אחת הסיבות המרכזיות לכך שקשה לחיות פה, היא התעקשותן ההיסטורית של ממשלות ישראל לפעול כנגד רצונם והעדפותיהם של אזרחי המדינה.
רבים תוהים מדוע כל כך קשה לחיות במדינת ישראל, מהו מקורה של תחושת המחנק התמידית. האם מדובר במדינות האויב המקיפות אותנו? בשחיתות שלטונית? למעשה, אחת הסיבות המרכזיות לכך שקשה לחיות פה, היא התעקשותן ההיסטורית של ממשלות ישראל לפעול כנגד רצונם והעדפותיהם של אזרחי המדינה – התעקשות שאינה קיימת במדינות מפותחות אחרות. נראה שלוש דוגמאות בולטות לכך מהתקופה האחרונה
דוגמה ראשונה: דיור
רובם המכריע של אזרחי מדינת ישראל מעוניינים כבר שנים רבות לגור באזור גוש דן. אפשר להתפייט על יופיים של נופי הנגב, לתאר את מזג האוויר המושלם בהרי יהודה ושומרון או לפרסם תמונות של נחלים שוצפים מהגליל העליון, אבל מחירי הדירות מדברים בעד עצמם: אזרחי המדינה מצביעים עם רגליהם וארנקיהם כבר עשורים רבים.
מקור: משרד הבינוי והשיכון
ממשלת ישראל, לעומת זאת, מעוניינת באופן היסטורי לפזר את אזרחי מדינת ישראל בכל רחבי הארץ. כפי שכותב יואב לרמן: "לאורך השנים מדינת ישראל נלחמה בשצף קצף בהתפתחותה הבריאה של העיר תל-אביב ולאחר מכן בהתפתחותו של מטרופולין תל-אביב עד עצם ימינו ממש". ממשלות ישראל לדורותיהן הקשו על תכנון ובנייה בגוש דן, והעניקו במקביל שלל הטבות מכספי משלם המיסים לתושבי הפריפרייה, בשם אידיאולוגיה של פיזור אוכלוסין. גם עלית מחירי הדירות של השנים האחרונות נובעת לפחות במידה חלקית ממדיניות ממשלתית מוצהרת למניעת קידום הבנייה במרכז הארץ.
אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלה האם מדיניות הפיזור היא נכונה או לא, ולשיקולים הבטחוניים שלרוב מעלים בנידון. בפועל, המדיניות הזו לא עובדת – אחוז האוכלוסיה בכל מטרופולין בארץ נשאר זהה כבר חמישים שנה. אם אזרחי ישראל כל כך רוצים ליישב את הנגב, למה הם לא פשוט עוברים לשם? ובכן, מכיוון שהם לא רוצים. מדובר בכפייה ממשלתית החותרת תחת העדפותיהם של הפרטים באוכלוסיה, ופוגעת באיכות החיים של כל תושבי המרכז במידה שקשה לנו לדמיין.
דוגמה שנייה: לימודים
מאז שנת 2002 מתקיימים מבחני המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) בבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים. בשנים האחרונות הועלתה דרישה לפרסם את ציוני המיצ"ב של בתי הספר על מנת שהציבור הרחב יוכל להשוות ביניהם, ובאוגוסט 2012 הורה בית המשפט העליון לפרסם את הציונים. ברחבי הארץ הורים קראו, התעניינו, וחלקם – כמה אנוכי ולא חברתי מצידם – שקלו להעביר את ילדיהם לבתי ספר טובים יותר. כפי שכתב רותם סלע, עצם הרעיון של הורים המעבירים את ילדיהם לבית ספר טוב יותר מזעזע את משרד החינוך. הפקידים הבכירים נבהלו, ונשמו לרווחה כאשר שר החינוך החדש שי פירון ביטל את המבחנים.
העיתונים מלאים ב"מומחים" המספרים לנו שזה יותר טוב ככה, מכיוון שבתי הספר התמקדו בעבר יותר מדי במבחנים ופחות מדי בחינוך, אבל מההורים נמנעה שוב האפשרות לדעת אלו בתי ספר טובים יותר ואלו פחות ואף אחד לא שאל לדעתם על המהלך. שלל מחקרים שנעשו בכלכלת חינוך מראים שתחרות בין בתי ספר משפרת את שביעות הרצון של התלמידים וההורים, אבל לממשלת ישראל יותר חשוב להסתיר מההורים את הנתונים, על מנת שחס וחלילה לא יקרה שבתי הספר הטובים יותר יצמחו על חשבון בתי הספר החלשים יותר, וחס וחלילה לא יקרה שמנהלים ומורים יטרחו לשפר את השירות שהם מעניקים לתלמידים ולהוריהם.
