אתאתורכ, ארדואן והדיקטטורה התורכית

שלטון ריכוזי, השתקת המתנגדים, דריסת חופש הביטוי והעיתונות ודיכוי האופוזיציה; תשעים שנה עברו מאז הקים מצטפא כמאל אתאתורכ את 'מפלגת העם הרפובליקנית' בתורכיה ונדמה כי דבר לא השתנה • עד ימים אלה ממש פועלת המערכת הפוליטית התורכית על-פי הדגם שעיצב אתאתורכ: מנהיג חזק, כריזמטי ובעל סמכויות בלעדיות • גל המחאות שהתרחש לאחרונה במדינה אולי לא הוביל לשינוי משמעותי, אך מעיד על ניצני שינוי בחברה התורכית, שאינה מוכנה עוד לשתוק

תארו לעצמכם מפלגה חדשה בתורכיה, אשר בראשה עומד מנהיג כריזמטי למדי. חלק מסוים מאד מן העם התורכי מעריץ אותו, ואילו החלק האחר מתנגד לו נחרצות. למפלגה יש מדיניות פנים וחוץ הנתפסת כקיצונית בעיני המתנגדים לה, מדיניות שגורמת לתורכיה להיות חלק בלתי נפרד מגוש גיאוגרפי-אידיאולוגי מסוים, בניגוד למסורת המדינית בה נקטה במשך שנים. היא מצליחה לתפוס את השלטון באמצעים דמוקרטיים, אם כי תמיד יש טענות בדבר זיוף תוצאות הבחירות ושימוש באמצעים לא דמוקרטיים בעת ההצבעה. החלק האופוזיציוני מרגיש שהמפלגה השלטת אינה מייצגת אותו ויותר מכך, היא מדכאת את אמונותיו וצרכיו.

המפלגה מצידה ממשיכה ביתר שאת לאחוז את השליטה בכל המשרות הגבוהות ובכל תחומי ההשפעה. תומכי המפלגה יקבלו זכות קדימה בכל הקשור למציאת עבודה, תנאי העסקה וכיו"ב, על חשבון אלו שיתנגדו למפלגה או לפחות לא יצביעו לה. חלק, באופורטוניזם מן המעלה הראשונה, ינסה להתאים עצמו לרוח המפלגה השלטת וכך ישנה אורחותיו כולל את סגנון הלבוש שלו כדי שתמיכתו לא רק תבוא לידי ביטוי רק בקלפי אלא גם תראה ותורגש בזירה החברתית של חיי היום-יום.

על פניו, קל לנחש שמדובר ב'מפלגת הפיתוח והצדק' (AKP) בראשותו של ארדואן, אולם ההיסטוריה מלמדת שנשיא תורכיה הנוכחי לא לגמרי המציא את הגלגל. מאפיינים אלו מתאימים גם למפלגה שהוקמה על-ידי מֻצְטַפָא כּמאל אתאתורכּ, 'מפלגת העם הרפובליקנית' (CHP), שב-9 בספטמבר חגגה 90 שנים להיווסדה.

ליברלית על הנייר

'מפלגת העם הרפובליקנית', שנקראה במקור 'מפלגת העם', נוסדה בדגם הליברלי מערב-אירופי. ששת החיצים, המהווים את הבסיס ללוגו שלה עד עצם היום הזה, מסמלים ששה ערכים מרכזיים באידיאולוגיה שלה: רפובליקניות, חילוניות, לאומיות, פופוליזם, מדינתיות ומהפכנות. ערכים אלו שולבו בחוקה התורכית בשנת 1937 והם שרירים עד ימינו.

ולמרות זאת היו למפלגה נטיות ריכוזיות ואוטוריטריות, כמו למשל החלת "חוק השמירה על הסדר" (Takrır-ı Sükun Kanunu) משנת 1925. חוק זה, שבמקור נועד לדיכוי המרידות הכורדיות, שימש גם ככלי להשתקת התנגדות וקבוצות אופוזיציוניות, ובמסגרת זו מספר עיתונאים אף הובלו למעצר ולא הורשו לחזור לעבודתם עם השחרור. כמו כן, נסגרו עיתונים שונים כמו גם 'המפלגה הרפובליקנית הפרוגרסיבית', שהתפצלה מ'מפלגת העם' וניסתה, למשך זמן קצר ביותר, להוות אופוזיציה "בהסכמה". חוק השמירה על הסדר נשאר בתוקפו עד 1929, כשהממשלה חשה בטוחה דיה בכוחה.

