כשהרוסים רועמים, המערב שותק: חמש שנים למלחמת רוסיה-גיאורגיה

כיצד קרה שמדינה קווקזית קטנה הגיעה לכדי מלחמה עם רוסיה הגדולה? • מדוע נשיא גיאורגיה דאז מיכאיל סאאקשווילי, בחר במסלול של הסלמה? ואיזה תקוות הוא תלה במערב? • על סכסוכים טריטוריאליים, המתח שבין המזרח למערב והפוליטיקה האכזרית של היחסים הבינלאומיים • במלאת חמש שנים למלחמה האוסטית השניה, ד"ר קיריל פפרמן מנתח

על-פניו, מלחמה זו לא הייתה אמורה לפרוץ, והרי מספיקה ולו הכרה שטחית של יחסי הכוחות בין רוסיה לגיאורגיה בכדי להבין כי תוצאות העימות היו ידועות מראש. רוסיה, למרות היחלשותה הניכרת אחרי נפילת ברית-המועצות, הייתה ונשארה מעצמה בקנה-מידה עולמי, ואילו גיאורגיה היא מדינה קטנה ממנה בכל הפרמטרים (מספר התושבים, שטח, ייצור תעשייתי, עוצמה צבאית וכדומה).

הסכסוך הטריטוריאלי בין המדינות הללו הוא אחד מתוך כמה שנותרו אחרי נפילת ברית-המועצות, ביניהם חבל ארץ רוסי שהתנתק ממולדובה וחבל ארמני, קראבך, שהתנתק מאזרבייג'ן, כולם התלקחו בשנים 1992-1990. אך מאז באו הסכסוכים לידי רגיעה, לפחות בינתיים, מה שמעמיד את שאלת הסיבה לפרוץ העימות בין רוסיה לגיאורגיה בסימן שאלה גדול עוד יותר. מה הוביל לסכסוך זה? כיצד הידרדר האזור למלחמה האכזרית?

מלחמה קרה בזעיר אנפין

שני הפלכים שהיו סלע המחלוקת בין רוסיה לגיאורגיה, קרי, אבחזיה ודרום אוסטיה, היו במשך רוב התקופה הסובייטית חלק בלתי-נפרד מגיאורגיה. יחד עם זאת, שניהם נהנו מאוטונומיה נרחבת. בשנים 1992-1990 ביקשה גיאורגיה, שהייתה ממובילות ההתעוררות הלאומית בשלהי התקופה הסובייטית, לנצל את המומנטום ולבטל את האוטונומיה של אבחזיה ודרום אוסטיה, אך ללא הצלחה. לאחר עימותים צבאיים, במהלכם ברחו גרוזינים רבים לגיאורגיה, ב-1992 הפכו שני המחוזות ליישויות מדיניות עצמאיות, ניתקו קשריהן עם גיאורגיה, ומאז ועד שנת 2008 קפא המצב הביטחוני באיזור על שמריו.

חשוב לזכור כי גם אחרי בריחתם של גרוזינים רבים מאבחזיה ודרום אוסטיה, המשיכו הגרוזינים להוות מיעוט בעל-משקל בשתי הישויות הללו. נציין עוד כי הסכסוך לא ניטש על רקע דתי: למרות שחלק מהאוסטים והאבחזים הם מוסלמים סונים, רובם נוצרים אורתודוקסים, כמו גם הגרוזינים.

בשנים 2008-1992 התקררו היחסים בין רוסיה לגיאורגיה והידרדרו ממעין מלחמה קרה לסכסוך של ממש. הסיבות לכך היו מגוונות. רוסיה אימצה יותר ויותר קו אנטי-מערבי תקיף, בעוד שגיאורגיה התרחקה מרוסיה והתקרבה למערב. תופעה זאת החלה בצורה מתונה עוד בשנות ה-90 והתחזקה בצורה משמעותית אחרי עלייתם לשלטון של וולדימיר פוטין ברוסיה ומיכאיל סאאקשווילי בגיאורגיה.

