לפעמים השטן מגיע כאיש של שלום

היום ינאם נשיא איראן החדש חסן רוחאני בעצרת האו"ם, ובכך יגיע לשיא קמפיין אינטנסיבי של יחסי-ציבור שערכו האירנים בשבוע האחרון. אלא שמאחורי רטוריקת הפשרה, מתק השפתיים והחיוך הכובש מסתתר מדינאי מנוסה שיודע לפרוט היטב על מיתרי הפייסנות המערביים. ומה הקשר לאוסמה בן לאדן, צ'ה גווארה, ה-טיימס הלונדוני, ובוב דילן?

נפתח בחידה: מהיכן לדעתכם נלקח הטקסט הבא?

הקמפיין צריך להתמקד בנקודות המרכזיות הבאות:
א. ניסיון ליצור קרע בין דעת הקהל לממשל האמריקאי על ידי הדגשת הנקודות הבאות:
     1. הממשל יוביל אותם לאבדות נוספות בחיי אדם ולהפסדים כספיים נוספים.
     2. הממשל מקריב את החיילים כדי לשרת אינטרסים של האליטות, במיוחד היהודים.
     3. הממשל מוליך אותם למלחמה כדי להגן על ישראל והאינטרסים הביטחוניים שלה.
     4. אמריקה צריכה למשוך את עצמה מהמאבק הנוכחי בין האסלאם הרדיקלי לישראל.

אפשר להניח שבשלב זה רובכם מנסים לדלות מזכרונכם שמות של ארגוני שמאל אמריקנים הפועלים כנגד מעורבות ארה"ב במזרח-התיכון בכלל ותמיכתה בישראל בפרט. משהו בסגנון 'בצלם' אמריקני נוסח חומסקי, 'מחסום ווטש' וושינגטוני בניחוח נעמי קליין, הקרן החדשה לארה"ב פינת ג'יי-סטריט, בקיצור, גוף תעמולתי כלשהו הנוהג להשתמש בז'רגון אקדמי מתקדם בסגנון פוסט-ציוני, ניאו-מרקסיסטי או אנטי-קולוניאלי, כל אחד והעדפותיו.

ובכן, שתי הנקודות המדהימות ביותר בטקסט הן זהות הכותב והתאריך בו נכתב . הקמפיינר האחראי לעיצוב המסרים הללו הוא לא אחר מאשר מנהיג אלאקאעידה אוסמה בן-לאדן. את הדברים כתב בן-לאדן למנהיג הטאליבן מולה עומר באוקטובר 2001, כשלושה שבועות בלבד לאחר הפלת מגדלי התאומים.

אסטרטגיה של עיצוב דעת-הקהל

בעודו נמצא תחת מכבש לחצים עולמי, כאשר מנהיג הטאליבן מגבש את עמדתו ביחס לאולטימטום האמריקני שדרש מהטאליבן להסגיר את בן-לאדן ואנשי אל-קאעידה, שלח בן-לאדן מכתב למארחו באפגניסטאן. במכתב ביקש בן-לאדן לחזק את עומר ולשכנעו לא רק שלא להיכנע, אלא אף להתריס נגד ארה"ב בדרישה שתסיר את תמיכתה מישראל ותיסוג מסעודיה.

תוכן המכתב נמצא בכונן הקשיח של מחשב שהגיע לידיו של אלן קוליסון, עיתונאי שסיקר את המערכה באפגניסטאן עבור ה-וול-סטריט ז'ורנל, שקנה את המחשב מאיש המחשבים של אל-קאעידה לאחר שמחשבו האישי נשבר.

