ביקורת ספר: הלן סמית', גברים בשביתה

עבור פרשנים שמרניים, הסיבה נעוצה בגברים עצמם, שבמקום 'להיות גברים' ולבצע את תפקידם המסורתי, המעדיפים להתנהג כילדים קטנים ובני טיפש-עשרה גם כשהם בני 20 ואפילו 30. הסוציולוג צ'ארלס מאריי והפרשנית קיי חיימוביץ פורסים אשמה זו בפרוטרוט. עבור פרשניות פמיניסטיות, התופעה היא פשוט עוד הוכחה לעליונותן של נשים, שבזכות השתנות הכלכלה והתאמתן של הנשים אליה הצליחו להטות את מאזן הכוחות בין המגדרים לטובת מי שהיו פעם 'המין השני'. הפמיניסטית חנה רוזין הבהירה זאת בספרה בעל הכותרת הפסקנית: 'סוף הגברים'.

לטענת ד"ר הלן סמית', בספרה 'גברים בשביתה', כל הטענות הללו הן הבל – ובראש ובראשונה בגלל שאף אחד מפרשנים אלו לא באמת ניסו להבין את נקודת המבט הגברית. סמית', פסיכולוגית במקצועה ופעילה שנים רבות בתחום של זכויות גברים, טוענת סמית' שכל החוקרים הללו שאלו בעיקר "מה נשים רוצות" או "מה גברים צריכים לעשות עבור נשים" ולא "מה גברים רוצים" או "איך הגברים עצמם רואים את המצב".

מסע החיים של בן אנוש

את אותה נקודת מבט גברית פורשת סמית' באמצעות סיור לאורך תחנות חייו של הגבר המצוי, מגובה בסיפורים אישיים ומחקרים. אדגים את הטענה שלה באמצעות סיפור חייו של גבר פיקטיבי וטיפוסי שנקרא לו "בן אנוש".

התחנה הראשונה של בן הוא בבית הספר היסודי והתיכון. הרוב המוחלט של המורים שם הוא ממין נקבה, והרבה מהן – אם במכוון ואם לאו – מעדיפות בנות שקטות וצייתניות על-פני בנים לא פחות חכמים אבל אחוזי תזזית ומשתעממים במהרה (בריחת גברים ממקצוע ההוראה היא במידה רבה תודות לדימוי של גבר כעבריין מין בפוטנציה, דבר שנתייחס אליו בהמשך).

לא מעט מחבריו של בן סובלים ממשמעת לקויה, לא בגלל שכולם סוציופתים אלא בגלל שאין להם מפלט לנטייתם הטבעית לפעילות פיסית והרפתקאות – כמעט ואין הפסקות ראויות לשמן, ומדיניות ה"אי-סובלנות" כלפי אלימות יכולה לגרום לכך שריב ידידותי בין חברים יסתיים בהשעיה ובהערות בתעודה. גם חומר הקריאה לא פעם מותאם יותר לתחום התעניינותן של בנות מאשר לבנים, והתוצאה בציונים ובמיומנות הקריאה היא בהתאם. תוסיפו לכך את הדרבון הרב למצוינות להן זוכות הבנות, ויתברר כי בן יצטרך לעמול קשה לבדו כדי לצלוח את המערכת בהצלחה.

הפקולטה לסירוס

בוא נניח שבן אכן צלח זאת ועושה עתה את דרכו לאוניברסיטה, כפי שמצופה ממנו. שם, כאמור, יגלה שבכל הפקולטות – חוץ ממדעים קשים כמו מתמטיקה, פיסיקה והנדסה – יש כיום רוב של בנות. בתחומי מדעי הרוח והחברה, ייתכן אפילו רוב מכריע. דבר זה לא גרוע כשלעצמו, אלא שבן – כתושב בארצות-הברית – יאלץ לעבור הכשרות בנושא הטרדה מינית בלא-מעט מקומות, בהן יגלה כי כל הגברים הם מטרידים ואנסים בפוטנציה, וכי ההגדרה להטרדה מינית ואונס מורחבת מעבר לכל פרופורציה.

אלא אם כן הוא אחד מזכרי האלפא הטבעיים, בן ורבים כמותו לא באמת יהנו מאוירת המין החופשי של הקמפוסים. סביר להניח שירצה בכלל להדיר רגליו מהמין השני, שכן די בהאשמה לא-מבוססת נגדו כדי שיעמידו אותו למשפט באוניברסיטה, שם הוא יועמד לדין ללא הגנות בסיסיות הניתנות לכל פושע במשפט רגיל כמו חובת הוכחה מעל ספק סביר – רף ההוכחה באוניברסיטאות נמוך אפילו מהמקובל במשפטים אזרחיים – מספיק להוכיח ש"סביר יותר שזה קרה משלא".

אין מודל אב

פעם נוספת, נניח שבן עבר משוכה זו בחייו וגמר את התואר. עכשיו הוא רוצה להקים משפחה כמיטב המסורת. בדרך לשם הוא יגלה כי הוא עומד בפני שלל בעיות: ראשית, סביר מאוד שאין לו דמות גברית או אבהית ראויה לחיקוי. אחוז הילדים הנולדים מחוץ לנישואין בארצות-הברית ובעולם המערבי גבוהה למדי, כך שאפשר להניח שבן נולד למציאות כזו. וגם אם לא, גדולים הסיכויים שהוריו יתגרשו (על כך בהמשך). בבית-הספר הוא כנראה לא נחשף למודל שכזה, מכיוון שרוב המורים הן בעצם מורות.

וככל שהדבר נוגע לתרבות הפופולארית המצב גרוע פי כמה – בפרסומות ובסדרות הטלוויזיה, הגבר ובמיוחד האב זוכה לטיפול שלילי מאוד: במקרה הטוב, הוא ניאנדרטלי ולא-מתורבת שלולא אשתו או חברתו החכמה לא היה מצליח לעשות שום דבר, ובמקרה הרע הוא פושע אלים ואכזרי. כל דמויות החיקוי האמיתיות שהיו לבנים בעבר – גיבורים, אנשי מעשה, מנהיגים – נעלמים. לכל היותר הם נמצאים בספרי הקומיקס ומשחקי המחשב שכה לועגים להם, בעוד שתיאורים מציאותיים יותר של גברים הם מהסוג שאף אחד לא רוצה להיות.

רולטת הגירושין

אם בן בכלל מכיר גברים יותר מבוגרים ממנו, הרי שהרבה מהם הם גרושים. הוא ילמד שהמשפחה הפכה ממוסד יציב לסוג של הימור בסיכון גבוה, אשר אפילו מהמר כבד בלאס ווגאס בחיים לא היה לוקח. הוא ילמד שהסיכוי שהוא ואשתו יתגרשו הוא במקרה הטוב חצי-חצי.

ומה שיותר מטריד, בן יגלה כי במידה ויתגרש, ככל שזה נוגע למשמורת על ילדים, בחלוקת נכסים והכנסות לאחר הגירושין – אשתו תחזיק את כל הקלפים. אין זה משנה אם היא בגדה בו. אין זה משנה אם הילדים בכלל לא שלו. אין זה משנה אם היא מרוויחה יותר ממנו או שהוא לא מסוגל מסיבות כלכליות לשלם את מה שקבע בית המשפט: אם הוא חתם על הסכם קדם-גירושין, סביר שההתחייבויות של האישה הכלולות בו יבוטלו או יצומצמו בבית המשפט. למעשה, אשתו יכולה להתגרש וליהנות מילדיו ומפרנסתו מבלי לשאת בחובות כלפי בעלה הכרוכים בנישואין.

"אוקיי", יחשוב בן לעצמו, "אולי משפחה וילדים זה לא בשבילי", ושעדיף לו לחיות חיי רווקות הכוללים מסיבות ומין מזדמן כמו רבים מבני ובנות גילו. אלא שבמהרה יגלה בן שגם שם הוא לא בטוח: מקרי "גניבת זרע", בו אישה מוציאה במרמה זרע מגבר איתו היא שוכבת בכדי להרות ממנו הנם שכיחים למדי, ולא קשה לה לתבוע אותו לדין עבור כסף לילדים.

לא מדובר רק על שקרים בכל הנוגע לשימוש באמצעי מניעה, אלא גם במקרים מתועדים של הוצאת קונדומים משומשים מהזבל, הוצאת זרע מהגבר בעודו ישן, ואפילו קיום יחסים עם קטין. ובעוד שלאישה עומדת הזכות להחליט אם להפיל את התינוק או לא, לגבר אין בחירה בנושא – לא רק בעניין הפלה אלא גם בכל הנוגע לתמיכה ומימון של ילד שהוא בכלל לא תכנן להוליד. כך לומד בן כי כל סוג של יחסים עם נשים – גם ללא התמסדות – הן הימור לא שווה.