המתיחות בין שתי המדינות נבעה במידה לא מבוטלת גם מהבדלי האופי אצל שני המנהיגים. פוטין ייצג אליטות מסורתיות, אלו שירשו את השלטון עוד מהתקופה הקומוניסטית. הוא גם הביא עמו את תפיסת העולם של ארגון הביון הרוסי, הק.ג.ב., שהתאפיינה, בין היתר, בחשדנותו המובנית כלפי המערב, ערכים מערביים וכן בשיטות עבודה מאחורי קלעים.

בהרבה מובנים, סאאקשווילי היה ההפך הגמור מפוטין: הוא צעיר ממנו ב-15 שנים; שלא כמו פוטין, סאאקשווילי הוא בעל השכלה מערבית; הוא שמר על שלטונו בצורה דמוקרטית, ובאופן ראוי לציון, בהתחשב בכך שמדובר במרחב הפוסט-סובייטי, הוא נחשב לאחד מן המנהיגים יוצאי הדופן אשר ויתר על השלטון בעקבות הפסד מפלגתו בבחירות ב-2012. סאאקשווילי הנהיג רפורמות חשובות בארצו, בעקבותיהן עשתה גיאורגיה צעדים גדולים משחיתות וכלכלה אפורה לשוק החופשי.

בדומה לכל שאר הפוליטיקאים הגרוזיניים, מכל רחבי הקשת הפוליטית, גם סאאקשווילי דגל בשלמות הטריטוריאלית של ארצו, סיסמה שפירושה היה החזרת הפלכים הבדלניים אבחזיה ודרום אוסטיה, לחיקה של גיאורגיה. לשם כך, הוא סבר, כמו גם שאר הפלגים הפוליטיים בגיאורגיה, כי אין להוציא מכלל אפשרות שימוש בכוח.

מהפכה כתומה, מלחמה אדומה

עד לשנת 2008 התאפיינה המדיניות הרוסית כלפי אבחזיה ודרום אוסטיה בגישה אמביוולנטית. מחד גיסא, לא-פעם הצהירה רוסיה על החובה לשמור על הגבולות בין המדינות, שנוצרו בעקבות התפוררות ברית-המועצות. מאידך גיסא, דאגה רוסיה לקרב בפועל את שני הפלכים. לשם כך ננקטו מספר צעדים, כאשר אולי החשוב מביניהם היה חלוקת אזרחות רוסית לתושבי אבחזיה ודרום אוסטיה באמתלה שאין להם אזרחות אחרת. לקראת 2008 היו מרבית התושבים בשני המחוזות הללו אזרחים רוסיים, דבר שסימן במקרה הטוב התעלמות רוסית הפגנתית מגיאורגיה, ובמקרה הרע הצביע על מעין סיפוח זוחל.

כיצד ניתן להסביר את המדינית הרוסית? ראשית כל, גיאורגיה ומנהיגה הפרו-מערבי הפכו לכלי-ניגוח נוח וקל מבחינת המדיניות הפנים-רוסית, שהתאפיינה יותר ויותר ברטוריקה אנטי-מערבית מתלהמת. כאן גם המקום להזכיר כי סאאקשווילי עלה לשלטון בעקבות המהפכה הכתומה, סדרת התקוממויות עממיות שהרעידו את המשטרים הפוסט-סובייטיים והביאו להפלתם (אוקראינה היא דוגמה נוספת לכך).

לרוסיה היו קשרי עבודה טובים עם המשטרים הישנים והיא הימרה על הישארותם בשלטון וככל הנראה אף השקיעה בכך. המהפכות הכתומות נתפסו בעיניי רוסיה כמזימה מערבית שנועדה לפגוע בבטן הרכה שלה, שהרי המדינות הפוסט-סובייטיות נחשבו לתחום השפעתה הטבעי של רוסיה. יתירה מזו, יש יסוד להניח כי החשש מהישנות המהפכה הכתומה ברוסיה עצמה הוא שהניע את פוטין לנקוט צעדים דרמטיים לחיזוק משטרו בתחום מדיניות-הפנים בעשור האחרון, כך שהשפעתה של גיאורגיה על המהלכים הפנים-רוסיים חורגת בהרבה ממקומה הטבעי.

