קריסתה של מדינת הרווחה ההולנדית

להולנד יש את כל הנתונים להפוך למדינה משגשגת ויציבה כלכלית. כיצד אפוא הגיעה המדינה למצב בו המלך מודיע על כישלונה של מדיניות הרווחה הנוכחית? • תשלומי רווחה עצומים, מיסוי גבוה ומעורבות ממשלתית גסה במשק הן רק חלק מהסיבות לקריסה המסתמנת • האם תוכל הממלכה לבלום את הנסיגה, בטרם תשוב לעידן טחנות הרוח וקבקבי העץ? • כמה נקודות למחשבה רגע לפני שהישראלי הצמא "לצדק חברתי" מהגר לאמסטרדם 

אירוע דרמטי התרחש ב-17 בספטמבר באולם האבירים שבבניין הפרלמנט ההולנדי שבהאג. במהלך הנאום השנתי שנשא מלך הולנד הצעיר, הכריז וילם-אלכסנדר בן ה-46 על מותה של מדינת הרווחה: "מדינת הרווחה הקלאסית של המחצית השנייה של המאה ה-20, באזורים אלו במיוחד, הביאה עמה הסדרים בלתי-נסבלים בצורתם הנוכחית", אמר. בנאום, שנכתב לו על-ידי ראש ממשלת הולנד מארק רוטה, הסביר המלך כי את מקומה יתפוס מודל "חברה מעורבת", בו נדרשים האזרחים להשקיע ולחסוך בעצמם במטרה ליצור רשת ביטחון שלא בעזרת הממשלה.

דברים אלו נאמרו על רקע אחד המשברים החמורים ביותר שידעה הולנד בתולדותיה; משבר שאילץ את המדינה להלאים את ה-SNS, חברת הביטוח והבנקאות הרביעית בגודלה במדינה, ולחלץ אותה בכספי סיוע בהיקף של 14 מיליארד דולרים (המטבע ההולנדי הנהוג הוא יורו, אך הסכומים הומרו לדולרים מטעמי נוחות). סיוע זה עתיד להגדיל את גרעון המדינה לרמה של 4%, ודורש קיצוץ בהיקף של 16 מיליארד דולר בתקציב המדינה, שכבר צריכה לסבול מקיצוצים בהיקף של יותר מ-40 מיליארד דולר בתקציבה.

רווחת-יתר

הידרדרותה של הולנד מספקת מקרה בוחן חשוב לאופן בו התערבות בוטה של המדינה מצליחה להרוס משק שיש לו את כל הנתונים להצליח.

על פניו, הולנד אמורה הייתה להיות כיום בשיאה: למרות שרק 4% מן האוכלוסייה עובדת בחקלאות, המשק ההולנדי מספק לעצמו את כל תצרוכת הפירות והירקות, ועוד נשארת לו יתרה לייצוא. המדינה היא גם מעצמת אנרגיה – היא הספקית הראשית בתחום הגז לאיחוד האירופי וממוקמת במקום התשיעי בשוק הגז הבינלאומי. הרווחים שלה משוק זה לבדו עומדים על למעלה מ-13 מיליארד דולר בשנה. בשנת 2009 מיקם סקר מדד שביעות הרצון של ה-OECD את הולנד במקום השלישי מבין המדינות החברות בארגון; בשנת 2011 עמד השכר הממוצע בהולנד על 47,000 דולר לשנה; ונכון לשנת 2013, שכר המינימום שלה עומד על 22,700 דולר לשנה. אז מה בעצם השתבש?

בחינה של מערכת הרווחה במדינה עשויה לספק את התשובה. רשת הביטחון הסוציאלי ההולנדית היא מהמקיפות בעולם: המדינה דואגת לקצבאות ילדים הגדלות ככל שהילד גדל, ללא קשר לרמת ההכנסה של ההורים. בנוסף לכך, ניתנים מענקים המכסים עד 90% מעלויות הטיפול בילדים, כמו דאגה למועדוני יום, ועוד. הולנד העניקה תמיכה סוציאלית נרחבת גם בכל הנוגע לדמי אבטלה, פנסיה, דמי הבראה וסיוע סוציאלי לנזקקים.

הפזרנות ההולנדית לא נותרה רק בתחומי הפנים, ובשנת 2011 הייתה הולנד אחת מחמשת המדינות המובילות במתן כספי סיוע חוץ למדינות מתפתחות, בהיקף של 6.5 מיליארד דולר, מה שגרם ל-OECD לפנות למדינה ולדרוש ממנה הקפדה נכונה יותר על תקציבה.

הממשלה מתערבת בדיור

הדאגה ההולנדית לאזרח הניעה את המדינה לבצע פעולה הרסנית נוספת. בשנות ה-90 של המאה-העשרים החליטה המדינה לזכות במס את כל הריביות שלקחו האזרחים על משכנתאות. הבנקים מצדם אימצו את הקו שהנהיגה המדינה, וכך אפשרו לאנשים לקחת הלוואות שעולות על ערך הדירה אותה קנו ואישרו הלוואות ומשכנתאות שהיקפן היה גבוה פי-5 מהכנסתו של הקונה. המשוואה שנוצרה היא שככל שאדם מוציא יותר כסף על משכנתא כך הוא מקבל פטור גדול יותר במס מן המדינה, ולמעשה מרוויח כסף בעקיפין דרך המדינה. רווחים על בזבוז כסף? עסקה משתלמת, ללא ספק.

