אוגוסט היה חודש שכולו טראומה לשמאל האמריקני, מבחינה כלכלית ואידיאולוגית. יסודות השמאל מתמוטטים, רק חבל שהם לוקחים איתם את המערב כולו.
אוגוסט היה חודש שכולו טראומה לשמאל האמריקני. בגזרה הכלכלית עקרונות מדיניותו ממשיכים להתרסק מול עיניו; מספר המשתתפים בכוח העבודה ממשיך לצנוח, והחוב לא מפסיק לגדול. בגזרה האידיאולוגית והבטחונית מתגלה השמאל במלוא מערומיו המוסריים והמעשיים, ואובמה מגמגם ומסתבך עם עצמו בתירוצים שקופים, כדי שלא להודות באמת שתמוטט את יסודות השמאל: יש בעיה עם האסלאם.
באוגוסט נגוז השמאל הכלכלי
169,000 משרות חדשות נוספו למשק האמריקני באוגוסט האחרון. מספר קומי לשוק של הרבה מעל מאה מליון אנשים בגיל עבודה. מספר גרוטסקי כשלוקחים בחשבון שמעל 300,000 איש עזבו את אותו שוק לתמיד באותו חודש.
בהתאוששות הכלכלית של אובמה, שכולה שמאל כלכלי, היינו כזו שרואה בממשלה ולא באדם את המפתח לשגשוג, נוצרו 1,600,000 (מליון ושש-מאות אלף) משרות חדשות מאז ינואר 2009, החודש שבו נכנס לתפקיד. באותה תקופה מליון וחצי אמריקאים עזבו את שוק העבודה לטובת קצבת נכות, שזה מספר מדהים לכשעצמו אבל אפילו לא חמישית מדהים כמו העובדה שבאותו זמן תשעה מליון אמריקנים בסך הכל פרשו משוק העבודה.
על כל אדם שהתחיל לעבוד מאז שאובמה נבחר לנשיא שבעה הפסיקו לתמיד. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בארה"ב, אחד המדדים הכי אמינים לחיוניותה של מדינה, צנח ביותר משני אחוז ל-63.2%, שפל של קרוב ל-40 שנה (מומלץ להסתכל בגרף מטיל האימה הזה). באוגוסט 2013 היו בארה"ב 144,000,000 אנשים עם עבודה – בדיוק כמו שבע שנים קודם לכן, אלא שמאז נוספו לאוכלוסיית ארה"ב 20 מליון נפשות. אף אחד לא רואה את המגמה הזו מתהפכת.
מספר האנשים שקמים בבוקר והולכים לעבודה בארה"ב הולך וצונח מחודש לחודש בעוד מספר האנשים שקמים לכלום ושום דבר גואה בקצב מסחרר.
הידיעה הזאת מפחידה לכשעצמה, אבל היא מפחידה עוד יותר לאור העובדה שמאז אובמה נוספו לגרעון האמריקני, ה"מינוס" של האימפריה, $7,000,000,000,000 (שבעת אלפי מיליארדי דולרים). הדולרים הדמיוניים האלה היו אמורים להמריץ את הכלכלה; בפועל הם גורמים להתכווצות היסטרית של המשק האמריקני ולהרס עמוק של המרקם האנושי והחברתי: שישית מכל אוכלוסיית ארה"ב (יותר, למשל, מאוכלוסיית ספרד כולה) חיה כעת בחסדי תלושי מזון שמנפיקה הממשלה. במשך זמן ארוך הייתה אשליה שאולי זה עובד, שאולי זה יכול לעבוד, שאולי בחודש הבא זה יעבוד. אוגוסט הנורא שם לאשליה הזו קץ.
מתישהו בעתיד הקרוב כל האפסים האלה ייפגשו. הרכבת הדוהרת של הדולרים שאין תתנגש באוטובוס שמסיע לשום מקום את המספר האדיר של אנשים שנמחקו מהסטטיסטיקות, ותביא לתוצאה בלתי-נמנעת של קריסה מבנית שתהדהד עשרות, אם לא מאות שנים. כשזה יקרה מישהו ישים את האצבע על דו"ח משרד העבודה האמריקאי 08/2013 כנקודה שבה, כמו בסוריה בכל הקשור לשמאל הפוליטי, אי אפשר היה לשקר יותר.
בסוריה בא אל קיצו השמאל התרבותי
"למה אובמה כל כך רוצה לתקוף בסוריה?" שאלתי את עצמי השבוע. למה ג'ון קרי מגן בכזאת קנאות על עמדה שמופרכותה כה ברורה? הרי הם לא יכולים להציל את הילדים שכבר מתו (כולם מדברים על "הילדים", כאילו שכשבנאדם בן 50 מת זה בסדר), ואיך בדיוק כמה טילי שיוט אמורים להרגיע מלחמה שכל הצדדים בה מצטלמים למזכרת עם חלקי גופות?
שבוע שלם הלכתי עם התהיה הזאת ולא מצאתי תשובה. היה לי ברור שלא מדובר בסוגיה אגבית: הממשל האמריקני לא היה מגן בחירוף נפש על עמדה כל כך אבסורדית אם זה לא היה נוגע בעצב חשוף. במשהו שמהווה עבורו סמל חשוב מאוד.
