מאחורי הסיבוב: מטרת רווח

שתי עמדות

בישראל הרווח נחשב בלתי מוסרי, עד שפעמים הוא מתואר כגרוע אפילו מגנבה. זו כמובן לא המצאה ישראלית, קרל מרקס כבר קבע שמקורו של כל רווח הוא "עודף הערך" אותו גוזלים בעלי ההון מהעובדים המנוצלים, ואילו פרודון כתב ש"הרכוש הוא גנבה". לדעתם, מקור הרווח של האחד חייב להיות ההפסד והניצול של האחר. ואילו אצלנו מוסכם כי ייצור והפצה של מוצרים ושירותים "למטרת רווח" ולא למען "רווחת הציבור" זו שחיתות. אם חברת התרופות מרוויחה הרי שהיא עושה מעשה מושחת של עשיית רווחים וגריפת כסף מהמוני החולים. אפילו בית המשפט העליון קבע שהפעלת בית סוהר למטרת רווח היא בלתי מוסרית ובלתי חוקית. ההתנגדות נפוצה זו לרווח ולמרוויחים מתעצמת ומעצימה את התכונה האנושית של הקנאה.

לעומת זאת, לחתן פרס נובל, פרופסור מילטון פרידמן התייחסות שונה בתכלית לרווח: "לעסק יש אחריות חברתית אחת, ורק אחת – להשתמש במשאבים, ולבצע פעולות, לשם הגדלת הרווח, וזאת תוך שמירת חוקי המשחק של תחרות פתוחה וחופשית".

אז מי צודק?

כלכלות ללא מטרת רווח

במשך שנים קיימו הקיבוצים משק וניהול חשבונות ללא המושג הקפיטליסטי "רווח". הייצור לא נמדד בכסף וברווחיות אלא רק בתוצר הפיזי: טונות לדונם וליטרים לפרה. המטרה הייתה לייצר כמה שיותר – "יעלה כמה שיעלה" – ללא התייחסות למחיר השוק של התוצרת. בעיניהם, לכסף לא היה מחיר והריבית שלקח הבנק נחשבה לגזל. לעיתים, כדי להגיע לשיאים בתפוקת החלב השקיעו ברפת מזון ועבודה אף במחירים גבוהים ממחיר החלב. הוצאות הייצור והעבודה כלל לא נלקחו בחשבון כי לא היו קיימים המושגים של רווח והפסד. לוותיקים עוד זכור השיר: "שתיים עשרה טון, שתיים עשרה טון, זה חלום כל משק ושיא החזון!"

תוצאת "המשק ללא כוונת רווח" הייתה בזבוז, אבטלה סמויה וחוב של מיליארדים אותו היה צריך "למחוק" לפני שהקיבוצים עברו לניהול משק למטרות רווח.

גם בברית המועצות ובסין התקיימה כלכלה ללא מטרת רווח. התכנון הממשלתי קבע כמה טרקטורים, טונות פלדה או מטרים של בד לייצר. לא הייתה כל התייחסות למחירי התשומות, לכוח האדם ולביקושים. גם המחירים נקבעו על ידי השלטונות. את מקום השוק, הביקוש וההיצע ואת מקום הרווח וההפסד תפשו הוראות הממשלה שהתיימרה לפעול לטובת הציבור.

התוצאה בברית המועצות הייתה הישגים מרשימים בטונות של פלדה ופחם, כלי נשק ולוויינים, ביחד עם עוני וכלכלה מפגרת שהתמוטטה יחד עם המשטר. ובסין, השלטון הקומוניסטי ניצל על-ידי מעבר לכלכלת שוק למטרת רווח, כלכלה המפתיעה את העולם בקצב צמיחתה.

הרווח כמטרה חברתית

בסופו של יום, המאזן הכלכלי מספר לנו סיפור: השורה העליונה של המאזן מסכמת את התמורה מהמכירות. במילים אחרות, כמה מוצרים ושירותים סופקו לקונים באיכות המצופה ובמחיר שלדעתם היה כדאי היה להם לשלם; והשורה התחתונה במאזן, המוקדשת לרווח נטו, מספרת עד כמה קניית התשומות ותהליך הייצור היו, או לא היו יעילים.

באמצעות הסיפור שמספר המאזן, קובעים מדי יום מיליוני האנשים בחנויות ובקניונים איזה עסקים יצמחו ואיזה יסגרו. לכמה מהחברות ישוגר, באמצעות כרטיסי האשראי "כרטיס צהוב" שיותיר להן זמן קצר לתיקונים באיכות או במחיר.

לדינמיקה זו גם חשיבות חברתית: באופן עקרוני, הפוליטיקאים לא דואגים לציבור, אלא מייצגים בעיקר את עצמם ואת האינטרס הפרטי שלהם לשרוד ולהתקדם במערכת. אך היות שבמדינה דמוקרטית מדי ארבע שנים מתקיימות בחירות הם מודעים לתלותם בדעת הציבור. כפי שקבע הפילוסוף קרל פופר יתרונה היחיד של הדמוקרטיה הוא ביכולת להדיח את השליטים ללא שפיכות דמים, אפשרות לה הם מודעים בכל יום.

וכמו הפוליטיקאים, גם מנהלי החברות ובעלי העסקים אינם דואגים לנו ופועלים למטרת רווח, אלא שגם הם מודעים ליכולתם של הקליינטים לחסלם "ללא שפיכות דמים".

בבתי-הספר למנהל עסקים מלמדים ולומדים שלשם יצירת רווח צריך לספק את מה שהצרכנים רוצים, בכמות בה הם מעוניינים, לשפר את הטכנולוגיות והניהול, להעלות את פריון העבודה ולהוריד את הוצאות היצור ומחירי המוצרים. כך ניתן להבין את מטרת הרווח כ"מטרה חברתית".

אמנם, כלכלת השוק אינה נקייה מבעיות: בשוק החופשי יופיעו שוב ושוב מזייפי משקלות, יצרני פירמידות, מונופוליסטים בחסדי השלטונות, נוכלים ורמאים. בכל אלה חייבים להיאבק באמצעות החוק. הכלכלה החופשית גם מתקנת את עצמה ואת כשליה על ידי משברים כואבים ולעיתים כואבים מאוד. אולם אין להשוות את כל אלה לסטגנציה, לפיגור,לעוני ולשחיתות במדינות בהן נוהלה, או עדיין מתנהלת, הכלכלה על ידי הפוליטיקאים והשלטון.