הידוק החגורה: צמצמו את הממשלה, לא את העסקים

ברבות ממדינות המערב מיושמים כיום צעדי צנע ו"הידוק חגורה" מסוגים שונים • אלא שלמרבה הפליאה, צעדים אלו, שרובם תומכים בהגדלת המעורבות הממשלתית, מסתיימים בדרך-כלל בהעלאת מיסים ובהקטנה נוספת של המגזר היצרני הפרטי • מעניין לציין כי דווקא שוודיה, הסוציאליסטית לכאורה, היא בין המדינות הבודדות באירופה המקטינות כיום את המגזר הציבורי • ד"ר פרנק הולנבק מהאוניברסיטה הבינלאומית בג'נבה בוחן את המצב החדש

כשקוראים את העיתונות הכלכלית ניתן להתרשם כי יש רק שני צדדים בוויכוח על מדיניות "הידוק החגורה" של ממשלות במשבר: הצד שבעד צעדי צנע והצד המתנגד לכך. אלא שבמציאות יש שלושה סוגים של צנע: סוג אחד הוא הצנע הקיינסיאני-קרוגמני, המעודד הרחבת ההוצאה הממשלתית והטלתם של מסים גבוהים יותר; סוג אחר הוא זה שמיישמת אנגלה מרקל, הדוגל בהפחתת ההוצאה הממשלתית והעלאת המסים; ויש את הסוג האוסטרי, הדוגל בהפחתת ההוצאה ובהפחתת המסים. משלושת סוגי "הידוק חגורה" אלו, רק השלישי מגדיל את נתח המגזר הפרטי ביחס למגזר הציבורי, משחרר משאבים להשקעה פרטית, ונהנה מעדויות ממשיות להצלחה בתגבור הצמיחה.

הצנע של מרקל

נבחן בעיון רב יותר את שיטת הצנע של מרקל. צנע זה, המיושם באירופה, דוגל ב'תכנית' ממשלתית לקצץ את ההוצאות ולהעלות את ההכנסות ממסים. כמובן, "תכנית" להפחתת ההוצאות אין משמעותה הפחתה ממשית של ההוצאות. ארבע שנים אחרי ההתרסקות של 2008 יישמה ממשלת בריטניה רק 6% מהקיצוצים המתוכננים בהוצאות, ורק 12% מהקיצוצים המתוכננים בתשלומי הרווחה. למעשה, כמעט בכל המדינות האירופיות ההוצאה הממשלתית היום גבוהה משהייתה בשנת 2008!

מחקר חדש של קונסטנטין גורדייב, מטרינטי קולג' שבדבלין, בחן את ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג בשנת 2012 בהשוואה לרמה הממוצעת של הוצאה ממשלתית בתקופה שלפני המיתון (2007-2003). רק בגרמניה, במלטה ובשוודיה היה קיצוץ כלשהו בהוצאות.

על אף שכמה מדינות העלו את שיעורי המס, הדבר רק גרם להתמוטטות בהכנסות ממסים. השוק השחור הגדול והמתפתח ביוון, איטליה, ספרד ואפילו בצרפת מעיד על השגגה שבמדיניות המס האירופית. ההתחייבויות של מדינות אירופה לרסן את מגיפת הונאות המס היא בדיחה, שכן שיעורי המס נמצאים כבר היום בשחקים.

הצנע מהסוג המרקלי לא הוביל להפחתה יחסית בגודל המגזר הציבורי, אלא דווקא להגדלתו. המגזר הציבורי ביוון, לדוגמא, אף שהוא קטן, עדיין מתכווץ בקצב איטי יותר מאשר המגזר הפרטי. מאז תכנית המילוט הראשונה אבדו ליוון לפחות 500,000 משרות במגזר הפרטי, אך במגזר הציבורי היה הכיווץ קטן הרבה יותר. במשך שנים נשבעת ממשלת יוון לקצץ 500,000 משרות במגזר הציבורי, ובחודשים האחרונים היא התחייבה סוף-כל-סוף להתחיל בפיטורים של כ-12,500 עובדים במגזר הציבורי, וביניהם מורים ואנשי משטרה, שעתידים לאבד את משרתם עד סוף השנה, ועוד כ-15,000 שעתידים לעמוד בפני פיטורים בשנה הבאה. אלא שהקיצוץ הזה אינו רק מעט מדי ומאוחר מדי — מדובר בסך הכל ב"התחייבות לקיצוץ", לא בקיצוץ שבוצע בפועל.

כשלון הצנע הקיינסיאני

הסוג הקיינסיאני של צנע [המיושם גם בישראל – ג.א.] אינו טוב יותר. לפי הכלכלנים הדוגלים בו, אנו זקוקים לגידול נוסף בהוצאה הממשלתית, שיניב גידול בביקוש ויביא לצמיחה. מנקודת מבטם של הקיינסיאנים, כמויות הכסף הגדולות שכבר הוצאו היו קטנות מדי, וגם לא הוצאו במקומות הנכונים. אך חמש השנים האחרונות הן עדות לכישלון של צנע מהסוג הזה. ארצות-הברית נותרה עם חוב ממשלתי מאיים ועם צמיחה מדולדלת. ההוצאה הממשלתית פשוט דחקה החוצה את ההוצאה הפרטית.