כאמור, 'מפלגת העם' ביססה לעצמה מונופול על הכוח, ושנתיים לאחר מכן הוכרז רשמית בכנס המפלגה כי השיטה הפוליטית שתנהג בתורכיה היא שיטת המשטר החד-מפלגתי, כך עד לשנת 1946. למעשה, כל שנות שלטונה, הייתה חפיפה מלאה בין המנגנון הממלכתי לבין ארגון המפלגה, כך שהמדינה הייתה המפלגה – והמפלגה הייתה המדינה. מכאן אפשר להבין עד כמה תפקידן של הבחירות בתורכיה עד 1946, היה טקסי בלבד וחסר אפשרות בחירה אמיתית.

למותר לציין, כי בצורה כזו כל התנגדות או ביטוי של אי-נחת מהשלטון לא יכלו לבוא לידי ביטוי במפלגה או בחברה התורכית. גם כשהוקמה מפלגת אופוזיציה בהוראתו של אתאתורכ עצמו בשנת 1930, היא נאלצה להיסגר בשל לחץ מצד 'מפלגת העם'. מכאן ואילך, המפלגה וחבריה תפסו את השליטה על כל החיים התרבותיים והאינטלקטואליים במדינה, תוך דיכוי של ארגונים שהתארגנו על רקע חברתי או דתי (ארגונים שאף הוצאו מחוץ לחוק ב 1925), ואפילו תוך סגירת עיתונים והשארת אותם אלו שהיו בגדר שופרו של הממשל בלבד.

במהלך השנים, תפסה מפלגתו של אתאתורכ מקום מרכזי בזירה הפוליטית בתורכיה. לרוב היא מייצגת את קולה של האליטה הכמאליסטית הישנה, כפי שהגדיר זאת מנהיג המפלגה הנוכחי כמאל קִילִיצְ'דַארוֹלוּ, בטקס שנערך לפני כמה ימים, שאמר: "להגיד 'מפלגת העם הרפובליקנית' זה להגיד 'אתאתורכ'", אבל גם את קולו של המעמד הבינוני. האוריינטציה של המפלגה היא מרכז-שמאל והיא בעצם מפלגה סוציאליסטית.

"בשביל כולם"?

בשנת 2010 התפטר דניז בַּיְקַאל, מנהיג המפלגה של העשור הקודם, וקיליצ'דארוֹלוּ תפס את מקומו. התקוות שנתלו בו כמי שיחזיר את ימיה הטובים של המפלגה ואף יחזירה לשלטון היו גדולות – גדולות מדי. קיליצ'דארוֹלוּ אדם נעים הליכות, סימפטי ושנון, ואכן מספר המצביעים ל'מפלגת העם' שלאחר בייקאל גדל בהתמדה (כ-25% בבחירות של 2011 מול כ-20% ב-2002). די להביט במלחמותיו הוורבליות עם ארדואן כדי להבין שלפחות מבחינה זו הוא מספק בהחלט את הסחורה.

יחד עם זאת, קיליצ'דארוֹלוּ נתפס כמבוגר מדי וכבעל חשיבה "ישנה" מדי עבור הנהגה של מפלגה שמרבית מצביעיה צעירים, וכאדם שלא מחובר להמונים. הוא בחר להתנער ממוצאו הכורדי מה שעומד גם הוא בעוכריו. כל זה בא לידי ביטוי בבחירות בשנים האחרונות, בהן המפליגה מפסידה ברוב ניכר ל'מפלגת הצדק והפיתוח'. "לולא הייתה קיימת 'מפלגת העם הרפובליקנית' בתורכיה, הייתה תורכיה הופכת לשם השני של הגיהנום", אמר קיליצ'דארוֹלוּ, אך לא השכיל להבין כי הגיהנום יכול ללבוש כמה צורות. עבור לפחות מחצית מהעם, מפלגתו מייצגת בדיוק את מה שארדואן מייצג עבור מצביעי 'מפלגת העם': מפלגת דיקטטורה והדרה של חלקים גדולים של העם, זאת למרות הסלוגן של המפלגה: "בשביל כולם".

התורכים מתחילים להתעורר

אם תרצו, הקו המשותף העובר בין אתאתורכ לארדואן הוא הקו הדיקטטורי, כמו גם האישיות הכריזמטית וההנהגה החזקה (מסקר שהתפרסם בעיתונות התורכית לפני מספר שנים עלה שהתורכים מחליטים במי לבחור על-פי המנהיג העומד בראש המפלגה), ולזה, רבותיי, התורכים רגילים. ובכל זאת, וסליחה על ההשוואה הגסה בין שני האישים ופועלם, לחלק מהתורכים נמאס לשתוק.

