איך לשמור על הריבונות בשטחים הפתוחים? ומדוע אכיפת החוק מועילה גם לעבריינים? לאלון גלילי, מייסד ה'סיירת הירוקה', יש הרבה מה לומר
המפגש עם אלון גלילי מתקיים בחצר ביתו שבמדרשת בן–גוריון בנגב, באווירה המרגיעה של בריזת בין–ערביים מדברית. גלילי, שהקים את ה'סיירת הירוקה' השומרת על השטחים הפתוחים במדינת ישראל, ופיקד עליה כ-13 שנים, הוא איש-שטח רב-עלילות. וכיליד שנת 38' הוא זכה ללוות את מרבית ההיסטוריה של המדינה, ואף ליטול חלק פעיל בחלקים ניכרים ממנה.
החצר של גלילי יכולה לספר סיפור בפני עצמה: שלל מזכרות ואלמנטים ממגוון תרבויות מקשטים את החצר והבית ולכל חפץ יש סיפור, או לפחות לקח: קסדת-אויב מאחת המלחמות בהן השתתף, לוחית זיהויו של רכב, כד ישן או שלט דרכים. גלילי הוא מאלה שחפצים נדבקים אליהם. דומה שהדבר היחיד שיש לו יותר ממזכרות הוא סיפורים וחוויות; ויותר מהללו פתגמי חכמה ערביים.
אחד החפצים האהובים עליו במיוחד הם מקלות. וסביבם, כמובן, נקשרים סיפורים ולקחים רבים.
"יש כאן אוסף של מקלות", הוא מראה לי בפינת החצר, "יש לי באוטו תמיד חמישה–שישה מקלות. אני אומר לכל מי שמטייל בשטח – 'קח מקל. שמור את המקל איתך, תלך איתו, מקל זה מטה, זה משענת, זה נבוט או אלה, יש לו ארבעים שמות; וכשצריך – הוא המגן שלך'. האמרה הערבית אומרת: 'מידתו של הצדק כמידת המקל שבידך' וזה נכון. וינגייט לימד אותנו את התורה הזו והלכנו איתה עד 1948. אחר כךהיה פחות לחץ אז שכחנו".
"כשיש לך מקל, אתה חזק פי-מאה", הוא ממשיך להסביר, "זה לא אומר שאתה צריך להשתמש בו. הצדק הוא כמידתו של המקל שיש בידך. אם אתה מגיע לשני מטרים אז הצדק הולך שני מטרים. אתה רץ קדימה – הוא מתקדם איתך".
את התובנות הללו מתבל גלילי בסיפור המקראי של דוד וגוליית:
דוד המלך, כשהוא הלך להילחם בגולית, הוא בא עם מקל ועם כף קלע ורץ לקראת גולית. למה הוא רץ? "מה אתה ממהר? אתה הולך כאן לקרב חייך, מה אתה ממהר?" העניין הוא שדוד, שהיה רועה צאן, מבין היטב איך עובדים האינסטינקטים החייתיים: אם אתה מסתגר, נעמד ומחפש הגנה האויבים מתחזקים. אם אתה רץ לקראתם – הם נרתעים. הוא רץ אל גולית והוא ידע את הטווח המדויק של כף הקלע שלו והוא בחר שלוש אבנים. למה שלוש אבנים? למה שלוש ולא אחת? כי הוא לא רץ בלי שכל, הוא עושה את זה חכם: אם הוא לא יקלע בראשונה – יש לו עוד הזדמנויות לפני שהוא מגיע לטווח החרב של גליית. חכם. אז אני אומר את אותו דבר עם המקל. אם אתה יודע להשתמש במקל – לא יוכלו עליך.
וכיצד סיפור זה משליך על עניינים נוספים?
אני חושב שהרעיון הריצה של דוד בא לידי ביטוי במקומות רבים. למשל נושא השמירה על משקים. היום כל היישובים בדרום מקיפים את עצמם בתעלות מגן, גדרות ומצלמות. אני חושב שזה לא נכון. מה שצריך לעשות זה לצאת החוצה, להסתובב בשטח. כשאני הולך לשמירה, בדרך כלל במסגרת 'השומר החדש', אני יוצא החוצה לחושך, מתרחק 300-200 מטר, יושב ומדליק שם שני גפרורים, שיראו מרחוק. אם מישהו רוצה לגנוב הוא רואה את הגפרור, אומר – "משהו כאן חורג מהשגרה, אולי לא כדאי". מדי פעם אני מדליק גם פנס, פעם אני מדליק אותו כאן, פעם אני מדליק אותו שם. ככה אני יודע שאני שומר על הגדר מבחוץ ולא רק על מה שבתוכה. זו תפיסת העולם שלי, ואני חושב שאני לא טועה. אומרים שהלילה הוא ידידו של הגנב אבל הוא גם ידידו של השומר, אם השומר יודע לשמור.