אם נחזור למדיניות חוץ, הרי שחלק ממערכת השיקולים שהנחתה את מקבלי ההחלטות ברוסיה הוא ההתרחבות הפיזית לעבר שטחים סובייטיים לשעבר, שאחרי נפילת ברית-המועצות נמצאו מחוץ לגבולות רוסיה. יחד עם זאת, כלפי חוץ רוסיה נזהרת מאוד בנושא זה בדרך כלל, שכן הדבר עלול לגרום לסכסוכים בינה לבין שכנותיה. כך, למשל, ככל הידוע נמנעת ממשלת רוסיה מכל תמיכה במיעוטים רוסיים שמופלים לרע במדינות שלרוסיה יש אינטרס לשמור על יחסים תקינים עמן, כמו במדינות מרכז-אסיה.

אי-לכך, המצב שנוצר באבחזיה ודרום אוסטיה היה נוח לרוסיה לכאורה, שהרי בפועל היא השתלטה על האזורים האלה, אך ללא שינויי גבולות פורמליים. אולם מתברר שלכל תהליך יש דינמיקה משלו: ההתבטאויות הפומביות החריפות בין אנשי הממשל הרוסי לבין נשיאה של גיאורגיה, התקרבותה של גיאורגיה למערב והתרחקותה של רוסיה ממנו, הלחץ האימפריאליסטי הרוסי והלחץ הגיאורגי להשבת השטחים האבודים; כל הגורמים הללו הביאו להתלקחות הצבאית ב-2008.

טעות בקריאת המפה

לאור יחסי הכוחות, התסריט המבצעי המוצלח היחיד עבור גיאורגיה היה הימנעותה של רוסיה ממלחמה. מדוע הגיעה גיאורגיה למסקנה שרוסיה לא תתערב? לשאלה זו מספר תשובות אפשריות. ייתכן שסאאקשווילי סבר שמדבדב, שנבחר לנשיאה של רוסיה במרץ 2008, אינו איש חזק כמו פוטין ולא יעז לפתוח במערכה צבאית של ממש מול גיאורגיה. ואכן, מדבדב, שלא כמו פוטין, דיבר רכות בראשית דרכו כנשיא. לעומת זאת, מקומו של פוטין, שנתמנה במאי 2008 לראש ממשלת רוסיה, בהנהגה הרוסית לא היה עדיין ברור דיו. בדיעבד אפשר לומר בביטחה שפוטין שמר על כוחו והשפעתו גם באותם הימים.

ייתכן גם שסאאקשווילי חשב שרוסיה תימנע מקביעת עובדות חדשות בשטח, שכן לא היה תקדים בעבר לשינוי גבולות במרחב הפוסט-סובייטי. ושוב, לאחר מעשה אפשר לומר שרוסיה לא היססה לגרום לשינוי הגבולות, אך בעיניי מנהיגי המדינות הפוסט-סובייטיות הדבר אכן נתפס כתופעה מסוכנת ביותר, ואף אחת מהן, כולל זאת שאולי הקרובה ביותר לרוסיה, בלרוס, לא הכירה בעצמאותן של אבחזיה ודרום אוסטיה.

ולבסוף ישנו השיקול הפיקנטי ביותר: ככל הנראה, האמין סאאקשווילי בתמיכת המערב בארצו. הוא גם האמין באמת ובתמים שבעת הסכסוך עם רוסיה יתייצב המערב לצידו, עד כדי-כך שיגן על גיאורגיה מפני השכנה הגדולה מצפון. שמועות בנוסח זה אמנם נפוצו גם ברוסיה, אך הן בעיקר נחלתו של הציבור הרחב שניזון מתעמולה ממשלתית. ברור אפוא שהפוליטיקאי הגיאורגי הצעיר לא הצליח לקרוא נכון את המפה. טעותו של סאאקשווילי עלתה לו ולארצו ביוקר. גיאורגיה ספגה אבדות קשות, הושפלה ואיבדה כל אפשרות להחזיר אליה את הפלכים הבדלניים בתקופה הנראית לעין. מסתבר שמה שמותר לילדים גדולים, אסור לקטנים. דרמה קווקזית זאת כדאי ללמוד גם כלקח למחוזות נוספים.

ד"ר קיריל פפרמן עובד במרכז הרוסי לחקר השואה, מלמד באוניברסיטה הממלכתית הרוסית במוסקבה וחבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם.