סופרים נגד שוק הספרים

"אני לא חושב שהקלות שבה מוציאים ספר היא דבר טוב בהכרח", אומר הסופר חיים באר על רקע קבלת החוק להגנת הספרות בו תמך. למעשה צפוי החוק להוביל לירידה בהכנסות תעשיית הספרים בעקבות העלייה במחירם ולצמצום כמות הכותרים החדשים. התעלומה: מדוע כמות כה גדולה של סופרים, עורכים ומוציאים לאור תמכו בחוק שצפוי לפגוע בהם? התשובה בקצרה: היבריס. (כתב: רותם סלע)

החוק להגנת הספרות, המבקש לאסור על עריכת מבצעים ב-18 החודשים לאחר יציאתו של ספר לאור, צפוי להוביל לעלייה במחירי הספרים, בד-בבד עם העלאת הסיכון בהוצאת ספר ממנו לא יוכל עוד המוציא לאור להיפטר במחירי סוף עונה. העלייה בסיכון בהוצאתם של ספרים צפויה להקטין את כמות הספרים הרואים אור, מה שיפגע בעיקר סופרים חדשים ולא ידועים שיש להם סיכוי קטן יותר להימכר.

הסופר חיים באר מסכים כי תיתכן ירידה במספר הספרים היוצאים לאור, אלא שזה לא ממש מפריע לו: "אני חושב שמוציאים יותר מדי ספרים היום. פעם היה היצע יותר קטן אבל היה יותר מה לקנות, המבחר היה יותר טוב", אומר באר, ומציין כי העובדה כי ישנם קולות חשובים שלא התגלו היא חלק מהמציאות: "תמיד יהיה את הגאון שלא גילו אותו".

הטענה של באר ושל חלק גדול מהסופרים הממוסדים והידועים, היא כי הירידה החדה במחירי הספרים מובילה לירידה בגובה התקבולים לה הם זוכים – עד כדי חוסר כדאיות. "תמכתי בחוק הספרים כי הוא נראה לי נכון והגון, לפחות כלפי הסופרים, ובסופו של דבר גם לחברה והתרבות. זה נכון לגבי הסופרים, כי הם צריכים לחיות או לפחות לממן לאחור את החודשים והשנים שהם השקיעו בכתיבת ספר. יש משהו לא הגון, בכך שסופר מקבל על ספר פרוטות", אומר באר. "אני יכול להגיד לך שבשביל לכתוב ספר אני צריך שנה של חופש. אז אני עובד עבודות נוספות, ואחרי שמס הכנסה, ביטוח לאומי וכל הזבלים האלה לוקחים לי כסף אני לוקח שנה ומסכן את החיסכון הזה. נכון, הספר יכול להיות פלופ. אבל אם הוא מוכר 12,000-10,000 עותקים, אני צריך לדעת שהוא יכסה את זה".

בדברים מסוג זה אין חידוש: באר ושכמותו בסך הכל תומכים באופן טבעי בחקיקה שתמנע ממתחרים חדשים להיכנס לשוק, ובכך תשמר את מעמדם הנישא של מחברי רבי-המכר הישראליים.

שקטים באופוזיציה

חלק מהסופרים הוותיקים מתנגדים דווקא לחוק, התנגדות שיצרה להם לא-מעט בעיות בקרב חברי הבראנז'ה. כך למשל, הסופר אמיר גוטפרוינד, שחשש לדבר איתנו על החוק ("כבר תרמתי במשרד"), חשף בראיון ב'מעריב' באפריל האחרון מעט מהאווירה השוררת בצמרת הספרותית בישראל:

אני באופוזיציה, אבל יוכי ברנדס העזה לדבר כנגד החוק וחטפה מכל מיני כיוונים. לא בא לי להיות זה שהוא הסמל נגד החוק. את העימותים אני רוצה לשמור לדברים אחרים.