עושה הרושם שרעיונות אלו גם ליוו אותך כשהקמת את ה'סיירת הירוקה', שנועדה לשמור על השטחים הפתוחים, ולא רק על הגדרות של היישובים. זה היה רעיון שלך?
הרעיון התחיל כשהייתי מנהל מחוז דרום של רשות שמורות הטבע, ונתקלתי בבעיה של כניסה נמרצת מאוד של בדואים מסיני לשטח ישראל. אפילו מירדן נכנסו, והיה חיבור של הבדואים של סיני והבדואים של ירדן באמצע הנגב שלנו. במקביל נכנסו גם ביהודה ושומרון והייתה שם חזרה לכפרים. ממש, יומיומית, כל הזמן. כך יצא שגם אני וגם אלי שדות, מנהל מחוז מרכז של הרשות, כתבנו לאברהם יפה, מנכ"ל הרשות, בעניין באותו זמן ובלי לתאם. הצגנו את הבעיה במלוא חומרתה ואמרנו – מוכרחים לטפל.
אברהם השתכנע והטיל עליי את התפקיד להקים את 'הסיירת הירוקה'. אברהם היה הכוח המניע, והוא לקח וחיבר את כל הגופים הנוגעים לדבר: רשות שמורות הטבע, מנהל מקרקעי ישראל, הקרן הקיימת לישראל, משרד החקלאות ומשרד הפנים. אחרי זה הצטרפו לזה גם צה"ל ועוד כל מיני, כשכל אחד נתן קצת כסף, טיפ–טיפה כסף, ובכסף הזה שכרנו 12 אנשים, כל אחד עם רכב. בעזרת המשאבים האלו, התחלנו לשמור על אדמות המדינה.
ומה, בעצם, הייתה המטרה?
המטרה הייתה לשמור על אדמות המדינה על–פי מערכת החוקים הקיימת, כמו חוק המקרקעין, חוק הגנת הצומח מנזקי עזים ועוד. היו לנו 23 חוקים שכולם עוסקים בקרקע ומים. שני נכסי הייסוד של המדינה. על–פי דבריו של אותו חכם שאמר: "מידת השמיים מעל ארצו של עם כמידת הקרקע שמתחת רגליו". את הכל עשינו רק על-פי החוק. מבקר המדינה ביקר אותנו שלוש פעמים, ובשלושת המקרים הוא חלק לסיירת שבחים עד אין-קץ. אני חושב שמבחינה ממלכתית זה אות הכבוד הגדול ביותר שקיבלנו, אבל את אות הכבוד החשוב יותר קיבלנו מהחקלאים.
מי ייעץ לכם מבחינה משפטית?
עבדנו עם עו"ד יהודה רווה,איש מקסים ונהדר, שהיה עוזר לנו למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות שנתקלנו בהן.
היום זה הפוך, אתה יודע, היועצים המשפטיים מוצאים בעיות…
נכון. אבל יהודה רווה היה משהו אחר, ומצא לנו כל הזמן את הפתרונות במסגרת החוק. אני אתן לך דוגמה קטנה: הייתה לנו בעיה קשה מאוד עם בעלי חיים שגורמים נזק: נכנסת פרה, נכנסת כבשה, השדה זרוע, אוכלת קצת, דורכת קצת, מועכת קצת; זה נזק קטן, צמחים יודעים לתקן. אבל ברגע שנכנסת פרה לתוך חממה – סוף העולם. אותו בעל חממה – הלכה לו השנה; הלכה לו שנת חיים והלך האוכל של ילדיו לשנה הבאה. אין חכמות. הלכתי ליהודה רווה, דיברתי איתו, אמרתי לו – תמצא לי פתרון, מה שאני רוצה זה לתפוס את בעל החיים שעשה את הנזק. והוא מצא תקדים בחוק הבריטי מלפני שנים רבות, שבזמנו מדינת ישראל אימצה את זה ועשתה את זה לחוק. זה נקרא "זכות לעיכבון על עדר הגורם נזקים לזולת". אף אחד לא הכיר את זה, אף אחד לא ידע על זה, יש הרי מאות חוקים שאף אחד לא מכיר ואתם, ויהודה מצא את החוק הזה והוא אמר – חבר'ה, תראו, אתם יכולים לעכב את בעל החיים או בעלי החיים שגרמו נזק, עד שישולם הנזק.
