: הפעילות המסחרית מניבה רווח כספי הנובע מן הריבית והפעילות המסחרית כאחד. הנתק הזה לא קיים במזה"ת. הצמדת הסחורה לפעולה הבנקאית יש שתי השפעות שליליות: הבנק נפגע קשות במקרה של חוסר הצלחת העסקה – וה IBB הוא רק דוגמא אחת – ובעיקר, הבנק מאט את התפתחות המשק. בשנת 2013 דיווח ה financial times כי אחת הסיבות המרכזיות המאטות את התפתחות המשק הערבי לאחר ה"אביב הערבי" נובעת מאותה מגמה בדיוק שפרופ' חג'אזי מהלל – ההשקעה ה"סולידית". במילים פשוטות: הבנק מוכן להשקיע רק במה שהוא מכיר. גם בנקים שאינם בנקים אסלאמיים, ושומרים על צורת הלוואה גמישה יותר, מאמצים את העקרון העומד בבסיס המרבאחה ולא רואים עצמם מרוויחים מעצם הפעולה הכלכלית (=הריבית שהבנק מפיק) אלא מהפעולה המסחרית. הבנקים בעולם הערבי משקיעים, אם כן, רק במה שהם מכירים.
העולם הערבי מכיר פלאחים, משאבי טבע ועובדי כפיים, עם שיעורי אנאלפביתים גדולים. במציאות הזאת, אם יבוא ביל גייטס ערבי לבנק ומוכר פלאפל – מוכר הפלאפל יזכה להלוואה, מאחר ושוק ההייטק לא מפותח במצרים, למשל. הדבר הזה מדכא את היוזמה החופשית במדינות המזה"ת, דבר שמחזיר אותן שוב ושוב למצב של פיגור תמידי.
הריבית והיעדר התחרות קשורים קשר הדוק, כפי שהודגם לעיל. התמונה תמיד מורכבת יותר, ויש לה גוונים לא מעטים ממה שניתן לתמצת, יחד עם זאת, בדיקה מעמיקה של הדברים מובילה למסקנה כי יש דברים בגו'. המאמר הזה הוא קריאת כיוון לחוקרים שיבואו לאחרי להמשיך באותו הקו, דבר שיש לקוות שיקרה, ואם גרמתי אפילו לאבנר אחד להתחיל לבחון את עולם האסלאם, בכך יהיה שכרי.
עדי, תודה.
אם הבנתי אותך נכון, קצפך לא יצא על אסור רבית בכלל, אלא על הכללת מסחר (בתשלום מיידי) בתוך אותו אסור, דבר שכמובן מנוגד לכל סוגיא תלמודית בנושא. כאן באמת מדובר כבר בפקוח על מחירים, ולא ברבית, ואז אני בהחלט מסכים אתך (ויפה שהזכרת גם דעות שונות בפוסקים, יחד עם אוקימתות מעניינות).
השקעה במה שמוכר – לא נראה לי שזו בעיה גדולה מדי. כל אחד מנסה ללמוד ולהבין את מה שהוא משקיע בו הרבה כסף. אחרת חבל עליו. גם מלוה בריבית לא ילוה לתמהוני שמבטיח לו מגדלים פורחים באויר.
ואם המלוה הזה משתמש בכסף שהפקד אצלו – עליו לנהוג באחריות כפולה ומכופלת.
נראה לי שמקובל היום שכל קרן השקעות מתחייבת אלו אחוזים מהכסף ישקעו באפיקים ברמות סכון שונות. זה מה שצריך להיות, כשיש גם תקנים כלשהם להגדרות "סכון גבוה" ו"סכון נמוך", ויש שמאים מוכרים שאחראים על הסווג הזה.
לענ"ד, זה התפקיד של המדינה בשוק – לא פקוח על מחירים, לא פקוח על שקול הדעת של חותמי החוזים – אבל כן פקוח על אונאה: שאף אחד לא יספר לך דבר אחד וימכור לך דבר אחר. בקצור: ממונים על בדיקת המשקולות ולא על הגבלת המחירים. וכן גם לצד השני: לא שכר מינימום, אבל כן השכר שהסכם עליו. וכן הלאה.
אני מסופק אם בנקים אסלאמיים אינם משקיעים בהיי-טק. בנק איסלאמי בבריטניה מכיר יותר יזמי הייטק מפלאחים קשי יום. אשמח אם תוכל לספק דוגמאות לטענה שלך בנדון.
את עולם האסאלם אני בוחן, וכפי שרמזתי כבר – גם בצד הכלכלי שלו, ועדיין הסתייגותי מההקשרים שהצעת בעינה עומדת…
אבנר
נתחיל מהסוף: בנק אסלאמי במערב ובנק אסלאמי במזה"ת הם שני דברים שונים. בנק אסלאמי במערב נתון מראש למגבלות של חברה דמוקרטית, תחת תנאי פיקוח קלים יחסית שלא קיימים בחברה במזה"ת. ולמרות זאת, ה IBB קרס. למה? כי ה IBB *לא* השקיע בהיי טק. ה IBB, הבנק האסלאמי בבריטניה, בחר את האפיק הסולידי המוכר לו – נדל"ן – ומיעט בהשקעה באפיקים אחרים, כמו היי טק. ההיצמדות הזאת לאפיק שהוא החשיב לסולידי הביאה אותו לקריסה עם שוק הנדל"ן.
