דעה: לעצור את הטירוף של איפא"ק

בימים האחרונים מנהל ברק אובמה מערכה קדחתנית לקבלת לגיטימציה לתקיפה אמריקנית בסוריה. במסגרת המערכה, מעניק הנשיא ראיונות בכל ערוץ טלוויזיה אפשרי, במטרה לגייס את דעת הקהל האמריקנית. במקביל, אובמה מנצל כל רגע פנוי על מנת להיפגש עם חברי קונגרס וסנאטורים ולקבל את הבטחתם להצביע בעד התקיפה. על אף כל מאמציו, נדמה שלעת עתה אובמה נוחל כשלון חרוץ. סקרים שנערכים בימים האחרונים מצביעים על התנגדותו של הציבור האמריקני לתקיפה. בקונגרס ובסנאט, ניצב אובמה מול בתי נבחרים שאינם חפצים בהתערבות צבאית נוספת, אך אובמה עדיין מקווה שיצליח לשכנע קבוצה גדולה של חברי קונגרס וסנאטורים שעודם יושבים על הגדר. לנוכח ההתנגדות הציבורית הרחבה לתקיפה, ספק אם מאמציו ייצלחו.

עד כה, המדיניות המוצהרת של מדינת ישראל לגבי המצב בסוריה הייתה חוסר התערבות. הגינויים הנכונים לפעולותיו של אסד הושמעו, אך נתניהו דאג להבהיר בכל אפשרות שישראל אינה חלק מהעימות. עד-כדי-כך התעקש נתניהו על עמדה זו, שנזף בשרים שהחליטו להתבטא בחופשיות יתרה על הנושא.

ולפתע, החלו להופיע עוד ועוד ידיעות בתקשורת שהלובי היהודי AIPAC, מפעיל לחצים כבדים על נבחרי ציבור אמריקנים כדי שיצביעו בהצבעה הגורלית בעד תקיפה בסוריה. חברי השדולה מפציצים כל חבר קונגרס וסנאטור במכתבים, שיחות טלפון – הכל כדי להטות את הכף לטובת מהלך צבאי נגד דמשק.

התנהלותה הנוכחית של השדולה עשויה ליצור לה ולמדינת ישראל אויבים חדשים מתוך ציבור שכיום תומך בישראל. וכאן נשאלת השאלה – מדוע החליטו חברי AIPAC לפעול באופן הזה, ועל סמך מה הם גיבשו את מדיניותם? לא רק שהעמדה הרשמית הישראלית מתנגדת להתערבות ישראלית במשבר, אלא שעמדת הממשלה משקפת במידה רבה גם את רצונו של הציבור הישראלי, שאינו מעוניין בפתיחת חזית מול סוריה. בעיני הציבור, גם אם אסד נתפס כרודן אכזר, הרי שהוא הרע במיעוטו. אף ישראלי אינו מעוניין בארגוני ג'יהאד עולמי שיצבאו על הגבול ויהפכו את חיי תושבי הצפון לגיהינום.

ההחלטה של AIPAC להתערב בשמה של ישראל במשבר בסוריה גורמת לישראל נזק עצום, ומציירת את ישראל כגורם שמעורב באופן ישיר בקידומה של מתקפה שתתבצע בניגוד לדעת הרוב בארה"ב. מהלך כזה הוא המתנה הגדולה ביותר שיכלו לבקש שונאי ישראל, שכעת קיבלו את "ההוכחה המוחצת" שישראל מכתיבה לאמריקנים מה לעשות. מיותר לציין שאם תקיפה שכזו תצא אל הפועל ותסתבך, האשמה תגולגל באופן ישיר לרגליה של ישראל.

במציאות שבה הציבור האמריקני מגלה נטיות בדלניות יותר ויותר, לא מן הנמנע שהתנהלותו של AIPAC תביא לפגיעה בתמיכה שמגלים האמריקנים במדינת ישראל. על רקע דברים אלו, חשוב לציין כי הברית בין ישראל לארה"ב אינה רק ברית של אינטרסים, אלא גם של "ערכים משותפים" – הציבור האמריקני מרגיש מחויב לתמוך במדינה היחידה במזרח התיכון שמהווה מגדלור של דמוקרטיה וזכויות פרט. אך לא פחות מכך, ישראל נהנית מתמיכה בלתי מסויגת של עשרות מיליוני נוצרים, רבים מהם אוונגליסטים, שרואים בתמיכה במדינת ישראל לא פחות מציווי משמיים. למרבה הצער, הציבור האמריקני האוהד את ישראל, שמורכב ברובו לבנים, הולך ופוחת וצפוי להפוך למיעוט בתוך דור. שאר אזרחי ארה"ב, ביניהם שחורים, היספנים ואסיאתים, הגם שאינם עוינים את ישראל באופן טבעי, תמיכתם מסויגת הרבה יותר, והם מרגישים פחות מחויבים למדינת היהודים. במציאות שכזו, האינטרס הישראלי צריך לקחת בחשבון שפעולות אגרסיביות מהסוג שננקט כרגע על-ידי AIPAC, עשויות להתקבל באופן שלילי ביותר וליצור פגיעה ארוכת טווח ביחסים עם ארה"ב.

יש שאומרים שאובמה הוא זה שהורה ל-AIPAC להפעיל את הלחץ, בתיווכו של לא אחר מאשר בנימין נתניהו – זה שעד לאחרונה הפגין קו מובהק של התנגדות למעורבות ישראלית. בינתיים, ישראל הרשמית שותקת. פה ושם, "בכירים" עלומי שם מבטאים את חששם בתקשורת שמהלך שכזה יגרום נזק לישראל. אם אכן נכנע נתניהו ללחציו של אובמה, הרי שמדובר בשבירה של קו מדיניות שהוא עצמו התווה, ואל לנו להלין כאשר האש (הצבאית והדיפלומטית) תופנה לכיווננו.

השתיקה הישראלית בסוגיה זו, מהווה בעיני העולם אישור לכך שישראל מעורבת באופן ישיר במשבר הסורי. אם אין אמת בדיווחים על מעורבותו של נתניהו בעניין, מן הראוי היה לשמוע גינוי והתנערות רשמית של ישראל מהצעדים חסרי האחריות שננקטים על-ידי AIPAC. יש לזקוף לזכותה של שדולה זו הישגים רבים בפעילותה למען ישראל, אך מן הראוי להציב לה גבולות אדומים כאשר פעילותה מביאה הלכה למעשה לפגיעה בישראל.