המחאה המתחדשת בימים אלו, נגד הדיקטטורה של ארדואן והשתתפות תומכים מכל רחבי הקשת הפוליטית הדתית והתרבותית בתורכיה, מעידות על כך שבניגוד לעבר, ובלי קשר לאוריינטציה הפוליטית של המפלגה השלטת או של המנהיג העומד בראשה, כבר בלתי אפשרי להשתיק את התורכים. אמנם 'מפלגת העם' נוחלת עדנה בתקופה זו, והסקרים מנבאים לה עליה במספרי הקולות שתקבל בבחירות הבאות, ועל אף שחלק גדול ממשתתפי המחאה הם מצביעיה, אין זה אומר שרק החילוני הסוציאליסט מהמעמד הבינוני-גבוה הממוצע הוא מתומכי המחאה. ישנם פעילים לא מעטים שהם דתיים בעצמם ו/או מצביעי 'מפלגת הצדק והפיתוח'.

בכלל, כמו שמתרחש גם בישראל, החברה תורכית איננה נחלקת עוד לשני גושים ברורים: דתיים וחילוניים, כמאליסטים וארדואניסטים. השילובים החברתיים והדתיים והדיכוטומיה בין כל המרכיבים הללו יוצרת הבנות וזהויות חדשות בתורכיה; אפשר לראות בה היום לא מעט מצביעי 'מפלגת העם' שצמים ברמדאן לצד כמאליסטים שמצהירים על היותם כאלה אך מצביעים לארדואן בשל סיבות כלכליות או אחרות. הערבוב הזה והרב-גוניות בזהות ובתרבות של החברה התורכית הם שיוצרים את הגיוון של מוחי "פארק גזי". כל זה אומר, שבלי קשר לסוג הדיקטטורה או לסיבותיה (למשל, הקמת מדינה מודרנית), החברה התורכית מתקשה להתמודד עם סתימת פיות כמו זו המתחוללת בתורכיה כיום.

מנהיג חזק, עם חלש

במשך תקופה ארוכה, ארדואן הטיח באירופאים, אשר ביקרו אותו בנוגע להפרת זכויות-האדם במדינתו, בדברים כמו "אף אחד לא חותר תחתיכם באירופה". הוא נקט ביד קשה מאד כנגד כל אזרח שנחשד, אפילו בחשד המזערי ביותר, בחתירה נגד השלטונות. כולנו ראינו את מעצרו המבייש של רמטכ"ל תורכיה לשעבר בַּאשְבּוֹ, באשמה שביקש לחולל מהפיכה. מיטב הגנרלים יושבים בבתי-הכלא בתורכיה, חלקם, בניגוד לחוק, כלואים ללא הגבלת זמן (אגב, כשדובר על תקיפה תורכית בסוריה, היו שטענו שאין בצבא התורכי בעלי ניסיון מספיק להתמודד עם מצבי לחימה מעין אלו, היות והגנרלים המנוסים באמת יושבים בבתי הסוהר).

עיתונאים רבים נעצרו, פוטרו או סתם חוששים לבטא את דעתם האמיתית, ואפילו ההפגנות למען "פארק גזי" לא דווחו בימים הראשונים על-ידי שום אמצעי תקשורת תורכי מפחד השלטונות. אין כאן עניין דתי או עניין פוליטי. יש כאן עניין של חופש ביטוי ושלילת חירויות אחרות. כפי שאני רואה זאת, המחאה כל-כך עוצמתית, שייתכן וארדואן, שכרגע עיוור לנעשה מתחת לפני השטח, ייאלץ להתמודד בקרוב עם תנועת מחתרת שתזעזע אותו באמת.

ומילה אחרונה לגבי השפעת המחאה על אחוזי ההצבעה: מסקר שנערך ביוני האחרון עולה, כי מעל ל-63% מהתורכים אינם תומכים במחאת "פארק גזי". יותר מכך, 'מפלגת הצדק והפיתוח' שומרת על כוחה, ולפי כל הסקרים כוחה האלקטוראלי אינו יורד מ-50%. אם נוסיף לכך את העובדה שישנם אזרחים שבשל התנגדותם להפגנות מסייעים למשטרה, ואף נוקטים באלימות נגד אחיהם שלהם, נבחין בנקודה חשובה, שאולי לא נחשבה ממש בתקופת אתאתורכ ולא נתפסת כחשובה בתקופת ארדואן: את המחיר האמיתי, הן של הדיקטטורה והן של המחאה, משלם, כמו תמיד, רק העם.

ד"ר אפרת אביב מרצה במחלקה ללימודי המזרח-התיכון וחברת מרכז בגין-סאדאת, אוניברסיטת בר אילן