נגד כל הסיכויים, ההיגיון שבבסיס השוק החופשי ממשיך להשפיע על מערכת החינוך המתוכננת-מדי של ישראל.
1. אלוני
בית-הספר האליטיסטי "חברותא", שפתח דרור אלוני לפני 4 שנים, נסגר. בית-הספר גבה שכר לימוד בסך של מעל ל-30,000 שקל לשנה, אך למרות ההון התקציבי נטשו אותו השנה תלמידים רבים. מדוע? בית-הספר מאשים את משרד החינוך, שנלחם בחינוך הפרטי והערים עליו קשיים. זה נכון. אלא שההורים העבירו את ילדיהם למסגרות אחרות מסיבה פשוטה בהרבה: התלמידים לא הצליחו בבגרויות. ולכך לא הממשלה אחראית.
אחד היתרונות המובהקים ביותר של השוק הפרטי מול מערכות ממשלתיות הוא זיהוי בזמן של כשלים ותיקונם. אלוני ייבא או פיתח אופנה חינוכית קלוקלת, השקיע הון בסיורים להיכרות עם "החברה הישראלית", העמיד מטרות "ערכיות" במקום לימודיות, ואפילו שיווק אותן היטב להורים, אבל מהר מאוד התברר שבית-הספר החדש מדבר גבוהה גבוהה אבל החדשנויות הפדגוגיות הללו פוגעות בהשכלת הילדים וביכולתם להתקדם בחיים. והנה, במערכת של בחירה חופשית התיקון הגיע כמעט מיד. לעומת זאת, למדינה יש מאות אם לא אלפי בתי-ספר ממלכתיים, אבל גם הגרוע ביותר מביניהם לא נסגר ולא ייסגר, וההורים ימשיכו לשלוח אליו את ילדיהם בכפייה וללא ברירה.
אכן כך, דווקא הכשלון מעיד על יתרונה הבולט של מערכת חינוך מופרטת. כאשר החדשנות – שהקידמה תלויה בה – נכשלת, את המחיר משלמים מעט ילדים, וההורים מתקנים את הליקויים מיד, כי הדבר ביכולתם וברצונם. לעומת זאת, במערכת הממלכתית על טעויות משלמים כל התלמידים, משרד החינוך מטאטא אותן מתחת לשטיח, ואם אין חינוך פרטי, אין להורים לאן לברוח. כך היה, למשל, כשיישמו את שיטת הבדידים בחשבון, "מילה כמכלול" בלשון, וכך יקרה כנראה עם הביטול המתקרב של הבגרויות בספרות והיסטוריה.
ועוד יתרון חשוב לשוק הפרטי, בכל הנוגע לעקרון האחריות. אלוני נדרש לשלם מחיר על כשלונו בשוק הפרטי, אך שי פירון יתמיד בטוח בכסאו, ולא הוא ישלם על מחדליו, אלא המדינה כולה, במשך שנים ארוכות.
2. מדעי הרוח קורסים
מדעי הרוח בקריסה מתמשכת. המגמה ברורה: פחות סטודנטים באים, פחות סטודנטים מתעניינים, והאוניברסטאות הגרעוניות ממילא נאלצות לקצץ. הזעקה האחרונה נוגעת לקיצוץ של האוניברסיטה העברית בקורסים מעוטי משתתפים, שבהכללה אולי גם יביא בעתיד לסגירת חוגים שאין בהם כמעט סטודנטים.
עצם הרעיון של סגירת קורסים וחוגים מקפיץ אקדמאים. "איכות ולא כמות" הם זועקים. הם כמובן צודקים, אלא שהם טועים בכתובת. למשבר במדעי הרוח לא אחראי הציבור, שאיבד לכאורה את צמאונו לרוח, הידרדר והפך לחומרני. יש מספיק צמא לרוח. רבים הרבה יותר מבעבר מוכנים לממן, להשקיע, לבוא, וללמוד במדעי הרוח למיניהם, אם רק יתנו להם השכלה ראויה לשמה. למעשה, מדעי הרוח הם מכרה זהב. העלויות נמוכות, ופוטנציאל הסקרנות והעניין של הציבור גבוהים.
