על דוד ריקרדו, מאבות הכלכלה החופשית

לפני בדיוק 190 שנה, נפטר הכלכלן החריף (היהודי-בריטי), דוד ריקרדו. כשרונו של ריקרדו הפך אותו אמנם לאיש עשיר ולמדינאי משפיע, אך הוא ייזכר בעיקר כמי שניסח את אחד העקרונות החשובים ביותר של הכלכלה המודרנית: היתרון היחסי • בניגוד לנטייה הטבעית של ממשלות וראשי מדינות לאוטרקיוּת, ההיגיון הבריא של ריקרדו הציע את ההפך הגמור • מדוע אין להתאבל על הסוסיתא שהיתה ואיננה עוד, והאם כדאי לישראל לייצא מים לחו"ל 

היום לפני 190 שנה נפטר אחד הכלכלנים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה: דוד ריקרדו. ריקרדו, שנולד בשנת 1772, היה בן למשפחה יהודית ממוצא פורטוגזי שנדדה בין מדינות עד שהשתקעה באנגליה. את צעדיו הראשונים בעולם ההגות הכלכלית הוא עשה אמנם רק בגיל 27, כשקרא את ספרו המכונן של אדם סמית 'עושר העמים', אך הדבר לא הפריע לו להספיק ולנסח שורה של עקרונות כלכליים מהמרכזיים והמשפיעים ביותר ('היתרון היחסי', 'שקילות ריקרדו', 'תועלת שולית פוחתת' ועוד). עוד לפני כניסתו לעולם ההגות הכלכלית, הקים ריקרדו בגיל צעיר עסק מצליח, שהפך אותו לאדם עשיר ובעל השפעה. הקריירה הציבורית שלו, כחבר הפרלמנט האנגלי, הוקדשה בעיקרה למלחמה במכסים, בהדפסות כסף ובכל מיסוי שלא ראה לו הצדקה כלכלית. אגב, יחסיו של ריקרדו עם הדת היהודית עלו על שרטון כשהתחתן עם נוצריה, על אף ההתנגדות הנחרצת של אביו.

ריקרדו רלוונטי מתמיד

על אף שחלף זמן רב מאז שריקרדו פיתח את התאוריות שלו, דומה שתובנותיו טרם חלחלו כל צרכן. למרות שבשיח הציבורי בישראל עולה מדי פעם התייחסות למכסי מגן שונים – דוגמת מס בגובה של עד 40% על יבוא טונה בקופסה – למרבה הפלא, לרוב מצליחים הקולות הפופוליסטיים להשקיט את המתנגדים, בתואנה שצריך לחסום את היבוא ולעודד את היצוא והייצור מקומי, (ואפילו אם דגי הטונה לא גדלים במדינתנו הקטנה). אל השדולות והוועדים שמגנים על תעשייה מקומית לא יעילה – באמצעות הטלת מכסים על מוצרים מיובאים זולים ואיכותיים – מצטרפת גם הנטייה הטבעית של ממשלות לפתח משקים אוטרקיים, הנתפסים כדבר יציב ובטוח יותר; "קנו כחול-לבן".

ריקרדו התנגד באופן נחרץ לכל צעד אשר מעדיף בצורה מלאכותית, שלא על-ידי בחירה חופשית של כוחות השוק, תוצרת מקומית על-פני תוצרת זרה. הוא הדגים באמצעות טבלה את הרעיון המתמטי שעומד בבסיס האינטואיציה, לפיה עדיף לאדם ולמדינה להתמקצע בדברים שהם טובים בהם, ולא לנסות להתחרות במגרשים של יריבים בעלי יתרון ניכר. כך, מוטב להימנע מניסיון לייצר מכוניות יותר טובות מהגרמנים, לייצא מים מהכנרת לטורקים, או להתחרות בשכר הזעום שמקבלים עובדים במפעלי הטקסטיל בסין והודו. כאשר כל גוף מתכנס למקומות שבהם יש לו יתרון יחסי על-פני גופים אחרים, האיכות והיעילות גוברות וכל הצדדים מרוויחים.

