עשרים שנה לאוסלו: כישלון התיווך האמריקני

מאז ומתמיד נחלו ניסיונות התיווך של האמריקנים ומעצמות אחרות כישלון • הניסיון לכפות על ישראל להסכים למשא ומתן בתנאים שאינם נוחים לה, כמו גם העירוב של אינטרסים זרים בשיחות, הובילו לא-אחת לקיפאון מדיני • ובעוד שישראל חותרת לשיחות ישירות וללא תנאים מוקדמים, הערבים רק נהנים מהמצב, ומצליחים לסחוט מישראל ויתורים חד-צדדיים בחסות הלחץ הבינלאומי • ד"ר מיכאל וידלנסקי, לשעבר יועץ למשלחות משא ומתן, מנתח את כשל המעורבות האמריקנית 

הבה נניח שברצונה של ישראל לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון ולנהל שיחות על כך עם הפלסטינים או עם מדינות אחרות. מה הדרך הטובה ביותר לעשות כן? האם יש להעדיף שיחות ישירות או עקיפות? האם רצוי להיעזר בסיועם של מתווכים שונים? וכיצד נכון להתייחס לסוגיית "לוחות הזמנים" שנועדו לדרבן את המשא-ומתן?

כשעוקבים אחר הפרסומים וההתנהלות של האמריקנים, נראה כי הם אוחזים בהשקפה די ברורה בעניין: מזכיר המדינה קרי מתערב אישית בשיחות המשא ומתן, ואף טען כי הסוגיה הישראלית-פלסטינית היא הנושא החשוב ביותר בזירה הבין-לאומית. המזכיר קרי אף הטעים כי הוא מצפה לפתרון תוך תשעה חודשים.

האם, בהתחשב בניסיון העבר, מדיניות משא-ומתן זו מציאותית? האם היא יכולה להצליח?

במשך השנים, מנהיגים אמריקנים אחרים, כמו ג'ימי קרטר וביל קלינטון, התערבו באופן משמעותי בשיחות בין ישראל לערבים. מתוך עיון בתקדימים אלו ניתן להסיק כמה לקחים מועילים.

קרטר מקלקל

בשנת 1977, השנה בה הנשיא אנואר סאדאת בא לירושלים, התכונן הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר להיוועד בפסגה בג'נבה עם מנהיג ברית-המועצות ליאוניד ברז'נייב, כדי לכפות הסדר על המזרח התיכון. אולם, ראש הממשלה מנחם בגין והנשיא סאדאת טרפדו את ההסדר הכפוי ה"כולל" שרקחו השניים, שהיה מבוסס על ויתורים ישראלים בכל החזיתות ובמיוחד על פירוק ההתנחלויות.

הנוסחה של שלום "כולל" הייתה ידועה בערבית על-פי שלוש מילים מחורזות: "סלאם שאמיל, קאמיל ועאדיל", "שלום צודק, כולל ושלם" או באנגלית: "A full complete and comprehensive peace".

אלא שלבגין וגם לסאדאת היו מחשבות אחרות: סאדאת פעל על-פי הססמה הערבית "מאסר אוולין, מאסר דאימאן", "מצרים ראשונה, מצרים תמיד", וניסה להתרחק מברית-המועצות כדי להגשים את תכנית ה"אינתיפתאח" – הפתיחה למערב – שלו; ואילו בגין היה מוכן לוויתורים בחזית הדרומית אך לא ביהודה ושומרון ולא בגולן.

השלום בין מצרים וישראל נחנך על בסיס האינטרסים המשותפים של שתי המדינות, אך גם על בסיס שאיפות אישיות של שני המנהיגים: סאדאת רצה להוכיח שהוא מנהיג ערבי מסוג אחר, ובגין רצה להוכיח שהוא איננו קיצוני או טרוריסט. הדבר המעניין הוא שככל שהנשיא קרטר התערב בשיחות הוא החמיר את המצב. כך, כאשר הנשיא קרטר ניסה לכפות תנאים לגביי הסדר בירושלים השיחות כמעט כשלו. רק כאשר מנחם בגין איים לארוז את חפציו, קרטר ויתר.

