נלחמים ב"אינקוויזיציה הדתית": מפגינים באלג'יריה נגד האסלאמיזציה

אירוע מחאה יוצא דופן התרחש באלג'יריה במהלך חודש הרמדאן, כאשר מאות בני אדם התכנסו בכדי לאכול, לשתות ולעשן בפומבי • מאחורי המחאה עומדים אנשי המיעוט האתני הקבילי באלג'יריה, שאינם מוכנים עוד להתכופף בפני תהליכי האיסלאמיזציה המתרחשים במדינה • התגובות החריפות נגד שוברי הצום ונגד השלטונות, שבחרו להתעלם מההתרסה האנטי-דתית, לא איחרו לבוא

על-פי המסורת המוסלמית, אחת המצוות החשובות ביותר היא צום הרמדאן. כבכל שנה, גם באלג'יריה, מדינה הנשלטת על-ידי משטר חילוני אך בה רוב מוסלמי מובהק, צמו מוסלמים רבים. אולם הפעם התרחש אירוע יוצא דופן: מעל 500 אלג׳יראים התכנסו בכיכר מטאב לונס בעיר תיזי אוזו, אכלו בהפגנתיות, עישנו, שתו משקאות קלים ואפילו בירה – העבירות החמורות ביותר שאפשר לעבור עליהן במהלך צום הרמדאן, על-פי האסלאם.

לדברי המארגנים, הפעולה נועדה להפגין חופש בחירה ודת נוכח האסלאמיזציה הגוברת במדינה. ב-19 ביולי פשטה המשטרה על בר שהיה פתוח במהלך חודש הרמדאן, מה שדירבן את הפעילים לערוך את האירוע בפומבי.

"80 אחוז מן האלג'יראים מסכימים עם המתנגדים להשפעתם הגוברת של האסלאמיסטים במדינה", אמר עלי, משתתף בהפגנה. משתתף נוסף בשם חמיד, פנסיונר שבא להפגין סולידריות עם המחאה, הוסיף כי "חייבים לשים סוף לדבר: אי אפשר לגרור את כולם בכוח לגן עדן". גם מאלג׳יר הבירה הגיעו מפגינים. אחד מהם, טהאר בן צלאח, הגדיר את עצמו כמוסלמי מסורתי אבל לא כמי שצם: "הדת חייבת להשאר בתחום הפרט", הוא אמר.

לא ערבים, לא מוסלמים

אין מדובר בהתארגנות פרטית של כמה אנשים שהחליטו להתנגש עם הדת בהפגנתיות. רוב המשתתפים בסעודת המחאה הזאת הם קבילים, קבוצה אתנית השייכת לעם הבֶּרְבֶּרִי, המהווה כ-40 אחוז מכלל תושבי אלג׳יריה. הקבילים תובעים זכות להגדרה עצמית במסגרת המדינה, וכן דוחים את הגדרתה של אלג׳יריה כמדינה ערבית. כמו כן, הם דוברים שפה משלהם, הנמנית עם משפחת השפות הברבריות ובעלת קרבה מסויימת לערבית. כך שהמחאה נגד האסלאמיזציה שזורה מיניה וביה בהתנגדות לערביזציה ובדרישות הלאומיות של העם הקבילי.

העיר תיזי אוזו כבר הייתה כמה פעמים מוקד התנגשויות בין הקבילים לשלטונות, שהתרחשו על רקע אי-ההיענות של החונטה השלטת לתביעותיהם. התביעות העיקריות של התנועה לאוטונומיה קבילית, העומדת מאחורי ארגון האירוע, מתמקדים בעיקר במישור התרבותי ולא במישור מדיני-טריטוריאלי.

לדוגמה, אחת הדרישות היא הכרה בשפה הקבילית כבשפה רשמית באלג'יריה. המשטר האלג'יראי דוחה את הדרישה הזאת מכל וכל, ונכון לעכשיו השפה הרשמית היחידה באלג'יריה היא ערבית. יצוין שהמצב באלג'יריה ממחיש עד כמה בנושא זה אין שום קשר בין חוק ומעמד פורמאלי למצב בשטח. כך, למשל, לצרפתית באלג'יריה אין שום מעמד רשמי פורמאלי דה יורה, אבל דה פקטו היא שפת המנהל שהשימוש בה יותר רווח מאשר השימוש בערבית. אם הרמז לא ברור די הצורך, הרי זו עוד המחשה שטעות לחשוב כי שינוי מעמדה המשפטי של שפה במדינה משפיע על המצב בשטח.

בכל אופן, בניגוד לתנועות לאומיות אחרות באזור, התנועה לאוטונומיה קבילית דוגלת מפורשות בחילוניות, או ליתר דיוק ב"לאיסיטה" (Laïcité) הצרפתי, מושג שקשה לתרגמו בדיוק לעברית. במהלך המחאה נשא בועזיז עיט שביב, נשיא התנועה, נאום בפני הקהל אודות "דבקותם של קבילים מאז ומעולם בחופש מצפון". מטרת ההתארגנות, לדבריו היא מחאה נגד "אינקוויזיציה דתית", ולכן האירוע התנהל בכוונה תחילה בקרבת הכביש הראשי של העיר. המשטרה, אגב, לא התערבה.