אז היה צריך למצוא מקום להחזיק אותם. במשרד החקלאות הייתה אז קרנטינה להחזקת בעלי חיים בדרך כלל שחולים או שמצבם לא טוב או לצורך חיסונים ובדיקות וכאלה. הקרנטינה הייתה גדולה ומאוד מוזנחת. באתי למשרד החקלאות, אמרתי: תראו, תנו לי את הקרנטינה, אני מוצא על חשבוננו לסדר את הגדרות, ואנחנו נשתמש בקרנטינה להחזקת בעלי החיים עד שישולם הנזק. פטנט. הברקה של ממש. מהר מאוד הקרנטינה הזאת הפכה להיות המקום המרכזי בכל הארץ.
וזה עבד מבחינה משפטית?
היו נגדנו אלפי תביעות על כל מיני דברים, אבל קיבלנו גיבוי מפסיקות של בית המשפט, שאמר שמאחר והוכח שיש לנו רק קרנטינה אחת בישראל והיא בבאר-שבע, אפשר להביא כל בעל חיים מכל מקום כולל מהצפון לשם, ולגבות על כך, כמובן, תשלום. בא בן-אדם לקרנטינה, אחרי שתפסנו לו שתי פרות, חמש עזים וגמל… הוא בא, הסתכל, אומר לו שמה השומר: "שמע, דיר בלאק, תיזהר לך, אתה עכשיו משלם את כל ההובלה הנה, את כל האוכל שהוא אכל, את כל מה שהוא יאכל בעתיד ואתה עוד צריך ללכת למשטרה להביא לנו אישור שנחקרת על הנזק שגרמת. לא כדאי לך". וזה עבד כמו שעון שוויצרי מיפן. כל בעל חיים שתפסנו הלך לקרנטינה. הקרנטינה הפכה להיות מרכז העולם. מקום שאין מנוס ממנו. מי שרוצה לפלוש צריך ללכת לפי החוק. והכנסנו לשם כל עדר שפלש לאדמות פרטיות או שטחי אש. צריך להבין, עד אז במסגרת החוק לא היו פתרונות למצבים כאלה.
כל מה שעשינו עשינו במסגרת החוק, ובדיוק על-פי החוק. כשסיימתי את תפקידי בסיירת הירוקה הכנתי דו"ח מסכם, והראיתי שבתקופתי ניהלנו 1,100 תיקים בבתי-המשפט, על מקרים ממַסְעדֶה בצפון ועד אילת, והפסדנו רק באחד, וגם זה בגלל שהעד המרכזי שלנו היה בחו"ל ונבצר ממנו להגיע.
בעצם מה שהוכחנו כאן זה שאפשר ללכת על-פי החוק ולשמור על אדמות המדינה. זה לא בלתי ניתן, זה לא בשמיים. זה כאן למטה.
זה נשמע כמו עבודת–נמלים. איך בניתם מאפס מערך אכיפה שכזה?
אספנו 23 חוקים, שעוסקים בקרקע ובמים ליקטנו אותם ממש עם פינצטה, והלכנו אחד-אחד למשרדי הממשלה השונים המופקדים על נגזרות שונות של החוק. לכל מוסד אמרתי: תשמעו, אני נותן לכם שירות אכיפה על חוק שהוא תחת אחריותכם. אתם מטילים עליי את אכיפת החוק, אני נותן לכם את הביצוע, את השירות, ותמורת זאת תשלמו סכום סביר שנועד לכסות את משכורתם של האנשים וכלי הרכב. זה לקח קצת זמן, אבל לאט לאט זה הצליח. התחלנו עם 5 אנשים וסיימתי את תקופתי עם צוות של 32.
איך הייתם עובדים?