בלי קלינטון

גם לנשיא ביל קלינטון בזמנו היו רעיונות לגבי שלום בין ישראל ואש"ף, והוא אף הקדיש עשרות שעות לניהול התיווך בין הצדדים: קלינטון עבד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם עם ראש הממשלה אהוד ברק, אך למרות ויתורים מרחיקי לכת בעניין השטחים וירושלים, ערפאת סירב לחתום על הסכם ש"יסיים את הסכסוך", ובכך הכשיל לחלוטין את השיחות.

לעומת זאת, הסכם העקרונות, המכונה "הסכם אוסלו" שנחתם במדשאות הביל הלבן ב-13.9.93, והסכמי הביניים שהגיעו לאחריו, נולדו מתוך שיחות ישירות וחשאיות בין אש"ף וישראל.

שני תקדימים אלו, על-אף הביקורת המוצדקת על מידת הצלחתם, מוכיחים כי התערבותן של המעצמות רק מפריעה לכינונם של יחסים ומגעים מדיניים במזרח התיכון.

כרוניקה של כשלון

גם התערבויות חיצוניות אחרות נכשלו. בין השנים 1967-1973, ניהל נציג האו"ם גונאר יארינג מסעי דילוגים במזרח התיכון, שנחלו מפולת צורבת. עד כדי כך שבמרבית התקופה מצרים וסוריה סירבו אפילו לקבל את החלטת מועצת הביטחון 242, משום שהיא סימלה צורה של הכרה במדינת ישראל.

החלטה 242, שהייתה פרי המחשבה המדינית של ממשל לינדון ג'ונסון, שהיה ידידותי ביותר לישראל, נוסחה על ידי גורמים פרו-ישראלים כמו השגריר לאו"ם ארתור גולדברג, והמשפטן יוג'ין רוסטו, שתמכו בכינונם של גבולות בטוחים למדינת ישראל ולא בחזרה לקווי שביתת הנשק של 1949. 

אולם, אם סיום כהונתו של ג'ונסון בשנת 1968, אנשי מחלקת המדינה, שרובם אחזו בגישה פרו-ערבית, קידמו תכניות אחרות שראו בחזרה כוללת או כמעט כוללת למצב הקודם את המפתח לשלום במזרח התיכון. שם הצופן היה "שינויים קוסמטיים בלבד" (Cosmetic changes only).

מגמה זו באה לידי ביטוי בתכנית סקרנטון משנת 1968, ובתכנית רוג'רס משנת 1970, שיצרו אווירה שמנעה כל אפשרות למשא ומתן המבוסס על ויתורים הדדיים ועל אינטרסים משותפים של שני הצדדים.

יש לזכור כי הגישה הפרו-ערבית של מחלקת המדינה כלל אינה דבר חדש, והיא נוסדה עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל, במובנים רבים כירושת המדיניות הבריטית באזור. הביטוי הבולט ביותר לכך היה איומו של מזכיר המדינה האגדי ג'ורג' מרשל, שהודיע כי יתפטר במידה שהנשיא הארי טרומן יכיר בישראל.

גישה זו באה לי די ביטוי גם בהתנגדות לבניית יישובים ב"גדה המערבית" וברצועת עזה, ואפילו בהתנגדות לבניין דירות בירושלים. רבים במחלקת המדינה ראו בעצם קיומה של מדינת ישראל, ולא רק בגבולותיה של "ישראל הגדולה", את המכשול ליחסים טובים בין ארצות הברית למדינות ערב.

ערבים עם תיווך

לערבים, כמובן, מאז ומתמיד המעורבות הזרה הועילה ביותר: בשל הסרבנות הערבית הבסיסית להכיר בישראל ולדון איתה, שנוסחה בדמות "שלשת הלאווים" בוועידת חרטום באוגוסט 1967, מדינות ערב והפלסטינים העדיפו מאז ומתמיד לתת לגורם חיצוני – ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי וגם האו"ם – שינהל את השיחות ואף יכפה תנאים להסדר על ישראל.