ממפעלי 'אתא' וסוסיתא למעצמת היי-טק בינלאומית

זאת ועוד. בספרו 'עקרונות הכלכלה המדינית', שראה אור בשנת 1817, הראה ריקרדו באמצעות תרגיל מתמטי פשוט שאפילו אם יש למדינה יתרון בייצור של שני מוצרים שונים על-פני מדינה שנייה, היא תרוויח יותר ממסחר חופשי עִמַהּ, אם תתמקד בייצור המוצר שבו יש לה את היתרון היחסי הגדול ביותר. כך למשל בטבלה הבאה:

אפילו בהנחה שמדינת ישראל יכולה לייצר הן טקסטיל הן היי-טק באופן יעיל ורווחי יותר מסין, עדיף להשקיע את התשומות (שבטבלה מתפזרות בשווה בין שני התחומים) בתחום שבו היתרון משמעותי יותר, כדי למקסם את הרווחים. ובמקרה הזה – עדיף לישראל להתמקד בהיי-טק, למרות שהיא טובה מהסינים גם בטקסטיל, ולהשאיר להם את האחרון. שורת הסיכום של הטבלה מראה שכאשר כל מדינה מתכנסת ליתרון היחסי שלה, התוצר הכללי גדל וממילא השפע והרווחה שבאים בעקבותיו.

תעשיות הטקסטיל (זוכרים את 'אתא'?) והרכב הישראליות, שכבר מזמן התמוססו להן עם פתיחת הכלכלה המקומית לתחרות מחו"ל, מדגימות היטב את העקרונות שהניח ריקרדו: הכלכלה הישראלית לא קרסה, למרות שאזרחי ישראל צורכים בעיקר בגדים (ורכבים, ועוד ועוד) מתוצרת זרה. מותה של הסוסיתא לא היה מותה של הכלכלה הישראלית. להיפך, במקום להמשיך ולהנשים באופן מלאכותי את התעשיות הללו, הפנתה ישראל את משאביה לתחומים שהיא מצטיינת בהם באופן מובהק: היי-טק ותעשיות עתירות ידע בתחומי הביטחון, החקלאות, החלל ועוד – והכלכלה צמחה בהתאם. ממדינה שמייצרת מוצרים בינוניים ומטה בשלל ענפים, הפכנו למעצמת היי-טק בינלאומית. כל שהממשלה צריכה לעשות הוא לא להפריע ברגולציות ומכסים מיותרים, והאזרחים כבר יודעים לבד היכן נמצא היתרון היחסי שלהם. על הדרך, אזרחי המדינה גם נהנים היום מרכבים ומבגדים זולים ואיכותיים יותר מאלו שיכלו המפעלים המקומיים לספק.

אם כן, השאיפה העזה לשמור על מקומות תעסוקה ישראליים, בפריפריה ואפילו במרכז, מרחיקה אותנו מהמטרה המקורית שלשמה מוקמים מפעלים: ייצור מוצרים איכותיים, שאנשים ירצו לקנות מרצונם החופשי במחיר תחרותי השווה לכל נפש. כאשר היטיבה ישראל לסחור עם העולם ולא לחסום אותו, הוטב לכל המשק הישראלי – גם לאלו שהועסקו במפעלים הכושלים אי-שם בערבות הנגב או ביערות הצפון. 

'שקילות ריקרדו' והמלחמה בהדפסת הכסף

בנוסף להתעסקותו בסחר חופשי, הרים ריקרדו תרומה מכרעת למחשבה הכלכלית במלחמתו נגד האינפלציה בבריטניה. טיעונו היה חד וחלק: הבנק המרכזי של אנגליה הוא זה שאחראי להשתוללות המטבע בהדפסותיו החוזרות ונישנות.

'שקילות ריקרדו', המונח הכלכלי הקרוי על שמו, אומר בפשטות כי אנחנו כאזרחים מבינים שבפועל אין הבדל בין הדפסת כסף\גיוס אג"ח להטלת מסים. המשמעות העמוקה של מושג השקילות, היא הפרכה של התיאוריה הקיינסיאנית הגורסת שהוצאות ממשלתיות מגדילות את התוצר. אולם, נגידי הבנקים המרכזיים לאחר המשבר הכלכלי ב-2008 מתעלמים רשמית מעקרון זה. השאלה המתבקשת היא האם ניתן לנהל מדיניות ארוכת טווח המאמינה בחוסר יכולתם של אזרחים בוגרים להבין ש"אין ארוחות חינם"?

הנשיא האמריקני האגדי אברהם לינקולן אמר ש"אתה יכול לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אך אינך יכול לעבוד על כל האנשים כל הזמן". מצחיק ומבהיל בו-זמנית לחשוב שהמודלים בהם בנקים מרכזיים בכל העולם עושים שימוש רחב, מתנערים בכזו קלילות מההיגיון הבסיסי שהנחה את אדם סמית, ריקרדו ורבים וטובים אחרים.