אסלאמיזציה גוברת

אלג'יריה מנוהלת על-ידי משטר צבאי חילוני. אותו משטר ניהל מלחמה עקובה מדם נגד האסלאמיסטים, שניצחו בבחירות בשנת 1989. מלחמת האזרחים נמשכה כעשור, מ-1991 ועד 2001, ובמהלכה יותר מ-100,000 אזרחים קיפדו את חייהם. הן הצבא והן האסלאמיסטים ביצעו מעשי טבח איומים.

האליטות החילוניות ניצחו במלחמה, אבל לא בטוח שגם במערכה. המשטר אמנם נשאר חילוני אבל האסלאמיזציה נמשכת. עד שנות סוף שנות השמונים היו מסעדות פתוחות ברמדאן, אולם היום דבר זה כבר בלתי-אפשרי. החוקה האלג'יראית מתחייבת לחופש דת ומצפון אך בד בבד ישנו סעיף המטיל עונשים על מי שפוגע בנביא מוחמד ובדת האסלאם.

כך למעשה מנהל המשטר מדיניות כפולה: מחד, מינהל וחקיקה חילוניים לחלוטין לצד דיכוי פוליטי "רך" יחסית נגד האסלאמיסטים, ומאידך חשש לעורר את חמתם, הנובע מזכרונות הזוועה של מלחמת האזרחים. חשש זה יש לו גם על מה לסמוך בהווה, כפי שנראה להלן.

נדמה שמארגני המחאה הקבילית השיגו את מטרתם, בהתחשב בעובדה שהאירוע דווח בהרחבה בכלי התקשורת בערבית ובצרפתית. בין השאר נפוצו גם דיווחים שקריים – סוכנות ידיעות אלג'ירית דיווחה על המתרחש אבל תחת הכותרת "נוצרים אוונגליסטים שתו בירה ברמדאן". לדעת האתר הליבלי אלג'יריה פוקוס, הכותרת הזאת אינה סתם ידיעה כוזבת ומטעה, אלא נועדה לשפוך שמן על סכסוך דתי, תוך כדי האשמת הנוצרים המועטים בפרובוקציה מכוונת נגד דת המדינה.

האסלאמיסטים תוקפים חזרה

ואכן, התגובות לא איחרו לבוא. אחת מהן הייתה זו של שיח' מקומי, שהתרעם על היתכנות אירוע שכזה בתיזי אוזו, בעלת היסטוריה מפוארת של הג'יהאד. התגובה הקשה ביותר הייתה זו של השיח' עלי בלחאג', אחד האסלאמיסטים הבכירים באלג'יריה. בלח'אג היה מנהיגה של "חזית ההצלה האסלאמית", שנלחמה, כאמור, במהלך שנות התשעים. עד היום הטפותיו זוכות לפופולאריות ניכרת בקרב האוכלוסיה האלג'יראית.

השיח' לא התיחס למפרי הצום עצמם, אלא התלונן על "אזלת היד" של המשטרה שלא נקפה אצבע כדי להפריע, בעוד אותה משטרה עוצרת מיד התקהלות של אסלאמיסטים. בלחאג' שם ללעג ולקלס את שר הדתות שהתחמק מדיון בסוגיה, בהסתמכו על סעיף חופש הדת בחוקה, וכמובן לא שכח לציין שלפי חכמי ההלכה של האסלאם דינו של האוכל ברמדאן הוא מוות, אם כי הוא מיהר להסביר שרק מדינה אסלאמית מוסמכת לבצע את גזר הדין, ולא אנשים פרטיים. כך למעשה, בלחאג' הסית לרצח אך התחמק מאחריות ישירה מאחר שהוא "רק" ציטט פתוות מימי הביניים.

האם מדובר בתופעה חד-פעמית או שמא אירוע זה מסמן את תחילתו של גל מחאות דומות, ממש כפי שקרה כאשר מוחמד בו-עזיזי הצית עצמו בתוניסיה? אמנם יש לקחת את הדברים בפרופורציות, והרי סוף-סוף היו אלו רק כמה מאות אנשים. אך בהתחשב במגמות האסלאמיזציה המחריפות בכל רחבי העולם הערבי ועל רקע מלחמת האזרחים בסוריה והמהומות במצרים, בהם נפגעים מיעוטים שונים (נוצרים, קופטים וכו'), אין ספק כי אירוע זה בולט ומעורר תהיות: האם הטלטלות והסערות המתרחשות בימים אלו ברחבי העולם הערבי והמוסלמי יעוררו לבסוף את המיעוטים הלא-ערביים ו/או הלא-מוסלמיים המתגוררים בהם? ימים יגידו.