ואז הבנתי את זה (אולי תוך כדי צפיה בדיבורים על מלחמת קוריאה ב"מד מן" המופתית): לשמאל האמריקני, בייחוד לשמאל עם האפשרות להניע כוחות צבאיים, אזל מרחב התמרון בהגדרה של טוב ורע.
אחרי שנים ארוכות שבהן דברר השמאל את הטרור כצורת לגיטימית של מחאה, אחרי עשורים של לחיצות ידיים וחיבוקים חמים עם מנהיגים ערביים ומוסלמיים (שבמערכה הבאה יפציצו את בני עמם כמו במשחק וידאו) כמי שמייצגים אלטרנטיבה תרבותית שוות ערך למערב, מה עוד השמאל יכול לומר כדי להבהיר שהוא לא מוותר לחלוטין על ההבחנה בין טוב לרע? אובמה לא יכול פשוט להגיד "אני לא חושב שיש בעולם טובים ורעים בכלל". נשיא אמריקני לא יכול לומר את זה. אבל הוא גם לא יכול לומר "בכל מקום שבו יש אסלאם יש שפיכות דמים: עלינו לדאוג לכך שהתרבות המערבית תשרור כדי לשרוד". זה יסתור לחלוטין את כל מה שהשמאל הטיף לו במשך השנים, שכל התרבויות זהות בערכן.
אז מה עושים כדי לא לעבור מסך כמישהו שוויתר מכל וכל על הבחנה בין טוב לרע? תופסים את הענף ששמו "נשק להשמדה המונית" בדרך למטה. זה מבריק כי זה פוטר מהצורך להתמודד עם אימת האסלאם וגם זורם בהרמוניה עם התאוריה שטרור זה סוג של תוכנית ראיונות. וזה יופי כי ככה גם פראי האדם הסוריים מקבוצת "המורדים" לא מפריעים לנרטיב כשהם מורידים אנשים מאוטובוס ועורפים להם את הראש. זה לא נשק להשמדה המונית. הכל מסתדר.
השמאל התרבותי הכיל בנוחות את העובדה שחיזבאללה פוצץ את מתחם המארינס בלבנון ב-1983 והרג 299 אמריקנים וצרפתים. זו הייתה "התנגדות". גם הפלת התאומים הסתדרה יפה עם זה. הפיגועים נגד ישראלים, כמובן, הם הכי זה. המהפיכה באיראן? הטאליבן? כל זה היה התנגדות תרבותית ומאבק לגיטימי, לא אסלאם ולא התנהגות חייתית שאי-עמידה מולה תשדר לה להתקדם.
עכשיו, בסוריה, השקר שמונח בבסיסה של האמת השמאלנית של דורנו – שכל התרבויות שוות ושטרור הוא בגדול בסדר – נחשף דווקא על-ידי ההתעקשות של אובמה להביא את הדברים לקצה האבסורד, בטענתו שמה שעושה את ההבדל הוא לא הזוועות המבוצעות בשם האסלאם או טרור באופן כללי אלא שימוש בנשק להשמדה המונית, שאחראי בקושי לאחוז מההרוגים בסוריה. וזה אבסורד כל כך קיצוני, שאי-אפשר למכור אותו לאף אחד שלא עובד בבית הלבן.
הבוז שחשים כלפי הנשיא האמריקני כמעט כל אזרחי העולם היום הוא במידה רבה הביטוי הרגשי לכך שלשקר השמאל – שאסלאם וטרור הם בסדר כל עוד אין שימוש בנשק להשמדה המונית – כבר אין לאן ללכת. זה ייקח עוד קצת זמן עבור העולם להפנים את זה, אבל לאמיתו של דבר הרציונל השמאלני הומת בגז ונקבר בפרברי דמשק בקיץ 2013.
כעת לג'ימי קרטר יש מנתחרה בתואר של הנשיא הגרוע בהיסטוריה האמריקאית
זה נכון. מצד שני – קרטר לעולם יצליח להיות הנשיא האחרון של ארצות הברית.
אתה אופטימי מדי
אחלה טור. מידה מסתמן כאחד האתרים הטובים בעברית
אחד המאמרים הנפלאים ביןתר שקראתי לאחרונה ואני קורה המון יישר כח
ניתוח נהדר של השמאל העולמי/אמריקאי. אבל נראה לי שמי שממש ירצה (ולא חסרים כאלו) ימשיך לראות את ניהול המשבר הכלכלי כדרך הנכונה. אולי הוא יסביר למה המצב גרוע בכך שלא שרפו מספיק דולרים / הלאימו מספיק חברות / חילקו מספיק תלושים וכו'.
לא ירדתי לסוף דעתך לגבי קרטר כנשיא האחרון של ארה"ב, למה הכוונה?
זו הייתה הלצה, או חצי הלצה על ההערכה שלי שלא בלתי מתקבל על הדעת שאובאמה יהיה הנשיא האחרון של ארה"ב. שכיישות מדינית אחת היא תפסיק להתקיים.
תודה רבה אלון, ניתוח מבריק.
כתבה טובה!
אבחנות חדות כסכין.
או בשתי מילים – עונג צרוף!
תודה למגיבים, הפידבק מחמם לב