אלא שהאוניברסיטאות בישראל אינן מציעות השכלה ראויה. למעשה, בעיית הכמות הייתה נפתרת אם היו מתקיימים שני תנאים איכותיים, שרק האקדמאים אחראים להם: איכות בהוראה, ויחס איכותי למקורות, חומר הגלם של מדעי הרוח.
האקדמיה הישראלית יצרה מערכת תמריצים שמתגמלת מחקר על חשבון הוראה. התוצאה היא שמעט המורים הטובים באקדמיה הם לא סתם יד המקרה, הם מקרה ששרד את מערכת התמריצים השלילית להוראה. התחרות עם המכללות הופכת את המצב לגרוע עוד יותר, מפני שהאוניברסיטאות מבדלות את עצמן היום דווקא בהדגשת הפן המחקרי, ולכן תגמול המחקר על חשבון הוראה רק עולה.
ומה מלמדים באוניברסיטה? לרוב, בפני הסטודנט עומדים קורסי מבוא משמימים, שנחשבים באוניברסיטה לעול שמעבירים מאחד לשני עד שהוא נוחת אצל מי שלא יכול לסרב, או מגוון של קורסים נקודתיים ואזוטריים, לעתים על סף הגיחוך.
קשה למצוא ברוב הקורסים באוניברסיטה שאר רוח או התרוממות רוח. נהפוך הוא. הרוח השורה במדעי הרוח היא "ביקורתיות" לשמה (בניגוד לביקורתיות רציונלית), קרי, האשמה בלתי-פוסקת בכל חטאי האנושות של כל מי שאיננו רדיקלי כמו המרצה הנאור הממוצע. מדעי הרוח לוקחים את כל היפה, הטוב, הנשגב והמרומם שיצרו המערב והיהדות, ומכפישים אותו מתוך תפיסת עולם תיאורטית, שלרוב רדידותה מתחרה רק בתחושת הרדיפה הקונספירטיבית שהיא משרה ובהאשמה העצמית הבלתי-פוסקת שלה.
האקדמאים שכחו שהם לא רק מקבלים שכר מהציבור, אלא הם גם הופקדו על תחומי-דעת שהם נכס ציבורי. בניגוד למאמריהם, שבממוצע נקראים על-ידי מיעוט זעיר וזניח, הוראה, תרגום, ופרסום ספרים ומאמרים לא "שפיטים", הם האופן שבו הנכס הציבורי חוזר לידי הציבור הרחב ויוצר עניין בתחומיהם. אבל אם האקדמאים – מתוך תפיסה רב-תרבותית, פוסט-מודרנית, פוסט-לאומית, קומוניסטית, אנטי-מערבית, נגד-יהודית, ומה לא – משכנעים את הציבור שדווקא אין בנכס הזה ערך סגולי וייחודי, והם עוד עושים זאת תוך כדי שהם משעממים אותו, דין מדעי הרוח לקרוס.
3. שכר דיפרנציאלי באוניברסיטה?
ועוד משבר חדש מאיים על פתיחת שנת הלימודים האקדמית: ניסיון ראשון ליישם שכר דיפרנציאלי באוניברסיטאות. הסגל הבכיר מאיים בשביתה: אפליה בין כתלי האקדמיה? טובים יותר וטובים פחות? פגיעה בעקרון השוויון? טיפוח מצוינות על-ידי תחרות ותמריצים? מה זה פה, שוק?
יחד עם החרדים, האקדמיה שלנו היא מין קיבוץ ענק. מתוך רוח סוציאליסטית זו, האוניברסיטה העברית, למשל, הגיע לגרעון אקטוארי של מיליארדים רבים, בנוסף לגרעון שוטף של מאות מיליונים בשנה. אם היה מדובר בעסק, הוא מזמן היה פושט רגל. אבל באוניברסיטה בונים על המדינה, שלא תיתן לה ליפול. במילים אחרות, האוניברסיטה בונה על כספי המיסים של אלו שלא יבואו ללמוד בה.