בהמשך המכתב מפרט בן-לאדן את האסטרטגיה והשיקולים שהנחו אותו לתקוף את ארה"ב, שיקולים שממרחק 12 שנים, ולנוכח מדיניותו הרופסת של אובמה, נראים היום קולעים למטרה מבחינת עומק הבנתו את הלכי הרוח בארה"ב ובמערב:

זכור שאמריקה עומדת כעת בפני שתי ברירות סותרות:
     א. אם היא תמנע מלהגיב לפעולות הג'יהאד היוקרה שלה תתמוטט, מה שיאלץ אותה להסיג את כוחותיה הפזורים בעולם ולהגביל את עצמה לעניינים אמריקנים פנימיים. זה יוביל לשינוי עצום ויהפוך אותה מכוח עולמי לכוח מדרגה שלישית, דומה למעמדה של רוסיה.
     ב. מצד שני, מערכה נגד אפגניסטן תכפה על האמריקנים נטל כלכלי ארוך טווח, שיוביל להמשך התמוטטות כלכלית, מה שיוביל את ארה"ב, אם ירצה האל, לברירה היחידה שעמדה בפני הסובייטים: נסיגה מאפגניסטן, התפוררות והתכווצות.
לפיכך התכנית שלנו לנוכח המערכה המתקרבת צריכה להתמקד בנקודות הבאות:
1. פגיעה בכלכלה האמריקנית, פגיעה שתוביל ל:
     א. החלשה נוספת של הכלכלה האמריקאית.
     ב. ערעור הביטחון בכלכלה האמריקנית. דבר זה יוביל משקיעים להמנע מלהשקיע בארה"ב או בחברות אמריקניות, והדבר יאיץ את נפילת הכלכלה האמריקנית.
2. ניהול קמפיין תקשורתי למאבק בדעת הקהל של האויב. הקמפיין יתמקד בנקודות המרכזיות הבאות…

בשלב הזה עבר בן לאדן למסרים התעמולתיים שצוטטו לעיל ומטרתם תקיעת טריז בין הממשל האמריקני לציבור תוך הטלת אחריות לאובדן חיי האדם על ישראל והיהודים.

המכתב מדגים היטב עד כמה שיקולים של דה-מוראליזציה של הציבור המערבי משחקים תפקיד מרכזי באסטרטגיה המנחה את האסלאם הרדיקלי, ועד כמה עמוקה ההסתמכות של מנהיגי האסלאם הרדיקלי על זרמי עומק תבוסתניים (ובנוסף אנטי-ישראליים) השוררים בארה"ב ובמערב.

המערב, בנאיביות שאין לה קץ, נוטה להתבונן על הישגיו ולייחס לעצמו קדמה ותחכום, ולהתבונן בפיגור הטכנולוגי המאפיין את העולם המוסלמי והערבי ולייחס לאסלאם הרדיקלי מדיניות פרימיטיבית בשדה הפוליטי והמדיני. אלא שמסתבר כי השחקן הפרימיטיבי בהתנגשות הפוליטית הזו הוא דווקא המערב הנאיבי, בעוד שלגורמי הטרור ומנהיגי האסלאם הרדיקלי הבנה טובה של דעת-הקהל והלכי הרוח הפוליטיים במערב, טובה יותר לפעמים מזו של המנהיגים המערביים עצמם.

החיוך האיראני כובש את אובמה

רק השבוע נצפה המערב מתרפס לנוכח ראיון שהעניק נשיא איראן הנבחר חסן רוחאני לרשת NBC. רוחאני – שעצם הבחירה בו לפנים המייצגות את איראן מעידה על התחכום של מנהיגי איראן האמתיים – לא טרח לחכות זמן רב מרגע בחירתו על מנת לפתוח במסע הטעיה והונאה שנועד להעניק לאיראן דימוי חדש, לאחר שפניו המתלהמות של אחמדינג'אד הביאו את איראן עד לסף השגת נשק גרעיני.

בראיון שהעניק לרשת NBC התחייב נשיא איראן החדש: "אמרנו זאת פעם אחר פעם, שבשום נסיבות איננו מעוניינים בנשק להשמדה המונית, כולל נשק גרעיני, ולעולם לא נרצה נשק גרעיני". רוחאני, שצפוי לנאום השבוע בעצרת האו"ם בניו-יורק, נמצא כעת בעיצומו של קמפיין תקשורתי למיתון דימויה של איראן, והוסיף לראיון גם כתיבת טור בנימה מפויסת ל-וושינגטון פוסט.

