שלום לא-צודק: התיאוריה שהפכה את ארצות-הברית להססנית

"מן הזמן בו אנשים מדברים אודות המלחמה, הם מדברים עליה במושגים של צדק ועוול", כך מסביר פרופ' מייקל וולצר בפתיחת ספרו: Just and Unjust Wars. ואכן, מושגים נורמטיביים מלווים את השיח אודות המלחמה הן במשטרים ובצבאות התוקפניים ביותר, והן בתקופות היסטוריות בעלות נורמות לחימה שונות לחלוטין. מושגים כגון מוסר המלחמה ומוסריות במלחמה, מלחמה קדושה, גבורה, כבוד, אצילות והקרבה, השלום הנצחי של קאנט לצד הציניות המקיאוויליסטית, זכו כולם למעמד שונה בתקופות ובמקומות שונים.

מלחמות צודקות ולא-צודקות

מאז פורסם בשנת 1977, זכה ספרו של וולצר למעמד מכובד ולהשפעה רבה על השיח המוסרי והאינטלקטואלי בזירה הבינלאומית, בכל הנוגע לסוגיות השימוש בכוח, מלחמה ושלום, הצדקות מוסריות וחוקיות ליציאה למלחמה, בחירה באיפוק, ריסון ולעיתים פייסנות. במהלך השנים אף זכתה משנתו של וולצר לכינוי "תיאוריית המלחמה הצודקת", והפכה למעשה למשנה החצי-רשמית של השמאל האמריקני והאירופי בכל הנוגע למלחמה ושלום.

ניסיון לתאר את התיאוריה של וולצר בקצרה אינו פשוט, מכיוון שכפי שטענו מבקריו הרבים, אין המדובר בתיאוריה שיטתית וכוללת, הכוללת מערך שלם של עקרונות, רעיונות והגדרות שיכולים לחול בצורה בהירה ודומה ביעילותה על מגוון התופעות בזירה הבינלאומית. ספרו של וולצר מתמקד בעיקר בהבחנה שבין סוגיית ההחלטה על עצם היציאה למלחמה, כלומר "צדק המלחמה" (Jus ad bellum), לבין סוגיית הצדק באופן ניהול הלחימה, כלומר "צדק במלחמה" (Jus in bellu), והוא מדגיש כי יתכן שמלחמה צודקת תתנהל באי-צדק בעוד מלחמה שאינה צודקת תתנהל תוך שמירה קפדנית על הכללים.

לאחר הבחנה זו בוחן וולצר סוגיות רבות הנוגעות לשאלת צדק המלחמה וצדק במלחמה, ומציג את עקרונותיו ופרשנותו בכל הנוגע לעמדות המוסריות והאתיות הנדרשות בסוגיות שונות (פשעי מלחמה, הטיעון הריאליסטי, כללי המלחמה, צעדי מנע, חשיבות הניצחון, חסינות האזרחים בלחימה, טרור, מלחמות גרילה, מלחמה גרעינית, ועוד), תוך הצגת דוגמאות היסטוריות רבות בהן הוא בוחן את החלטותיהם של מדינאים, מצביאים, צבאות ומדינות.

הגם שפרופ' וולצר מודע לתהום הפעורה בין עמדתם התיאורטית של ההיסטוריון ואיש האתיקה לבין הסמכות והאחריות של המדינאי, נראה כי תיאוריית המלחמה הצודקת שפיתח מבקשת לקפוץ על פני התהום בכדי לקדם עקרונות, סייגים ומגבלות על יכולת הפעלת הכוח. השפעת הספר ומקומו המרכזי בשיח המוסרי אודות המלחמה בעשורים האחרונים, הובילו להטלת סייגים ומגבלות על המדינאים בבואם להחליט האם לצאת למלחמה או לנקוט בפעולות צבאיות שעלולות להידרדר לכדי מלחמה.

חד-צדדיות מזיקה

ספרו של וולצר זכה לביקורת רבה. הטיעונים המרכזיים המועלים כנגדו נוגעים לריחוק שבין עקרונותיו התיאורטיים למציאות המוחשית ולדילמות האמיתיות בזירה המדינית והצבאית, על כך שהוא מציע את פרשנותו הסובייקטיבית ואת עמדותיו האישיות ככללי מוסר אוניברסליים, ועל כך שהוא מציג בצורה מגמתית ושגויה דוגמאות היסטוריות רבות (בעיקר מכיוון שאיננו היסטוריון צבאי).

אלא שביקורות אלו מחמיצות נקודה מרכזית. גם אם נתעלם מאי-הסכמות, פרשנות שגויה, ומגמתיות, שבלא ספק קיימות בטקסט, וגם אם נאמץ במלואם את העקרונות שמציג וולצר, נגלה כי אפילו מנקודת מבט הרואה את הסייגים שמבקש וולצר להטיל על המדינאי בסוגיית הפעלת הכוח כמוצדקים, נאלץ להודות כי מוטמעת ומובנית בגישתו של וולצר חד-צדדיות מזיקה, שהפכה לעמדה התיאורטית המועדפת על מדינאים דוגמת נשיא ארה"ב ברק אובמה ושר-החוץ האמריקני ג'ון קרי.