אולם צעדים אלו לא הספיקו לשלטונות ההולנדיים. בשנת 2001 החליטה המדינה לסבסד ולתמוך בקוני הדירות בהיקף של 11 מיליארד דולר, והוציאה סכום דומה כדי לסבסד את משכירי הדירות בסכום כולל של 22 מיליארד דולר לשני הסקטורים. המעגל הפך לאבסורדי במיוחד לאור העובדה שהולנד מנהיגה מדיניות מיסוי כבדה במיוחד. המס על המשכורת הממוצעת במשק עומד על 40%. האזרחים נאלצו לשלם על ההלוואות שלקחו אחרים.

המדיניות הממשלתית שעודדה פטורים הובילה לא רק לפזרנות חסרת רסן, אלא גם לדיכוי ודרדור העסקים משלמי המסים במדינה: בין השנים 2010-2007 צנח מספר היזמים שהצליחו להשיג הלוואה לפתיחת עסקים קטנים או בינוניים ב-17%. כל המדינה כמו גויסה למטרה אחת – ללוות כמה שיותר כספים כדי לקנות דירות, בעוד ההטבות על חשבון משלם המסים שאיש לא חשב לקצץ בהן נמשכות. כך, המדינה הכבידה במיסוי על בעלי עסקים יותר מאשר על קוני דירות, שלא ייצרו דבר ולא תרמו רווח למדינה.

התוצאה הבלתי-נמנעת היא המציאות אותה חווים כיום ההולנדים. חוב המשכנתאות של הבנקים עומד על 900 מיליארד דולר, חובם של החייבים מצוי 250% מעל המשכורת הממוצעת שלהם וערך הדירות צנח ביותר מחצי. מסמך רשמי של משרד האוצר ההולנדי קובע כי החוב הזה של הבנקים פוגע ברווחים שהייתה יכולה להפיק המדינה ממסים בהיקף של 13.5 מיליארד דולר לשנה.

בין הולנד לארה"ב

ההתערבות הבוטה של המדינה בשוק הנדל"ן היא שיקוף של מדיניות דומה שהתרחשה בארה"ב בתקופה שקדמה לקריסה ההולנדית. בשנת 2003 היה ברני פרנק, חבר קונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית וחבר בוועדת השירותים הפיננסיים, מבין אלה שקידמו באופן אגרסיבי יוזמות שנועדו להביא לבעלות של אוכלוסיות חלשות על דירות על-ידי הפעלת לחץ על בנקים להעניק משכנתאות, גם במקרים שלא היה כל בטחון שיכלו להחזיר אותן. הבנק הפדרלי, מצדו, הוריד את שערי הריבית לרמה נמוכה שפיתתה את אותן אוכלוסיות מוחלשות ללוות כספים כדי לשלם על המשכנתאות אותן לקחו. בשני המקרים מדיניות מוצהרת של המדינה לאפשר לאוכלוסיות שבתנאי שוק רגילים לא היו מסוגלות לקנות דירה להשיג אותן, הובילה לקריסה כלכלית.

אך למרות זאת, קיים הבדל משמעותי בין ארה"ב להולנד – ארה"ב אינה מדינת רווחה. נטל המס המוטל על השכר הממוצע במשק האמריקני עמד, נכון לשנת 2011, על 23%, כמעט חצי ממקבילו ההולנדי, והשכר הממוצע בארה"ב עמד על 54,400 דולר לשנה. המשמעות היא ששכרו הממוצע הריאלי של האמריקני היה 42,000 דולר בעוד מקבילו ההולנדי הרוויח רק 29,000 דולר. הסיבה לכך פשוטה: הממשל האמריקני לא ממסה את האזרח כדי לתת לו את מה שהוא חושב לדעתו שהאזרח צריך לקבל.

נכון לעכשיו, למרות הצהרתו של המלך אלכסנדר, הולנד הייתה ונותרה מדינת רווחה, שממשיכה לגבות מסים רבים כדי לממן את השירותים שהיא מעניקה "בחינם". רמת מיסוי כזאת תשפיע לרעה על קצב ההתאוששות של המדינה האירופית, שבינתיים ענף הבנייה שלה קרס והיא סובלת מאחוזי אבטלה גבוהים. המדינה גם לא יכולה לסמוך על מעמדה כמעצמת אנרגיה: עתודות הגז שלה הגיעו לשיאן ויחזיקו מעמד כפי שהן רק עד שנת 2025.

כדאי לו לקורא הישראלי, ששומע השכם וערב כי הגיע הזמן שהמדינה תיתן לו "את מה שמגיע לו", לשאול את עצמו מה המודל שנראה לו נכון יותר: האמריקני או ההולנדי. השאלה, בסופו של דבר, אינה היכן הוא יקבל יותר, אלא מי ייקח לו פחות.