בסופו של דבר, כשהמדינה הפסיקה לכסות את גרעונות הקיבוצים, הם נאלצו להשתנות, להיפתח, ולהכיר בכך שיש בעיות באורחות חייהם. זה היה קשה. רבים סבלו וכאבו. אבל אין ברירה. אין תרופה אחרת עבור אלו שהתרגלו לשתות ללא פיקוח מבאר קופת משלם המיסים.
נחמד לקרוא עוד מישהו שמחזיק בדעות דומות לאלו שמחזיקים בני משפחתי 🙂
טוב לשמוע קולות שונים, אבל מין הרואי היה גם לציין את בעיית פופולריות היתר של תחומי לימוד שהופכים סטודנטים חרוצים לאקדמאים מתוסכלים שלא מוצאים סיפוק, או עבודה במקצוע שלהם.
:)יוסי אני מבין שמשפחתך מתאוששות מהטראומה של הסבא מאיר
יונתן, גם תחומי הלימוד הללו סובלים מכשל שתמיד ילווה את מדעי הרוח, הם כפופים במידה מה לצרכי השוק – השוק הוא הצורך החומרי של הכלכלה לקיום.
הקיום הכלכלי מתגמל מהנדס יותר מסוציולוג, יתגמל כימאי יותר מפוליטולוג…ע"כ מקצועות אלו, במערכת שלא הייתה מסבסדת את הבחירות של הסטודנטים היו סובלים מירידה בכמות…מצד שני כשיש סבסוד…
לא רק מדעי הרוח אלא גם מדעי החברה.
בפרסומת של אונ' תל אביב בפיסבוק לתואר במגדר רשום" קבלת כלים המאפשרים חשיבה עצמאית …וביקורתית" האירוניה
העניין עם השכר הדיפרנציאלי מעט מוזר, מכיוון שגם היום קיים למעשה שכר דיפרנציאלי באוניברסיטאות והבנתי שאפשר לתגמל חוקרים מצטיינים דרך שלל מנגנונים עקיפים.
באוניברסיטה היום יש אכן שכר דפירנציאלי. מאות חוקרים עם תארי ד״ר ומובילים בתחומם, מוגדרים כעובדי מחקר ארעיים, לבורנטים, ומודרים מכל תמיכה כספית ותנאים נלווים המאפשרים גמישות במחקר. לדוגמא קרן השתלמותמושנת שבתון שהכרחיים לשם עבודה בארכיונים או להתפנות להשלמת מחקרים. משכורתם היא מינימליתמואינה מתעדכנת בשום הסכם שכר, הם גם מודרים מכל מעטפת של הסכמי שכר. הסיבה שהם מוכנים ללא תנאים אלה היא בשביל לקבל את כותרת האוניברסיטה, שרק היא מאפשרת הגשת הצעותצמחקר בארץ ובחול.
ועוד הקודה חשובה, אם אתה כותב עבודה, בודקים אותה ברמה של זוטות, וזטות בלבד.
אחת הסיבות לדעתי לכשלון של "חברותא" הוא המנהל שלה, דרור אלוני. היה לי את העונג ללמוד תחת מנהל הגמנסיה הרצליה שלפניו, רון חולדאי, במשך 4 שנים, ולאחר מכך עוד שנתיים עם אלוני. אלוני הצליח להגיע להישג מרשים, תוך שנתיים בבי"ס שלם, על ,2500 תלמידיו, מוריו ואנשי צוותו, לא נמצא אדם אחד שהיה יכול לסבול את נוכחותו הרעילה של אלוני. הוא הפך את הגמנסיה, שהייתה אחד מבתיה"ס הטובים בעיר, לבי"ס ברמה נמוכה הסובל מבעיות מוטיבציה קשות. לאחר שנתיים אומללות מישהו קיבל שכל והעיף את אלוני לכל הרוחות, ובא לציון גואל.
לא פלא שהמיזם הבא שאלוני טיפל בו כשל אף הוא בצורה מחפירה.
בקשר למדעי הרוח והחברה, אני לא מסכים עם כותב המאמר. בעיות ההוראה קיימות גם במדעים מדוייקים (מנסיוני לפחות) והן אף הרבה יותר חמורות, לפחות במדעי הרוח המרצים דוברים עברית (פוסט מודרניסטית, אבל עברית). מטרתן של האוניברסיטאות אינה ללמד, אלא לצבור ידע. הלימוד הוא משימה נלווית לכך, ויש לא מעט מרצים שמתייחסים לזה ככה.
עם זאת, מדעי הרוח בצורתם אינם מתאימים ללימוד בשיטה אוניברסיטאית. המתודה המדעית עובדת לפי: מדען מעלה השערה (היפותזה), היא נבחנת בניסוי ואם היא מאוששת היא נכנסת לידע המדעי, ואם לא אז לא. במדעי הרוח, ה"ניסוי" אינו קיים בצורתו המדעית, ואין שום דרך לאשש את ההשערה, פרט לכמה היא פופולארית עם שאר החוקרים בתחום.
ברור שאין שום ערך ל"נישואי קרובים" כאלה ולכן כל המתודה המדעית של מדעי הרוח לא שווה את הנייר עליו היא כתובה.
שלוש הערות. א. אני בהחלט מסכים שפילוספיתמהחינוך של אלוני וממנה גם פילוספית הניהול נועדה א פריורי להביא לכישלון של כל מיזם הקשור להדרכת בני אדם מהשורה. אנקדוטה- נוכחתי לראות בקורס בפילוספית החינוך שאותו העביר בבית ברל, המשפט הראשון שאמר היה, בקורס הזה לא יהיה מבחן… זה גם היה סופה של הלמידה. והקורא את תגובותיו על בית הספר התיכון יכול להבין את המצע הפילוסופי לכישלון. אין מערכת ללא מדדים ושכר ועונש. והחושב אחרת הוא מסוגו של אלוני. ב. לרוב המוחלט של חברי המרצים ההוראה היא לא עונש אלא נטל הכרחי. והם כן רוצים להיות מרצים טובים. אולם מאחר שהיבט זה אינו הפקטור המוביל בבחירת המרצה/ חוקר, אזי לעתים התוצאה אינה מרנינה. בכל זאת אני אהבתי ללמוד תורה מכלי ראשון ולא ממרצה מחונן שהידע שלו מוגבל. ג. גם במדעי הרוח יש/היו קריטריונים ברורים למחקר. בשלב מסוים הגישה הפוזיטיבסטית נזנחה ואומצו ׳תיאוריות ביקורתיות׳ וגישות פוסט מודרניות שהזנו את מדעי הרוח והחברה. אני שמח שיש חזרה למחקר מבוסס העובדות שמקפיד על קריטריונים ברורים ושקופים הניתנים לבקרה
יש עוד ערכים שהאוניברסיטה מקדשת, גם במדעי הרוח בלי ניסויים ומעבדות: רצינות, בחינת פרטים קטנים, דקדקנות, הצמדות קודם לעובדות ורק אחר כך לפרשנות. הפוסט מודרניזם קצת הרס את זה
רעיון נוסף המיושם בבתי הספר, כנראה על סמך "מחקרים", הוא שהמורים אינם צריכים בדרך כלל לתקן טעויות בעברית – וכתוצאה מכך יוצאים תלמידים שהעברית שלהם קלוקלת, באשמת משרד החינוך
דוגמא לסעיף 1: דווקא משום שביה"ס גרוע, אי אפשר .
לעזוב אותו. כי אם כל התלמידים יעזבו, מה יעשו עם המורים, ?
מן HOTEL CALIFORNIA שכזה.
http://www.atzuma.co.il/closeluria
https://mida.org.il/?p=16998
האמא חושבת שביה"ס גרוע ומזיק לבן שלה, ועיריית ירושלים, במקום להגיד לה "יאללה, לכי", מכריח אותה בשוטים להשאיר את הבן שלה בביה"ס רע. "לטובת הילד", כמובן.
נהדר. אהבתי בעיקר את החלק הראשון על "חברותא". זה הרס יצירתי בפעולה.