גברי כל העולם, התאחדו!

לאור כל אמור לעיל, האמנם עלינו להיות מופתעים כאשר בסופו של דבר הגברים מעדיפים לברוח מהעסק? זו למעשה הטענה של סמית' – מה שנראה כבריחה ילדותית מבגרות היא בעצם החלטה רציונאלית ובוגרת שלא לשחק בתפקיד הכרוך בלקיחת יותר מדי סיכונים, עם מעט מאוד רווח, אם בכלל. במקום לעבוד עבור אחרים ואחרות ללא כל תמורה, הם עובדים בשביל עצמם ומשאירים את כל השאר לנפשם. ואל תשלו את עצמכם לומר שזה "רק בעיה של מעמד ביניים לבן" – זה קורה ביפן ובארצות אחרות ובמעמדות הנמוכים יותר, גם בקרב הלבנים וגם בקרב האפרו-אמריקניים.

ספרה של סמית' הוא למעשה קריאה נרגשת לדגל, מהסוג שהיו מוצבים על קירות אירופה של המאה ה-19. היא רוויה כעס על אי-הצדק שנגרם לגברים לאורך כל חייהם. העובדה המטרידה ביותר היא שבעוד סמית', כאישה, יכולה לכתוב על נושאים אלו בגלוי, מרבית הגברים שנפגעו מהמצב או מתנגדים לו פוחדים לפרסם את שמם.

אז מה אפשר לעשות?

סמית' טוענת שדבר ראשון – חובה להפסיק לפחד. לטענתה, ארגוני הפמיניסטיות ותומכיהם הגבריים (הקרויים בבוז 'אבירים לבנים', שכן הם יגנו על נשים ללא קשר לעובדות) הצליחו בגלל אותו הפחד. גברים צריכים להתחיל להילחם בחזרה, להתארגן ולמחות בכל הכוח על זכויותיהם המשפטיות שנשללו מהם או שעוקרו מתוכן. כמו שהתנועות הפמיניסטיות הצליחו להביא למצב הנוכחי, כך ניתן להיאבק שיהיה מצב של שוויון מגדרי אמיתי. וכך גם בכל הנוגע לדימוי הגבר בתרבות – להביע מחאה ולהשתמש בכוח-הקנייה הגברי בכדי שיחזרו להתייחס ל'מין החזק' כדמות רצינית ולא לוזר או פושע.

לאלה שלמרות הכל רוצים להיות בקשר עם נשים, מציעה סמית' כמה טיפים שיועילו להם להתגונן: עליהם להצטייד באמצעים למניעת גניבת זרע (מפורטים בספר); עדיף לגברים כרגע לא להתחתן אלא לחיות ביחד ללא חוזה, וגם אז ללמוד את החוק הרלוונטי למקום; אם נישאים, ללמוד להציב גבולות לחברה ולאישה ולא לחיות בפחד מתמיד כאילו כל ניסיון לא לציית לכל הוראה של זוגתו יביא עליו את הגיהינום. ישנם כמה ספרים ובלוגים טובים באנגלית בנושא זה שכדאי ללמוד מהם. ולאלה שבכל זאת רוצים להיעלם מהרדאר, סמית' מאחלת להם בהצלחה ונותנת לא מעט עצות איך למקסם את ההנאה מהחיים בתחום זה.

בניגוד למה שחושבים, יציבות מוסד המשפחה המסורתית היא לא רק עניין לדתיים ושמרנים. מדובר באבן יסוד של החברה, שבאמצעותה אנשים בתחתית הסולם החברתי יכולים לעלות ולשפר את חייהם. סיכוייהם של ילדים הנולדים למשפחות נורמטיביות להימנע משפע של בעיות חברתיות ופסיכולוגיות גבוה בהרבה מילדים אחרים. על מנת שנכל לתקן את הנזק ולשקם את המוסד, שומה עלינו להקשיב לא רק לצד הנשי, אלא גם לצד הגברי שהושתק עד כה, ומקבל עכשיו קול צלול וברור בספרה של סמית'.