לדבריו, עורך התרגומים שלו בהוצאה הצרפתית 'גלימאר', הודה בפניו כי החוק – שגרסא דומה מאוד שלו עברה בצרפת – צפוי להתגלות כ-"אסון" לסופרים חדשים וצעירים:

לפי החוק אסור לתת הנחה על ספר חדש מעבר לחמישה אחוזים. כך, אם יהיה בחנות ספר של גרוסמן ולצידו ספר של סופר צעיר, אז יקנו את גרוסמן. למה להסתכן כשמדובר בסכום גבוה? העורך אמר שזו אכן בעיה, אבל זה חלק מהניסיון להראות שספר אינו מוצר רגיל אלא מוצר תרבותי מיוחד. זה נהדר, אבל לא נראה לי שזה יצליח לעבוד בישראל. תחושתי היא שהציבור לא יסתכן בקניית ספרים של סופרים צעירים. אם יש ארבע במאה, אפשר להסתכן. זו לא השיטה החביבה עליי, אבל גם החוק הצרפתי לא. אין לי הצעה חכמה מה כן, אני רק יודע ששוק הספרים היום אנרגטי וחי הרבה יותר מלפני כמה שנים, ואנשים לא מפסיקים לקנות ספרים.

הסופרת יוכי ברנדס התנגדה גם היא לחוק ונדמה. בהתבטאויות שלה ב-2010 היא טענה כי "רוב הסופרים מתנגדים לחוק", וציינה כי הם לא מתבטאים על כך בשל פחד שלהם מפני "עליהום". גורמים בשוק טוענים כי על רקע דעותיה הודרו ספריה של ברנדס למדפים האחוריים ברשת סטימצקי, שהייתה אחד הגורמים המרכזיים שקידמו את החוק.

ההיבריס הספרותי

אלא שאנו כבר הרבה אחרי קרבות המסדרון, התדמית, התקשורת והלובי: כעת, בניתוח לאחר המוות של מאבק עקוב ממילים, ראוי לשאול – מדוע התגייסה תעשייה שלמה למאבק למען חוק שצפוי בסופו של דבר להקטין אותה?

"כשיש קקופוניה אדירה אתה לא שומע כמעט כלום", אומר באר, המבקש לחזור לעולם ישן של מבחר מצומצם באיכות גבוהה. איכות גבוהה? התמיכה של סופרים, עורכים ומוציאים לאור בחוק הספרים נובעת ממחשבה מוכרת בקרב לוביסטים ומקדמי חסמים, כי עליית המחירים לא תפגע בביקוש לתוצרת המובחרת שלהם, אלא רק בביקוש ל"תוצרת זבל" של מישהו אחר. תוצרת שנמכרת רק באמצעות הפחתת מחירה אל מתחת למחיר "הראוי" של יצירה ספרותית.

הסיבה האמיתית לתמיכה שלהם בחוק היא האמונה כי נטרול מנגנון המחירים – הביקוש וההיצע – יעלים מהשוק את הסיבות הלא ענייניות לרכוש או לא לרכוש ספר (מחיר), ויוביל לכך שהצרכן הישראלי ירכוש ספרים רק על-פי הטעם הענייני של האיכות הספרותית או במילים אחרות, על פי טעמם שלהם.

אלא שהנחה זו כמובן, אינה יותר ממשאלת לב. ביום שאחרי החוק, שוק הספרים צפוי להיות עני יותר וקטן יותר, אך תזזיתי לא פחות. מדף הספרים הישראלי ימשיך להתעצב על ידי טעמו ההפכפך של צרכן שלא נשמע לאיש, ויקנה פחות ספרים אך במחיר יותר גבוה.

כשהעורכים, המוציאים לאור והסופרים יגלו כי גם תחת המשטר הרגולטורי החדש הם כפופים לגחמותיו של הצרכן, הם צפויים פשוט  לדרוש להוציא אותו מחוץ למשוואה – ושהמדינה תסבסד אותם ישירות.