חשוב לציין שעל מנת להשיג תחרות בחינוך לא חייבים להפריט את המערכת או לפגוע בשוויוניות, ולא חייבים לבחון בתי ספר רק על פי פרמטר יחיד. במדינות רבות ישנה תחרות על בתי ספר במימון ציבורי מלא, ולמבחני המיצ"ב ניתן להוסיף קריטריונים הקשורים למשמעת או תשתיות. אך כל זה לא מעניין את מקבלי ההחלטות; במדינת ישראל העדפות ההורים הם האויב של המערכת, ויש לדכא אותם עד כמה שניתן.
דוגמה שלישית: רפואה
אחד הנושאים החמים הנידונים במסגרת ועדת גרמן הוא יישום האפשרות לבחור רופא (שר"פ) בכלל בתי החולים הציבוריים בארץ. שר"פ היה קיים בבתי החולים בירושלים עוד משנות החמישים, והתפתח גם במרכז הארץ בשנות התשעים, עד שנעצר על ידי היועץ המשפטי לממשלה בשנת 2002. על פי מחקר שנערך על ידי ברוך רוזן ועמיתיו ממכון ברוקדייל, עלותו של השר"פ נמוכה יותר ממה שנהוג לחשוב, ומרבית אזרחי ישראל מסוגלים להרשות לעצמם שר"פ במסגרת הביטוחים המשלימים, המכסים כיום כ-80% מהאוכלוסיה.
לאור השימוש ההולך וגובר בשר"פ בבתי החולים שבירושלים ובבתי החולים הפרטיים כגון אסותא, העדפותיו של הציבור ברורות: הציבור מוכן ורוצה לשלם עבור בחירת רופא מנתח, אפילו עבור ניתוחים פשוטים יחסית. גם כאן נכנסה הממשלה אל התמונה בשנת 2002 ואמרה לציבור "לא" (בעקבות מהלך משפטי שהחל ביוזמתה של קופת החולים מכבי, בעלת בית החולים הפרטי אסותא שיפסיד מהמהלך). מכיוון שהביקוש הציבורי לרפואה פרטית הוא כל כך משמעותי, נוצר מצב ביניים מעוות שבמסגרתו קיים שר"פ כיום בבתי החולים הציבוריים שבירושלים וקיימת רפואה פרטית, אבל הממשלה מונעת את קיומו של שר"פ בבתי החולים הציבוריים שמחוץ לירושלים.
גופים רבים הגישו את טיעוניהם לוועדת גרמן בעד או נגד שר"פ, לרובם יש אינטרסים כספיים כאלו ואחרים. דווקא אלו שאין להם שום אינטרסים כאלו, ארגוני החולים, הביעו תמיכה בשר"פ. ישנם טיעונים בעד ונגד השר"פ שלא ניכנס אליהם כאן; מה שברור זה שגם כאן מתעקשת ממשלת ישראל לפעול כנגד העדפותיו הגלויות של הציבור.
לא עניין של אידיאולוגיה
זה לא עניין של קפיטליזם אל מול סוציאליזם – גם כאשר קיימת מעורבות ממשלתית עמוקה בכלכלה היא יכולה להיות בהתאם להעדפות האזרחים, ולא נגדן. למשל, בשבדיה גם במערכת החינוך וגם במערכת הבריאות ישנה מעורבות עמוקה של חברות פרטיות המתחרות על אספקת שירותים במימון ציבורי.
המפתח הוא התרבות הפטרנליסטית. ראשית, התרבות השלטונית, האופן שבו פוליטיקאים ופקידים בכירים תופסים את תפקידם – האם התפקיד הוא לחנך את הציבור ולהנהיג אותו כאילו היה עדר כבשים סתומות, או שמא לשרת אותו ואת רצונותיו? ושנית, תרבות השיח התקשורתי, הדן בנושאים כגון השלוש שהזכרתי כאן מתוך גישה פטרונית המתעלמת מההעדפות הגלויות של האזרחים, ומחשיבותה של זכות הבחירה.
אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה הציבור הישראלי ילמד להתעלם ממסיחי הדעת שמציגים בפניו, ויתחיל להבין שקשה לחיות פה בעיקר בגלל ממשלות שחותרות ללא לאות על מנת לדכא את העדפותיו, לסכל את שאיפותיו ולמנוע ממנו להשיג את מטרותיו.