חד-צדדיות זו נובעת מהתעלמותו של וולצר מכך שלא רק סוגיית השימוש בכוח היא החלטה מוסרית שיש להטיל עליה סייגים, אלא גם ההמנעות משימוש בכוח היא החלטה בעלת השלכות מוסריות, וכי גם עליה יש להטיל סייגים ומגבלות. חד-צדדיות זו טמונה כבר בשמו של הספר: Just and Unjust Wars, המתעלם מצידו השני של המטבע, דהיינו, מוסריותה או אי-מוסריותה של ההחלטה שלא לצאת למלחמה, אותה ניתן לכנות: Just and Unjust Peace, או Unjust Appeasement.

מדינאים תחת לחץ

הפופולריות לה זכה וולצר, והשיח הביקורתי כלפי השימוש בכוח כפי שהתפתח בעשורים האחרונים, לצד היעדרה של תיאוריה מקבילה בעלת השפעה דומה המגבילה את מגמות הפייסנות של המערב, הובילו למציאות שבה מדינאי מערבי מודרני שמבקש לשקול את אפשרות השימוש בכוח – יציאה למלחמה, מתקפת מנע, מכה מקדימה או התערבות – פועל בתוך הקשר שבו חובת ההוכחה המוטלת עליו הינה כמעט בלתי-אפשרית.

מבחינה תיאורטית המדינאי נדרש להוכיח כי האיום הנשקף הינו מוחשי, כמעט בלתי-נמנע, שכל הדרכים האחרות – בעיקר הדיפולומטיות – מוצו, כי סיכויי ההצלחה של השימוש בכוח גבוהים, כי ינקוט באמצעים מינימליים להשגת המטרה, כי ימנע ככל הניתן מפגיעה בחפים-מפשע, כי יעצור את הפעילות הצבאית מוקדם ככל הניתן, ועוד מגוון אילוצים, שכל אחד מהם נשפט בצורה סובייקטיבית בעיני המתבונן ולאור הקשרים משתנים, במציאות מעשית משתנה. לעומת זאת, המדינאי שיעדיף להמנע מפעולה, גם כאשר פעולה זו נדרשת, כמעט ולא יזכה לגינויים מוסריים, ולכל היותר יואשם בשיקול-דעת לקוי מבחינה מדינית או בקוצר-ראות מבחינה אסטרטגית.

נשיא ארה"ב, ראש ממשלת ישראל, או כל מנהיג אירופי, יודע כי הוא צפוי לביקורת מוסרית חריפה ולאינספור עיניים בוחנות שיבקשו לבקר, לתקוף ולהצר את צעדיו במידה ויחליט על שימוש בכוח. הוא אינו צפוי לביקורת דומה, ובדרך כלל יזכה לשבחים מוסריים, במקרה וימנע משימוש בכוח. זאת למרות העובדה שלעיתים השימוש בכוח הכרחי על-מנת למנוע הסלמה, הידרדרות ופגיעה חמורה יותר בחיי אדם ובביטחון הקיבוצי, בעוד שהריסון, האיפוק והפייסנות עשויים להוביל לגדולים שבאסונות (כך, למשל, מדיניות הפייסנות של צרפת ובריטניה בשנות ה-30, ובייחוד הפקרת צ'כוסלובקיה והסכם מינכן).

קרבנות השלום

אם כן, חולשתה העיקרית של תיאוריית המלחמה הצודקת של פרופ' וולצר היא בהתעלמותו הכמעט מוחלטת מכך שתפקידו של  המדינאי כולל הן את האפשרות, ולעיתים החובה, לבחור בשלום ובאיפוק, והן את האפשרות, ולעיתים החובה, להשתמש בכוח. וולצר, (הגם שהוא עוסק בקצרה בסוגיית הפייסנות ואף מבקר אותה), מבקש למעשה להטיל סייגים רק על השימוש בכוח, אך מתעלם לחלוטין מן הסייגים הנדרשים להמנעות (המוצדקת או הבלתי-מוצדקת) משימוש בכוח.

התוצאה של השפעת תיאוריית המלחמה הצודקת עשויה להגיע לעיתים לכדי אבסורדיים מוסריים. כך, לדוגמא, דווקא שתי תקופות כהונתו, מדיניותו והשפעתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה – הרואה עצמו כפועל בהתאם לתיאוריית המלחמה הצודקת של וולצר – הובילו לפחות שלום ופגיעה רבה יותר בזכויות ובחיי אדם, כפי שמעידות ההתרחשויות במזרח-התיכון בשלוש השנים האחרונות, ובייחוד חוסר-האונים של ארה"ב לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה, חוסר אונים שהגיע לשיאו כאשר החל אסד להשתמש בנשק כימי.

במציאות, מלמדת אותנו ההיסטוריה, ההימנעות משימוש בכוח מוגבל ברגע הנכון מבחינה מדינית ומוסרית, תיאלץ  בסופו של דבר להיגרר לשימוש בכוח בזמן, במקום ובאופן שהם במקרה הטוב לא-אופטימליים (כפי שתהיה התקיפה המשוערת בסוריה), ובמקרה הגרוע מאוחרים בצורה הרסנית (למשל, מלחמת העולם השנייה).