אתן לך כמה דוגמאות מקצות הארץ: בדואים של סיני התיישבו בתוך המזבלה של אילת, חיו מהמזבלה. באתי ואמרתי להם: חבר'ה, זה אמנם מזבלה, אתם רוצים לחפש כאן? בבקשה; לגור – לא. מצידי תיכנסו כל יום, תבואו מסיני, תיכנסו, תאספו מה שאתם רוצים. להם זה הרי היה אוצרות. בהתחלה זה נשא אופי של דיבורים, אחרי זה של קרבות. הם הבינו את זה, עשו שיכון מעבר לקו הירוק, גרו שם.
מקרה אחר היה בצפון, שם האו"ם שמו על הגדר שלנו באזור הר דב שילוט: "אסור להסתובב עם נשק, או"ם". אמרתי: "מה? חוצפה. הם שמים אצלנו שלט?" היה אז חוק הדרכים – שילוט, זה גם חוק שאנחנו אכפנו אותו. פניתי לפיקוד צפון, אמרתי להם – תודיעו לאנשי האו"ם שאני נותן להם 24 שעות להוריד את השלטים אחרת אנחנו נוריד אותם. אחרי 24 שעות באנו, היו שורה של שלטים גדולים, והורדנו את כל השלטים. הבאתי אותם לפיקוד צפון, אמרתי: "זה תשמרו את זה, זאת משמורת". הם שמו את זה בניגוד לחוק שלנו בשטח שלנו. מי הם? מי זה האו"ם? היה סקנדל גדול, אמרו לי "איך העזת? מה עשית?" זה הרי יוביל לקלקול היחסים. עניתי: "חברים, תראו, זה חוק מדינת ישראל, זה חוק של מדינת ישראל, כולכם, האו"ם ואתם חייבים להקשיב לו". זהו.
עבר שבוע, החזירו להם את השלטים, תלו אותם מחדש. עכשיו אמרתי לפיקוד צפון: "שלב הבא אני כבר משחית את השלטים. אני לא מתכוון לעשות פינג-פונג. הכסף של מדינת ישראל עולה לי ביוקר". לקחתי את השלטים, כופפתי אותם, קיפלתי אותם, הבאתי אותם לפיקוד צפון, כתבנו מכתב יפה באנגלית ותפסנו שם רועה מלבנון שיעביר את זה לאו"ם, ובו כתבנו "אם עוד פעם אחת תתלו שלטים נגיב בחומרה". זה לא היה כל-כך יפה אבל ככה זה עובד.
כך נהגנו גם כשקיבלנו על עצמנו את אכיפתו של חוק הדרכים – שילוט חוק הדרכים – שילוט קובע ככה: לא יציב אדם שלט במקום הנצפה לעיניו של מי שנוסע בכביש ראשי. ואז היו שלטים עד השמיים ענקיים, מפח, מברזל עם קונסטרוקציות, אברהם יפה הלך לכנסת ואמר: "אנחנו רוצים לקבל על עצמנו, אף אחד לא אוכף את זה, אף אחד לא מעז, אף אחד לא יודע איך, אנחנו לוקחים את זה". והיינו באים ומורידים את השלטים הענקיים של 10 מטר גובה.
היית בא ומפרק פיזית?
הייתי מפיל אותם, מרסק אותם וכותב מכתב, מדביק אותו במקום ושולח אותו לבעל השלט: השלט שלך עמד בניגוד לחוק, פורק, יש לך שבוע ימים לפנות את השרידים והזוהמה, אם לא תפנה אנחנו נפנה את זה ונגיש לך את החשבון. וכולם פינו. כי ידעו שאנחנו אומרים ועושים. אין אומר ולא עושה. חז"ל אמרו: בין אמר ובין עשה המרחק הוא ת"ק פרסה. אצלנו לא היה דבר כזה, מה שאמרנו זה יהיה.
אני נוסע היום בלוד אז אני רואה שכונה שלמה שפינינו אותה. אני הטלתי את לוד על פקח שבא אלינו ממשטרת ישראל. הוא היה פקד במשטרת ישראל, אמר – אין לי כוח לבטלה הזאת, היה אצלנו פקח. אמרתי לו – לוד שלך, אני רוצה שאתה את כל השכונה הזאת אתה תפנה. ישבו שם בדואים שהגיעו מהדרום והוא פינה; בית אחר בית, שכונה אחר שכונה, אוהל אחרי אוהל. הוא לא עבד לבד. הוא הכין את התכניות והסיירת באה. וכשהסיירת הייתה באה אז כולם ידעו שזה ייעשה.
