כשזיכרון הופך לתעמולה: בין מלחמת יום הכיפורים לאוסלו

את לקחי ההליכה-שבי אחר הקונספציה של מלחמת יום הכיפורים אנו דשים כבר 40 שנה. אך מה עם הלקחים מהתמוטטות קונספציית אוסלו, המסוכנת לא פחות ושאת קולות התנפצותה שמענו כולנו בכל רחבי הארץ? כאן, מסתבר, הדין הוא לא רק דממה, אלא גם הכחשה

"בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר, כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר", נאמר באחד הפיוטים ליום-כיפור, וברוח הרחבה וקיצור אלה נקבעה גם תוכנית החלוקה התקשורתית לקראת יום-הכיפורים האחרון – בין ציון 40 שנה למלחמת יום-הכיפורים לפי התאריך העברי, לבין ציון 20 שנה להסכמי אוסלו למניין הלועזי. בעוד האירוע הראשון צוין בקול גדול תוך שהוא חוזר ונדון ושב ומלובן וחוזר חלילה בכל כלי תקשורת, האירוע השני נחתם בקול דממה דקה, עד כי דומה שכלל לא התרחש.

בין ההכאה הרעשנית על חטא היוהרה ערב המלחמה ב-73', הטענות על דחיית איתותי השלום של סאדאת, התזכורות על חרדת הקיום שאחזה בכמה מקברניטי המדינה (ובראשם דיין), וכמובן הקונספציה שקרסה, לבין הקול התקשורתי הרפה שהקדיש רק מעט מזער ממרצו ומזמנו לאירוע השני ב-93', עובר קו אידיאולוגי דק המבדיל בין מה שניתן להפיק ממנו הון פוליטי לבין מה שטומן בחובו מבוכה ונזק פוליטי לא מבוטל.

היסטוריה סקלטיבית

מלחמת יום-הכיפורים נתפשת בידי רבים בתקשורת כמחדל שניתן לסחוט ממנו (גם אם באורח מאולץ ומגמתי) מסקנות פוליטיות שיש להפיץ ברבים, על חשיבות השלום עם מצרים ובכלל, על "פספוס השלום" של גולדה מאיר, או על מגבלות הכוח. אך מדיון על מיזם השלום של אוסלו ותוצאותיו ברור לאותם חברים כי ניתן לצאת במקרה הטוב בשן ובעין. זה, מן הסתם, גם ההסבר לכך שאותו "הסכם היסטורי" זוכה בכל יארצייט לפחות ופחות הרמות כוסית, בוודאי פחות בהרבה מאלה שהורמו לכבודו עם חתימתו בספטמבר 1993.

ואולם, בקרב אלה שעשו ב"מלאכת השלום" – החל בשוליות, רון פונדק ויאיר הירשפלד, וכלה במשיחים עצמם, שמעון פרס ויוסי ביילין – לא רק שאין כל חרטה או הכאה על חטא, אלא נמשכת בקרבם האמונה האדוקה, לפחות פומבית, שהיו אלה ימות המשיח, כמעט אתחלתא דגאולת השלום. הצלחות אוסלו, הכתיר ביילין את מאמרו מהימים האחרונים, ולו רק כדי ללמדנו כי קרוב לוודאי שלעולם לא ינוס ליחם של דברי צ'רצ'יל כי "הצלחה היא מעבר מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות".

כך, בעוד קונספציית יום הכיפורים הופשטה, בצדק, עירום ועריה, קונספציית אוסלו עודה מפעמת בלבותיהם של קברניטיה, ובכיר בניה, שמעון פרס, ממשיך לזכות לכבוד ויקר כשמיטב שועי הארץ והעולם מפארים ומרוממים את שמו ופועלו, בעיקר בשדה השלום, כפי שהיטיבו לעשות אך לפני כחודשיים וחצי בפסטיבל ה-90 לחייו. קונספציית אוסלו חיה, אף-על-פי שפרכתה ניכרה הן בעצם החתימה על ההסכם והן בדבקות העיוורת בו לאחר שמרבית הנחותיו היסודיות קרסו. הוגיה, מיישמיה, התקשורת והאליטות, ממשיכות להעניק לו את מלוא התמיכה והגיבוי.