דברי רוחאני הם חלק ממדיניות מכוונת של מנהיגי איראן להסתמך על הרצון המערבי להימנע מעימות כמעט בכל מחיר, ועל-ידי יצירת דעת-קהל פייסנית, לנסות להקנות לאיראן את מרווח הנשימה הדרוש לה על מנת להשלים את פרוייקט הגרעין.

מיד לאחר דבריו של רוחאני אמר נשיא ארה"ב ברק אובמה: "ישנם סימנים לכך שרוחאני הוא אחד שמחפש לפתוח בדיאלוג עם המערב ועם ארה"ב, בדרך שלא ראינו בעבר. לכן עלינו לבחון זאת". לאחר דבריו של אובמה הבהירו דוברים מטעם הבית-הלבן כי רוחאני ייבחן במעשים ולא בדיבורים, אולם כשרואים את הרקורד של אובמה מהחודש האחרון, אפשר לצפות כי נתניהו יגיע לעצרת האו"ם בניו-יורק כשישראל ניצבת מול איראן כמעט לבדה.

ואולי רוחאני הוא בכל זאת התקווה הלבנה של המערב, מנהיג שפיו וליבו שווים? בשנת 2006 התפרסם ב-טלגרף הבריטי כי בנאום שנשא בפני אנשי דת ואקדמיה בכירים באיראן הבהיר רוחאני – שניהל במשך כשנתיים את המגעים בין איראן לגרמניה, בריטניה וצרפת – כיצד הוליך שולל את נציגי מדינות אירופה: "כשניהלנו משא-ומתן עם האירופאים בטהרן, עדיין התקנו חלק מהציוד במתקן באיספהן. היתה עוד עבודה רבה שצריכה היתה להיעשות כדי להשלים את בניית המתקן ועל ידי בניית מסגרת של צייתנות יכולנו לסיים את בניית המתקן".

רוחאני לא הסתפק בהסבר זה והוסיף התרברבות בדבר הנאיביות האירופית: "ממש מתחילת המגעים, האמריקנים [ממשל בוש, א.ת.] הזהירו את האירופאים ואמרו להם שוב ושוב: האיראנים משקרים לכם ומוליכים אתכם שולל והם לא אמרו לכם דבר. האירופאים נהגו להשיב: אנחנו מאמינים להם".

מדיניותו של רוחאני, בדיוק כמו המייל והאסטרטגיה שניהל אוסמה בן לאדן, מעידים כי ההסתמכות על הנאיביות והחולשה המערביים, השימוש בדה-מוראליזציה, והניסיון להשתמש בשאיפה המערבית להמנע מעימות, משחקים תפקיד מכריע בגיבוש האסטרטגיה והמדיניות הן של מנהיגי האסלאם השיעי והן של מנהיגי האסלאם הסוני.

מדינאות אחראית ונבונה לא צריכה לחכות לכישלון ולהתקדמות נוספת בפרויקט הגרעין האיראני על מנת להכיר בדיעבד – לאחר כישלון המשא-ומתן והתקדמות איראנית נוספת בפרויקט – בכך שמטרת רוחאני היא הטעיה והולכת שולל. כוונותיו של רוחאני ברורות ובהירות.