מה שנוטים להתעלם ממנו הוא העובדה שאין צורך בממשלה כדי להגביר את הביקוש, משום שאף פעם אין מחסור בביקוש. הממשלה צריכה לעסוק, במקום בעידוד הביקוש, בלהבטיח את יכולתו של המגזר הפרטי לייצר את ההיצע הנכון.

צנע ממשלתי, פריחה עסקית

מקור הצמיחה הוא תמיד המגזר הפרטי, והצנע הדרוש לנו הוא כזה שיהפוך את המגזר הפרטי לגדול יותר מהמגזר הציבורי, בדומה לתכנית שיושמה בשנת 1920 בארצות-הברית. אל מול מה שהכלכלן תומס וודס מכנה "השפל הנשכח של שנת 1920", קיצצה ממשלת ארה"ב את הוצאותיה ב-50%, והפחיתה במידה ניכרת את המיסוי. החוב הציבורי קטן בשליש, והמדיניות המוניטרית נותרה בעינה. הכלכלה התאוששה במהירות (בתוך 18 חודשים) ובשנת 1923 כבר ירד שיעור האבטלה מתחת ל-3%.

דוגמה עדכנית יותר לשיטת צנע דומה היא לטביה, שדבקה באסטרטגיה דומה בשנים 2010-2009. ההוצאה הממשלתית בלטביה קוצצה מ-44% מהתמ"ג ל-36% מהתמ"ג. הממשלה פיטרה 30% מפקידי הממשלה, סגרה מחצית מרשויות הממשלה, והפחיתה את השכר הממוצע במגזר הציבורי ב-26% בתוך שנה אחת. שרי הממשלה החליטו על קיצוץ משכורתם ב-35%, אף כי הפנסיות ותשלומי הרווחה קוצצו אך במעט, ושיעור מס ההכנסה הוא אחיד, בגובה 25% אחוז.

אמנם, הכלכלה בלטביה צנחה ב-24% בתוך שנתיים, אך זינקה מחדש במהירות בשנים 2011 ו-2012, עם גידול ריאלי שנתי של יותר מ-5%. האבטלה הגיעה לשיא של 20.7%  בשנת 2010, אך ירדה בהתמדה לשיעור של מעט יותר מ-12% היום. הקיצוצים עודדו דה-רגולציה ולטביה נהנתה מגאות ביצירת עסקים חדשים בשנת 2011. היא הצליחה לעבור ממגזר בניה מנופח, לכלכלה תוססת של עסקים קטנים ובינוניים רבים.

לטביה נטלה הלוואות גדולות מקרן המטבע הבינלאומית וזכתה לביקורת קשה בשנת 2009 על האסטרטגיה הכלכלית האגרסיבית מדי שלה. באחרונה פרעה לטביה את הלוואתה לקרן המטבע הבינלאומית שלוש שנים לפני המועד, ובעקיפין השתיקה את מבקריה.

הצנע בלטביה עבד משום שמדובר היה בסוג הנכון של צנע: כזה שהעניק לאנשים תקווה, והיה בו אור בקצה המנהרה. היום, אירופה עייפה מצנע. היא החמיצה את ההזדמנות ליישם את המדיניות מהסוג הנכון.

פחות ממשלה, יותר ייצור

אם בלתי־אפשרי ליישם את הסוג הנכון של צנע, ודומה שזה המצב באירופה, מה צריכים האירופים לעשות? כדי לשוב לנתיב של צמיחה אירופה צריכה להשליך אל הפח מדיניות המכוונת לדרבן את הביקוש הציבורי, ולהתמקד במדיניות היכולה להביא אל השוק את המוצרים הנכונים במחיר הנכון. כפי שז'ן באטיסט סיי אמר:

העידוד של צריכה גרידא אינו מועיל למסחר, משום שהקושי טמון באספקת האמצעים, ולא בגירוש התשוקה לצריכה; וראינו כי רק הייצור יכול לספק אמצעים אלו. לכן, מטרתה של ממשלה טובה היא להמריץ את הייצור, ושל הממשלה הרעה היא להמריץ את הצריכה.

בלי צמיחה עתידה אירופה להתרסק, משום שבתוך זמן קצר היא לא תוכל לממן את חובותיה. היא חייבת למקד מחדש את האסטרטגיה שלה בעידוד הייצור, ולשחרר את הרוח היזמית באירופה. זוהי מדיניות שסיכוייה להצליח גדולים הרבה יותר.

ד"ר פרנק הולנבק מלמד באוניברסיטה הבינלאומית בג'נבה. המאמר פורסם במקור באתר מכון 'מיסס', ומפורסם כאן באדיבות המכון.

תודה לגלעד אלפר על התרגום וההפנייה למאמר.