השמאל אף פעם לא טועה

"אני מכריז שהסכסוך נגמר. שום אצבע לא תלחץ עוד על ההדק", הצהיר פרס ב-13 במאי 1995, קצת אחרי שהבטיח ברוב ביטחון וחגיגיות כי "נגמרו 100 שנות טרור והתחילו 100 שנות דו-קיום ושכנות טובה", ומעט לפני שסימן את היעד המתבקש מהמזרח-התיכון החדש שלו: "מטרתה הבאה של ישראל היא להצטרף לליגה הערבית" (21 בדצמבר 1994); בין לבין הוא גם הספיק לנבא את כינונו של השלום המלא במזרח-התיכון בשנת 2000. דברים אלה, כמו דבריו האלמותיים של יוסי שריד כי "המזרח-התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה … זהו האירוע הגדול בתולדות הציונות", התקבלו בקרב קובעי הטעם והריח במקומותינו כמעט ללא קורטוב של ספק, ודבר לא הצליח לחדור מבעד למסכי ההדחקה והתרוממות הרוח שהורמו כאן ברוב הדר ובעיוורון מפואר.

גם כשעונש הפורענות על חטא האשליה והיוהרה היה מדמם וקשה מנשוא, נותרו רבים מספסרי החלום איתנים באמונתם ובדרכם. כך, גם כאשר התערטל ערפאת ממסכותיו ופרס את משנתו במילים "שמעו את מה שאני אומר לכם ישירות או את ההוראות הכתובות, לא את הנאומים בחוץ, נקיים את אוסלו כפי שמוחמד קיים את ההסכם עם קורייש" – נותרה חבורת אוסלו בשלה. וגם כשמעשיו בשטח הפכו לממשיים יותר ונאומיו למפורשים יותר: "אנחנו באש"ף נרכז את כל המאמצים להעמקת הפילוג בחברה הישראלית. תוך חמש שנים יהיו בפלסטין 5 עד 7 מיליון מאחינו. בכוונתנו ליצור תנאים בהם חיי היהודים בפלסטין יהיו בלתי נסבלים" – ניאותו פרס וביילין בדוחק להפטיר כי "ערפאת עושה טעויות". משל עסקינן במעידה זוטא, כמעט לא-מודעת, ולא בקו אידיאולוגי ברור ועקבי של אבו-עמר. כל זאת, כמובן, מבלי שפרס, ביילין ושות' הניחו הצדה ולו לרגע את אותה הבחנה מיתית בין אלה שהם לנו (ערפאת ובני עדתו) לבין אלה שהם צרינו (חמאס והג'יהאד האיסלאמי).

רבין במילכוד אוסלו

וכמעט כמו בחתונה קתולית, משורת ההסכמים דבר לא שחרר, אפילו לא מותם של מאות ויותר מאזרחי ישראל. גם אילו הייתה אסטרטגיית יציאה מהסכם זה, כפי שהצהיר ביילין לא אחת, המחויבות להסכם לא אפשרה לקברניטיו את הנסיגה ממנו ללא תשלום פוליטי כבד מנשוא. המציאות הזו כלאה גם את מי שעמד בראש הפירמידה, יצחק רבין, ב-Lose-lose situation. הבחירה הייתה בין הפניית עורף ל"פרטנר", ל"מחנה השלום" ולציפיות העולם מרקיעות השחקים מההסכם, לבין המשך הצעידה במסלול הדמים, בתקווה שאולי לבסוף "יהיה בסדר".

באורח אירוני קמעה, אותו רבין קרא כשנה לפני החתימה על הסכם אוסלו, בנאום בפני חניכי פו"ם: "ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר-אחריות ברבים מתחומי חיינו". כך, מי שתרבות ה"יהיה בסדר" ה"מלווה אותנו זמן רב" הייתה לו לזרא, הוא שהוציא לפועל שנה לאחר מכן הסכם, שהוגיו ואדריכליו נסמכו יותר מכל על אותו "יהיה בסדר", והוא זה שבעצמו נאלץ להיוותר עם אותו "יהיה בסדר" אחרי שכלו כל הסיכויים לראות את הפרטנר מממש ולו התחייבות אחת מכל אלה שנטל על עצמו.

לקונספציית אוסלו, בניגוד לזאת מלפני 40 שנה, עדיין לא ביצעו תפילת השכבה. שוחריה עדיין חולמים להשיב לה את עלומיה, ועדיין מאמינים בכל ליבם שאם רק יקשיבו להם שוב, "יהיה בסדר".