אך אפילו אצלנו, בעיתון הארץ, כבר הספיקו לתקוף את נתניהו על עמדתו ביחס לדברי הברכה של רוחאני (שהוכחשו לאחר מכן) ליהודים ערב ראש-השנה, ואף העניקו לכתבתם את הכותרת: "איראן מושיטה יד, נתניהו עונה בגסות". בחירת העיתון בטרמינולוגיה תוקפנית כלפי נתניהו ובמונחים רכים ומחבקים כלפי רוחאני, אבו מאזן, ומנהיגים ערביים אחרים שחרטו על דגלם מלחמה בציונים ובישראל, מזכירה את הביקורת על וינסטון צ'רצ'יל ב-טיימס הלונדוני, בעקבות ביקורתו על הסכמי מינכן: "מחרחרי מלחמה אלה, המוכנים לצאת למלחמה על ארץ אחרת מבלי להתחשב במחיר, אותם יש לשפוט, להעמידם אל הקיר או לתלותם … מעולם לא היה ראש ממשלה בהיסטוריה של אנגליה דוגמת מר צ'מברליין, שהשיג בתשעה חודשים הישגים כה רבים עם צ'כוסלובקיה, איטליה ועם היטלר במינכן".

נטיית השמאל להשתלהב מהתבטאויות מתונות מצד גורמים תוקפניים, ולתקוף ולהוקיע בגסות את מי שמבקש להתריע מפני השלכות הפייסנות, איננה חדשה או מפתיעה. על-פי הרקורד של הנשיא אובמה ומגמות ההונאה האיראניות, מתקרב הרגע בו ישראל תאלץ להתמודד לבדה עם פרוייקט הגרעין האיראני.

הגרעין בידיים הלא-נכונות: מקרה צ'ה גווארה ופידל קסטרו

לישראל אסור להזניח את הגרעין מתוך תקוות שווא שאין נזק גדול בהדדיות גרעינית, כפי שכבר הוצע בעיתון הישראלי… Wait for it … הארץ. כדי להסביר עד כמה תקווה זו מסוכנת, אזכיר פרשייה שנדחקה לשולי הזיכרון ההיסטורי אודות פידל קסטרו וצ'ה גווארה, המהפכן שדיוקנו מתנוסס על אלפי חולצות אדומות של פעילי שמאל ישראליים בימים אלו ממש.

קסטרו ולוחם החירות גווארה, אביר מעמד הפועלים, מצאו עצמם נדרשים לסוגיית השאלה האם לעשות שימוש בנשק גרעיני כנגד ארה"ב, לנוכח ההשלכות הברורות של צעד כזה: השמדה ודאית של קובה. מה לדעתכם היתה המלצתם, שלא לומר דרישתם, ממנהיגי בריה"מ?

"אם הם יממשו את איומיהם לפלוש לקובה, זה יהיה הרגע להשמיד סכנה כזו לנצח על-ידי צעד לגיטימי של הגנה עצמית, מבלי להתחשב בהשלכות הנוראיות של פתרון כזה", כך אמר קסטרו ותבע מהסובייטים להורות על שיגור טילים גרעיניים לעבר ארה"ב. גווארה מצדו הוסיף, לאחר סיום הסכסוך והוצאת הטילים מקובה: "אם הטילים היו נשארים היינו משתמשים בכולם ומשגרים אותם לעבר ליבה של ארה"ב, כולל ניו-יורק, כחלק מהמאבק שלנו נגד התוקפנות".

סגן שר החוץ הסובייטי מיקויאן, שהיה חלק מהמשלחת הסובייטית לקובה, נדהם מחוסר-האחריות של מארחיו ואמר להם: "אנחנו רואים את נכונותכם למות בצורה יפה, אבל סבורים שזה לא שווה למות בצורה יפה". לאחר מכן סיכם הגנרל הרוסי ויקטור סמיקין את הפרשה ואמר: "הם היו מוכנים להקריב את עצמם", מוכנות ששיקפה את האמונה כי בשעה שקובה תושמד, הסוציאליזם יישאר מנצח.

תחליפו את קובה באיראן, ואת הסוציאליזם באסלאם, והרי לכם מתכון לשואה שנייה.

ומי שתוהה על הכותרת, מומלץ לו להכיר את השיר הרלוונטי של בוב דילן, כאן בביצוע עם הגרייטפול דד.