איך היה הקשר שלכם עם המשטרה? אתם הפעלתם את המשטרה? או שהיו לכם סמכויות משלכם?
אני סידרתי לכל פקחי 'הסיירת הירוקה' קורס שוטרים מקוצר בשפרעם של 12 יום שנבנה במיוחד בשבילנו, כך שלכל פקח היו סמכויות שיטור חלקיות על-פי חוק. ככה שהייתה לו למעשה מקדימה תעודה "רשות שמורות הטבע" ומאחורה היה "משטרת ישראל", על אותה תעודה.
זאת אומרת שהוא יכול בעצמו לבצע מעצרים, וכדומה.
כן. היה רשאי לעשות כל דבר, על-פי חוק. עכשיו, אני אמרתי לפקחים שלנו: "לדברים קשים אל תלכו לבד. תלכו עם המשטרה". אבל הבעיה הייתה שהמשטרה לא באה, כי השוטרים היו עסוקים. אמרתי – גם בזה נטפל. לפי התקנות של משטרת ישראל לשוטרים יש שיעור שבועי; לא יודע אם ישנו עד היום, אבל אז היה. אני השתלטתי על כל השיעורים השבועיים. כל פעם היה בא פקח לתחנה וזו וזו בכל הארץ, והיה נותן שיעור שבועי. בשיעורים האלו נתנו דגש על שמירת הטבע ועל נושאים של מקרקעין. שיעור כזה שהיה מוכן טוב, היה מאוד אפקטיבי. בשביל לקדם את זה הכנתי תקצירים לכל הפקחים שילמדו גם שיידעו. פקח אצלי היה צריך להיות כמעט דוקטור, כמעט פרופסור. המשטרה שיתפה איתנו פעולה בצורה באמת מדהימה. היום זה כבר לא קיים.
איך התנהלתם מול הבדואים? היו לכם גם ערוצי תקשורת או רק הריסות?
וודאי שהייתה גם הידברות. בנינו מערכת נהדרת: פעם בחודש היינו מזמינים את כל השיח'ים הבדואים, את כולם והיינו מתכנסים בחדר ישיבות מפואר של משרד הפנים מחוז דרום. בנוכחות אברהם יפה, ראש הרשות, מנהל מחוז הדרום של משרד הפנים, מנהל מחוז הדרום של מנהל מקרקעי ישראל, מפקד או סגן ממשטרת ישראל ואנוכי, היינו יושבים עם כל הבדואים מסביב; כיבוד על חשבון משרד הפנים והיינו מוסרים דין וחשבון. אני הייתי אומר: "החודש פינינו חמש משפחות אל השיח' הזה, שתי משפחות לזה וארבע משפחות לזה. ותפסנו כמה דברים…", הייתי מספר להם מה שנוגע אליהם, "ובחודש הבא אנחנו הולכים לפנות שלושים משפחות ממושב זה, שתיים עשרה משפחות מכאן, כאן רועי צאן מתוך שטח-אש…", וכן הלאה. בסוף הישיבה איש משרד הפנים ואיש מנהל מקרקעי ישראל נשארו בחדר, זה היה נוהל קבוע – כל מי שרוצה לדעת לאן להעביר את האנשים שלו או יש לו בקשות ישב איתנו. היינו עושים ככה תוכנית עבודה וזה עבד לתפארת.
זה יצר גם שיתוף פעולה איתם?
בהחלט. הם הבינו שאני רציני ושעדיף לשתף פעולה. הרי בסופו של דבר זה גם לטובתם. אספר לך סיפור מצחיק. על-יד נתיב הל"ה ישב בדואי, משפחה גדולה מאוד עם עזים, רק עזים, הרבה מאוד עזים, הם ישבו מעל הקיבוץ ועשו נזקים לקיבוץ, לקק"ל ולשטחים בסביבה. באתי אליו עם כל הסיירת הירוקה כדי שיראה את העוצמה. ואני בא עם כל הסיירת על-יד האוהלים שלהם, וניגש אליי בעל-הבית. אני אומר לו: "שמע, הגענו לקצה. ישבת כאן כמה שנים, נהנית, אכלת, הכול טוב ויפה, אבל עכשיו צריך ללכת". הוא אומר: "מה אעשה עם העזים, אין לי לאן ללכת?". אמרתי לו: "אם אקנה את כל העזים שלך, אתה מוכר לי?", הוא אמר – "כן".