כמובן שניתן לשמוע את אותם הצלילים בדרישתו של סאאב עריקאת ונציגי אש"פ אחרים מממשל אובמה לכפות תנאים על ישראל. רעיונות מסוג זה אף נפוצים למדי בתוככי הממשל האמריקני עצמו, כמו דבריו של רם עמנואל, שאמר כי ישראל מבינה רק "אהבה קשוחה".

אובמה-קייר

איך יש להתייחס למאמציו של ממשל אובמה?

לנשיא  ברק אובמה יש דעות חזקות ביותר בנוגע למזרח התיכון והוא לא מתבייש להצהיר על העדפותיו ולהפעיל את המוניטין שלו בעדן. הראיון הראשון שלו עם גורם תקשורת זר לאחר כניסתו לבית הלבן התנהל ברשת הערבית אל-ערבייה; הביקור הרשמי הראשון היה בטורקיה, תוך סיוע למנהיג האסלאמיסטי ארדואן; ובתחילת כהונתו יצא אובמה גם למצרים כדי לשאת נאום דרמטי באוניברסיטת קהיר, כשהוא פוגע בנשיא המכהן חוסני מובארק ומסייע בעקיפין לארגון האחים המוסלמים, שאותו הגדיר ראש מנהל המודיעין האמריקני כגוף "מתון וחילוני לרוב"; הנשיא גם נופף לשלום למנהיגיה הקיצוניים של איראן ואף שלח מסרי ידידות למשטרו של אסד בסוריה. לעומת זאת, בכל הנוגע לישראל, נקט הנשיא קו תקיף וכפה עליה הקפאת בנייה ביהודה ושומרון ובירושלים.

מדיניות זו, כמובן, נחלה כישלון אחר כישלון: ניסיונות ההתיידדות עם איראן (המכונים "Engagement") הביאו רק להאצת תכנית החימוש הגרעינית; האסלאמיסטים בטורקיה הסלימו את תכניותיהם וגם הצליחו – בעזרת אובמה והילרי קלינטון – לבודד את ישראל מהשתתפות בתרגילי נאט"ו; האחים המוסלמים וה"אביב הערבי" הפכו לסיוט אנטי-דמוקרטי, וכללו מתקפות קטלניות על דיפלומטים אמריקנים בלוב; המשטר הסורי – שאחריו חיזר אובמה נגד רצון הקונגרס – נודע מאז כרוצח המונים; והקפאת ההתנחלויות הפכה להקפאת השיחות בין ישראל ואש"ף – ולמעשה לניתוק המסלול בפעם הראשונה מזה עשרים שנה.

אובמה וקרי משוכנעים שהקסם האישי שלהם — שלא לדבר על התבונה המדינית — ש"הצליח" כל-כך בסוריה, בלוב, במצרים, בטורקיה ובאיראן, יצליח שוב. בשורות שבהחלט מעוררות דאגה.

הסרבנות הפלסטינית

האמת חייבת להיאמר, לפלסטינים היו כבר כמה הזדמנויות לבנות מדינה לצד ישראל, אך הם לא מימשו אותן. כפי שאמר פעם אליאס פרייג, ראש עיריית בית לחם המנוח: פלסטין ערבית יכלה לקום ב-1936, 1947, 1949, 1967, 1982, 1988,ובעוד כמה הזדמנויות לאחר מכן, אלא שמנהיגי ערב – ובמיוחד הפלסטינים עצמם – מאסו באופציה.

ד"ר מיכאל וידלנסקי הוא מומחה לתקשורת פוליטית, מרצה בבי"ס לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית בירושלים. ושימש בעברו כיועץ למשלחות המשא ומתן במדריד וושינגטון בשנים 1991-92 ובייעוץ אסטרטגי במשרד לביטחון פנים.