למיטב הבנתי משיחות עם מחנכים ומורים, הבעיה עם המיצב זה שזה גרם למנהלים ולמקבלי החלטות לעבוד קשה בכדי לשפר את ציון המיצב מה שלא בהכרח חפף לרמת הלימודים ולא בהרכח הרבה רמת חינוך גבוהה.
אי אפשר לטעון שהציבור רוצה לגור במרכז כשאין השקעה מספקת בתשתיות תחבורה (ציבורית או פרטית) לפריפריה.
הוא לא נכנס לסיבות אלא למגמה עצמה!
במדינה שלך, כולם יגורו בת"א (מחיר דירה 5 מליון), כולם ישלחו את ילדיהם בי"ס מיוחדים בעלות של אלפי שקלים בחודש, וכולם ישלמו עשרות אלפי שקלים בשנה ביטוח רפואי.
כיוון שזה לא אפשרי, אז שליש יחיה ככה, והשאר יהיו "עובדים" זרים" בעיירות נותני שירותים..
הערונת בעניין המיצ"ב: צריך לציין שתי נקודות חשובות ומעניינות. ראשית, בניגוד למשתמע מכלי התקשורת, המיצ"ב לא התמקד רק בציונים בארבע הבחינות הארציות, אלא שאל גם את התלמידים (ואת המורים!) שאלות שבאו למדוד את רמת האלימות בבית הספר, את מידת שביעות הרצון של התלמידים והסגל וכן הלאה. בין השאר נשאלו שם שאלות כמו "האם הרביצו לך בשבוע האחרון", "האם ראית שמרביצים לילד אחר בשבוע האחרון", "האם דחפו אותך בשבוע האחרון", "האם אתה מרגיש שהמורים יעשו הכול כדי שתצליח" וכן הלאה. שאלות אלו שוקללו ובית הספר קיבל ציון נפרד גם במדדים אלו. הנקודה המעניינת השנייה נוגעת לכך שמשרד החינוך נאלץ לפרסם את נתוני המיצ"ב, אבל הפרסום נעשה (במכוון) באופן פרטני לכל בית ספר בנפרד, ללא אפשרות להשוואה בין שני בתי ספר (שלא לדבר על האפשרות להשוות בין כל בתי הספר ביישוב כלשהו וכן הלאה). את החלל מילאו יוזמות פרטיות של אתרי אינטרנט שעיבדו את המידע לטובת הציבור באופן שאפשר יהיה להשוות את הציונים בבתי הספר השונים.
העניין הוא שהמיצ"ב לא מוסיף מידע משמעותי. כל הורה יודע איזה ביה"ס בעיר שלו טוב, ואיזה לא טוב, גם בלי המיצ"ב. כשהילדים שלך יגיעו לגיל ביה"ס, תראה שהורים יודעים דברים כאלו. הורים גם יודעים באלו ערים החינוך טוב יותר, ופעמים רבות בוחרים את עיר מגוריהם לפי איכות החינוך, אם יש להם את האפשרות. זה כמובן מאוד לא שויוני, ומאוד יעיל, משום שזה יוצר תחרות (מוגבלת, כי עיקר החינוך עדיין תלוי במשרד החינוך, שלו לא אכפת מכלום) בין הערים על שיפור החינוך, על מנת למשוך אוכלוסיה חזקה יותר.
כך שאין ממש צורך במיצ"ב כדי שהורים יוכלו לגבש דעה על איכות בתי הספר. מה שנכון זה שהנסיון לשמור את תוצאות המיצ"ב בסוד, הוא פשוט נסיון של מונופול דורסני – משרד החינוך – לשמר את הידע והכח בידיו.
על מה מבוסס המשפט הראשון שלך?
כיצד אני כהורה יודע כמה אלימות יש בכל בית ספר? יש לי סרטי אבטחה לבחון? יש לי מסה קריטית של עדויות מהימנות שנאספו מתלמידים וממורים? ואיך בדיוק אני יכול לבחון את איכות המורים וההנהלה? מה הם הכלים שיש לי בתור הורה?
האם אתה יכול למנות כלים נוספים שיש לי כהורה, מלבד שמועות שלא ניתנות להוכחה או להפרכה? הרי אני יכול להיות עם הילד שלי בשיעור ולבחון את איכות הוראת המורה. אני יכול לשאול את הילד שלי מה המצב בכיתה, אבל לא כל ילד מבין מה קורה סביבו (לדוגמא, ילדים ביסודי).
