רציחות הילדים המזעזעות הובילו להאשמות שהוטחו בעובדים הסוציאלים, אך האמת היא שהאחריות הבלעדית לשלומם של ילדים היא על הוריהם.
גם אני, כמו כולם, הזדעזעתי למשמע החדשות האיומות, שהפכו לאירוע כה מוכר במחוזותינו: הורה רצח את ילדיו. אולם לא הזדעזעתי כאשר הופנתה האצבע המאשימה כלפינו – העובדים הסוציאלים. כבדרך קבע, בכל מקרה בו נרצחים ילדים, הפכנו להיות הראשונים לעמוד למשפט החברתי. איך העובדים הסוציאליים לא ראו? למה לא טיפלו? איך הם לא היו שם ברגע הנכון בכדי להציל את הילדים?
ובכן, יש לומר באופן חד-משמעי: ההורים הם האחראים הראשונים על ילדיהם. לא הרווחה, לא מערכת המשפט ולא שום גורם אחר, יכולים להציל ילדים מטירוף-הדעת של הוריהם.
מתי נכנסים העובדים הסוציאלים לתמונה? כאשר מצליחים לזהות ילד בסיכון. אז, תפקידנו לנסות לאפשר לילד לגדול במציאות נורמטיבית ומיטיבה ככל האפשר, ואנו עושים זאת במגוון אמצעים, כמו מתן טיפול להורים, או, אם אין ברירה, הוצאה חוץ-ביתית.
אבל איננו קוסמים, ואין ביכולתנו להפוך כל הורה לנורמטיבי. גם אין לנו את הזמן והיכולת להיות "סופר-נני", וללוות את המשפחה יום-יום, דקה-דקה. בסופו של דבר, עם כל הטיפול שנעניק, ההדרכה, ההכוונה והנכונות היא לאפשר לילד לגדול עם הוריו. אחרי הכל – לא הילד ולא שירותי הרווחה בוחרים את ההורים.
הרווחה והעובדים הסוציאלים עושים המון. המדיניות שהייתה נהוגה בשנות ה-50, בה ילדים בסיכון הוצאו מבתיהם באופן גורף, הוחלפה במדיניות נכונה יותר המאפשרת לילד – במשפחות בהן יש מוטיבציה לשינוי – להמשיך ולגדול בבית הוריו, תוך ליווי והדרכת ההורים. הילד תמיד יעדיף לגדול עם הוריו וזהו המצב האידיאלי אליו נשאף, אלא אם כן מצבם הנפשי של ההורים לא מאפשר זאת.
בכדי ליישם עקרון סוציאלי זה משקיעה הממשלה הון עתק, בעיקר בתכנית הלאומית לילדים בסיכון, הכוללת שותפות של שישה משרדי ממשלה, ומעניקה מגוון רחב של תכניות לטיפול בבעיות משפחתיות נרחבות. המטרה היא לתת להורים ולילדים את המעטפת הנדרשת כדי שימשיכו לתפקד כתא משפחתי נורמטיבי ככל האפשר.
הרוצח הוא האשם
הבעיה היא שעובדים סוציאלים נתקלים כיום בתופעה מטרידה ביותר: הורים רבים, כמו גם גורמים נוספים, התרגלו לחשוב כי האחריות לטיפול בילדי המדינה מוטלת על העובדים הסוציאלים, בעוד שאחריות ההורים מסתכמת בכך שילדו אותם. דפוס חשיבה זה נוטל את כל האחריות מההורים, ובמקום להתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים אחראיים, רואה בהם קורבנות של הנסיבות, של מציאות חייהם. עם גישה שכזו, יש להודות, קשה הרבה יותר לסייע באופן מהותי לזקוקים לעזרה.
גישה זו גם אחראית למציאות הבלתי-נסבלת, לפיה כאשר עובדים סוציאלים מוציאים ילדים מהבית בצו בית-משפט הם מוקעים כ"חוטפי ילדים", ואילו כאשר הם לא עושים זאת וקורה חלילה אסון, עולה זעקה בנוסח "איפה הייתה הרווחה". כאשר מתרחש רצח או פשע אחר בתוך המשפחה, חייבים לזכור תמיד שהאשם הוא קודם כל הרוצח, ואין להטיל את האשמה על אף גורם אחר.
צריך לחזור על האמת הישנה: כאשר אדם מביא ילדים לעולם, האחריות על שלומם מוטלת עליו במשך כל חייו, ואין זה משנה מה הרקע ולתוך איזו מציאות הם נולדו. אנחנו כעובדים סוציאלים נהיה שם כדי לסייע, להדריך, ולתת להורה כלים שיעזרו לו להתמודד. אבל אסור להורה ולציבור לשכוח כי מהרגע שהביא ילדים לעולם, הוא האחראי הבלעדי לשלומם.
המאמר נכתב על-ידי עובדת סוציאלית (השם המלא שמור במערכת), מנחת הורים במסגרת התכנית הלאומית לילדים בסיכון.
במקרה האחרון של האב שרצח את ילדיו בזריקה מבניין גבוה, היה ברור לכל מי שצריך להיות ברור שהאב אדם מסוכן לאישה ולילדים.
זה מקרה מובהק שבו אדם כזה צריך להיעצר. חד וחלק. בלי חירטוטים.
העובדים הסוציאליים במקרה הזה הם ממש לא אשמים. ניתן להבין שהם התריעו על הסכנות. וגם בלי התרעותיהם, הדיווחים והתלונות של האישה היו צריכים להספיק ע"מ לעצור את המנוול.
החברה הישראלית עסוקה בפירוק הסמכות ההורית ושבירת המסגרת המשפחתית באדיקות כה רבה, שמה שאת אומרת נשמע מגוכח לחלוטין.
להטיל את האחריות על ההורים? כבר מזמן מעמד ההורים הפך לאסקופא נדרסת, ואי אפשר לצפות שכמה מקרי רצח וקצת אי נעימות של העובדים הסוציאלים יהיו זרז לשינוי בגזרה הזו.