לגביי טענת התקנים – אם הבנתי נכון את הטענה שלך, אז המדינה צריכה להיות זו שתקבע מה התקן ל"סיכון" ו"בטוח". אני כופר לחלוטין בהגדרה הזאת, ולמעשה, זאת הסיבה שהכלכלה הערבית כ"כ מדורדרת. קביעת תקן על סיכון צריכה לבוא תוך התייחסות לפרמטרים שונים בשוק שמבוססים על בחינת המציאות. שני אנליסטים שונים יתנו לך שתי נקודות מבט שונה על "מה הוא סיכון". אין ולא יכול להיות תקן אחיד. אני משער שבין מניית מיקרוסופט לבין מניה שעוסקת בגידול עיזים סביר להניח שגידול עיזים פחות רווחית (וגם זאת לא הנחה מדויקת, אלא נתון שצריך לבדוק אותה), אבל אם הייתי קובע ללקוח, למשל, השקעה "סולידית" בשוק הסטארט-אפ ב 1999, לפני פיצוץ הבועה, הוא היה משוכנע שמדובר בדבר נפלא. אני משוכנע שהמדינה הייתה מתייגת את שוק הסטארט-אפ כ"סולידי". בשנת 2001 הסולידיות של השוק הזה התפוצצה. אנליסטים שונים חזו את זה.
קביעת תקנים יכולה להיות מתכון לאסון.
לגביי טענת ההלוואה וההיי-טק – הטענה הזאת כבר הוכחה בתגובה הקודמת שלי בנוגע למאמר מה financial times שם צוין כי משקיעים חדשים לא מצליחים להשיג הלוואות מבנקים במזה"ת. מאמרים שונים שעברתי עליהם מציינים את ארצות מצרים, ירדן ומקומות אחרים כמקומות בהם יש פריחה טכנולוגית רצינית. בין הדוברים, מצאתי כתבה שמתארת את מצרים כלא פחות מ"עמק הסיליקון של המזה"ת".
זהו אכן תיאור מחמיא – ולא ממש מדויק. אני מציג טבלה של הבנק הלאומי המציג את אחוזי הייצוא של טכנולוגיות גבוהות באחוזים על פי בחלוקה למדינות. בין השנים 2008-2011 מצרים שמרה על 1% בלבד. הנתון הזה חשוב, מאחר והוא מתייחס לתקופה שלפני המהפכה ולאחריה – אין שינוי. לאור העובדה שעתודות ההון של מצרים עומדות על 15 מיליארד דולר בלבד נכון לעכשיו, ניתן לומר ש"עמק הסיליקון של המזה"ת" לא עתיד להתעלות מעל ה 1% הבודד הזה. סוריה עמדה בשנים הללו על אחוזי ייצוא של בין 2%-0%. תורכיה – אחת המדינות המודרניות ביותר במזה"ת עומדת על 2% לאורך כל התקופה.
חשוב להשוות נתונים אלו עם דיקטטורה אחרת – סין. בתקופה הנידונה היא נעה בין 26%-28%. הסיבה לכך פשוטה – סין אימצה מודל שוק חופשי, ברמה מסוימת. היא לא נתונה לבלם הערבי-אסלאמי.
http://data.worldbank.org/indicator/TX.VAL.TECH.MF.ZS
בקישור הבא תוכל למצוא שהביקוש לעובדים במקצועות המחשוב במצרים עומד על 0.4% ושיעור הביקושים עומד בתחום על 0.2%, זאת בניגוד ל 42% מועסקים בתחום החקלאות. שיעורי התעסוקה מתייחסים לשנת 1998 והביקוש לשנים 2001-2005. החקלאות מהווה את רוב התעסוקה במצרים אך מייצרת ביקוש נמוך. תעשיית המחשוב מייצגת שיעור נמוך בתעסוקה ובמקביל מייצגת שיעור ביקוש נמוך. באופן לא מפתיע, תעשיות הקשורות לנפט מייצגות את רוב הביקוש (אך לא רוב התעסוקה) במצרים. רוב הדרישה לעובדים במצרים (66%) הוא לעובדים לא משכילים ו\או לא מיומנים (עמ' 4-5).
http://www.mafhoum.com/press4/117E13.pdf
במצב כזה, בנק הפועל על פי עקרונות אסלאמיים ועקרונות המרבאחה, אפילו הוא לא בנק אסלאמי טהור, יעדיף את ההלוואה לפלאח ולתעשיות הדלק מאשר על תעשיות אחרות מאחר וכל מנהל שיודע לקרוא טבלה מבין היטב מה הוא האפיק ה"סולידי" בארצו. זאת הסיבה שאתה יכול לקרוא בעיתון על "עמק הסיליקון המצרי" ולראות את העוני המחפיר שהוא תוצר של חנק תעשיות מתקדמות. כאן מתגלית, שוב, הגישה לזיקה המרקסיסטית. הריבית והתשואה הכרחיות להתפתחות
*בקישור הבא תוכל למצוא ששיעור התעסוקה במקצועות המחשוב במצרים עומד על 0.4% ושיעור הביקושים עומד בתחום על 0.2%…
אני לא חושב שהכותב הבין את מה שמרקס אומר בקפיטל. אבל לא נורא.