אני מסכים שלהורים יש "דיעה" אבל אין זה אומר שהם "יודעים". הדיעה שלהם מגיעה ממוניטין, אבל כל המוניטין מבוסס אך ורק על שמועות שהן במקרה הטוב ביותר ממקור שני (כשהמקור הראשון הוא קטין…)
תיקון: הרי **איני** יכול להיות עם הילד שלי בשיעור ולבחון את איכות הוראת המורה.
טוב, אני לא רוצה שישתמע כאילו אני בא להגן על המערכת – הרי מערכת החינוך רקובה מהיסוד. ברור שהייתי מעדיף שבידי ההורים יהיה כמה שיותר מידע, ובעיקר שביה"ס יראה את תפקידו כשלוחם של ההורים, שבסופו של דבר עליהם האחריות לחינוך ילדיהם, ולא יתייחס להורים כאל מטרד.
כל שטענתי הוא שההערכה האינטואטיבית של רמת ביה"ס שיש בידי ההורים היא מדד לא רע לאיכות ביה"ס, הוא מושפע מהרבה מאוד פרמטרים שקשה לכמת לשאלון, וודאי שהוא מדד טוב יותר מתוצאות המיצ"ב.
אז כן, לפחות בביה"ס היסודיים, אם מרביצים לילדים בביה"ס אחד, ובשני לא, הורים ידעו על זה, וידברו על זה, וזה יפגע במוניטין של ביה"ס. אם בביה"ס מסויים יש מצבור של מורים גרועים – הורים ידעו על זה, ויעבירו את האינפורמציה ביניהם. גם בעולם שבו אתה יכול לבחור את ביה"ס של הילד שלך – ואם כבר עוסקים בפנטזיות אז נניח שחד הקרן שלך יסיע אותו לשם כל יום על השטיח המעופף – גם בעולם כזה אתה תבחר ביה"ס במידה רבה לפי המוניטין שלו. כמו שאתה בוחר כל בית עסק או מוצר צריכה. המדד – מוניטין – כבר קיים. רק הבחירה לא.. ,
כשאני בוחר מוצר אחר הבחירה שלי הרבה יותר מושכלת. אני יכול לבחון בעיני את המוצר, להשתמש בו, ולאמת את ביצועיו מול הציפיות שלי. אני יכול לקרוא עליו ביקורות מקצועיות ממגוון מקורות שונים, שיכולים לבצע על המוצר אין ספור בדיקות שונות ומשונות.
לעומת זאת, בית ספר, זהו מוצר שאיני נפגש עמו באופן ישיר. הילד שלי נפגש עמו. אין לי דרך לקבל ביקורות מקצועיות, כי אין אף אחד בכיתה, חוץ מהמורה והילדים. אין לי דרך לבחון מהי רמת האלימות, כי לא נותנים לי להיכנס, ואין לי שום עדות מצולמת שאותה אני יכול לבחון.
בקיצור, טענתי היא שאמינות המוניטין של בית ספר פשוט אינה שווה לאמינות המוניטין של מוצרים אחרים. ולכן אני לא מקבל את הטענה שלך שהאינטואיציה של ההורים היא מדד טוב לפחות כמו המיצ"ב.
ובכל מקרה אני טוען, שאתה בתור הורה צריך לרצות כמה שיותר מידע. המיצ"ב, לפחות ככלי שבוחן אלימות ושביעות רצון מבית הספר והמורים (בוא נפריד את סוגיית המבחנים), הוא כלי מצויין עם אפס השלכות שליליות. מה אכפת לך שיהיה לך, כהורה, את המידע הזה? למה לך להתנגד?
יש לא מעט מוצרים שאתה בוחר בעיקר על סמך מוניטין – רופא פרטי, עו"ד, קבלן ועוד. בד"כ מדובר בתחומים שבהם אין לך יכולת להעריך את האיכות של המוצר "על סמך מישוש ". אם אתה מחפש רופא פרטי, במי תבחר? אין לך דרך להעריך את המקצועיות שלו.אתה תלך לרופא ששמעת ממישהו שהוא טוב. על סמך מוניטין זה מדד לא רע..
אין לי התנגדות למיצ"ב, להיפך, שיפרסמו – כמה שיותר מידע, יותר טוב אני פשוט לא חושב שהמיצ"ב הוא מדד מדוייק או מאוד חשוב בקביעת מוניטין של ביה"ס, או עירייה/מועצה מבחינת חינוך. אנשים יודעים גם בלעדיו שהחינוך בשהם טוב יותר מאשר ברהט.
ובכל מקרה, לא כאן הבעיה המרכזית של ביה"ס בארץ. הבעיה היא בחוסר אפשרות הבחירה על סמך המידע שכן קיים.
קוראים לזה דיקטטורה