ירדתי לנתיב הל"ה, מרכז המשק היה איתי בצבא שכנעתי אותו לקנות במקום את כל העדר, והבדואי התפנה.
המצחיק בסיפור הוא שלפני 3 שנים אני נוסע ברהט ואני עוצר ליד באסטה של אבטיחים ויוצא משם בן-אדם עם חיבוקים ונשיקות… והוא רק מהלל אותי ומודה לי. מסתבר שזה אותו בדואי שפיניתי מנתיב הל"ה. והוא אמר: "אני צריך לתת לך אלף תודות. אם הייתי נשאר שם הייתי עד היום רועה עזים מחורבן ועלוב". היום יש לו בן אחד שיש לו 3 משאיות כבדות, בן אחד הוא עורך-דין, אחד רופא והיתר עוד לומדים. כל זה בזכות זה שהוצאתי אותו משם. לא תמיד זה כך אבל בהרבה מקרים אלה שיצאו מהשטח בדרך כלל זכו לשיפור באיכות חייהם.
מה אתה יכול לומר על מדיניות הממשלה ביחס למגזר הבדואי?
אתה הרי רוצה לשמוע על מדיניות אז אני אגיד לך: המדיניות הייתה ללכת לפי החוק. יש חוק – צריך ללכת לפי החוק. אני לא קבעתי מדיניות, אני ביצעתי את המדיניות הרשמית של מדינת ישראל על-פי חוקיה. היום אין מי שיעשה את זה – לא הסיירת הירוקה, לא המשטרה ולא אף אחד. היום כל ממזר מלך. כל אחד ממציא מה שמתחשק לו, כל אחד עושה מה שמתחשק לו. הבדואים תפסו, הבינו את זה – שאין שליט ואין שלטון.
מבחינת מדינת ישראל, אתה חושב שאפשר לחזור לתלם?
בטח שאפשר. אנחנו מדינה חזקה; ניצחנו בכל-כך הרבה מלחמות, אויבים נוראיים, באמת חזקים, גירשנו מכאן את האנגלים. כל העולם היום ירא אותנו, מי יותר ומי פחות. אבל יראים אותנו, יודעים שאנחנו כוח, שאנחנו עוצמה. ואת הבעיה הקטנה הזאת בבית לא פותרים. למה? כי יש חבורה של אנשים קיצוניים בתוכנו שעושים אידיאליזציה של הבדואים ומעצימים את הבעיה. אני אומר – מי שהולך נגד מדינת ישראל זה אויב; למדינת ישראל יש בחירות, בבחירות אנחנו בוחרים את קובעי המדיניות, ואת מה שהם קובעים צריך לעשות. יש לך פעם בכמה שנים הזדמנות לבחור את האנשים שלך. בחרת טוב – טוב; לא טוב – לא טוב. אתה לא יכול אחרי הבחירות להתחיל להזיק ולהשחית ולקלקל את מה שנבחרינו מחליטים לעשות. זה לא הוגן, זה לא דמוקרטי. אתה מנצל את טובה של הדמוקרטיה כדי להשחית אותה. צריך ללכת נגד אנשים כאלה, צריך ללכת נגדם בחוזק-יד. לא צריך לוותר.
אלון גלילי, ובכלל כל משפחתו אדם מדהים וחם, כן יירבו.
עם זאת, כמי שעבד לא מעט עם הסיירת הירוקה בשנות השבעים והשמונים, אני יכול להגיד שבהחלט היו שם דברים שנעשו בקריצה, בהבנה שלא הכל מוגדר וניתן ללכת בשטחים האפורים של החוק.
ההוכחה לכך הם הבגצים שזכו בהם משפחות בדוויות (שנות השמונים והתשעים) שפונו ממקומות שונים, כולל מרמת הנגב.
ושוב, עם כל השטח האפור, שללא ספק לא היה עובר היום את מבחן השטח, ישנו מחסור עצום באכיפה ובפיקוח על השטחים הפתוחים, ולצערי, כאיש שהיה רוצה לראות את טובת הבדווים גם כן, באכיפה בקרב הפזורה הבדווית.
אם נגדל בתוכינו אוכלוסיות – ולא משנה אם יהודיות או ערביות – שאין מורא החוק והמלכות עליהם, לא נוכל ליצור כאן חברה אמיתית, מגובשת וצודקת.
היום נפרדנו מהאיש המיוחד הזה, הארץ ותושביה איבדו איש יקר.