האכזבה מה"פוליטיקה החדשה" היא לא כישלון של פוליטיקאי זה או אחר, אלא תוצאה ישירה של הציפייה מהממשלה לפתור את בעיות החברה.
יאיר לפיד מאכזב
מצביעי יש עתיד ומפגיני ה"צדק החברתי" מאוכזבים וכועסים. הם הצביעו בהמוניהם עבור יאיר לפיד והוא לא מילא את התחייבויותיו להוריד את מחירי הדירות, להקטין את יוקר המחיה, לשפר את מצבו של מעמד הביניים ובנוסף גם לחולל צדק חברתי.
קשה להאשים את יאיר לפיד היות שגם הוא מאוכזב. באיחור התברר לו שאין בכוחה של ממשלה (כל ממשלה!) למלא אף אחת מההבטחות האלה. גם המאמץ הנואש, לקיים לפחות הבטחה אחת ולבנות דירות זולות על ידי הממשלה יסתיים בפיאסקו בלתי נעים ובאכזבה נוספת.
הניסיון למלא כל אחת מההבטחות עולה כסף והרבה כסף. המקור האפשרי לכסף הוא מיסים נוספים (מה שנקרא "גזרות") והמקור העיקרי לכספי מיסים הוא "המעמד הבינוני השחוק".
הממשלה הקודמת ניסתה לבצע קצת "צדק חברתי" כשהמקור היה גרעון בלתי אחראי בתקציב המדינה. התוצאה היא ששר האוצר הנוכחי חייב להקדיש את הקיצוצים בסעיפי התקציב ואת תוספת המיסים, לא למילוי חלק מהבטחותיו, אלא להצלת המשק על ידי כיסוי הגירעונות של שר האוצר הקודם.
"צדק חברתי" הוא חלוקה מחדש של ההכנסות על ידי "גזרות", מיסים והעברת הכסף מהמעמד הבינוני לעשירונים הנמוכים הכוללים את העניים בשכונות ובפריפריה, הערבים, הבדואים והחרדים. כסף שלמרבה הצער לא יחסל את העוני אלא ינציח אותו.
שי פירון עתיד להתאכזב מהאשליה ששר חינוך עם רצון טוב, יכול לסובב, או לפחות להזיז, את אניית החינוך העמוסה במאה ועשרים אלף מורים, אלפי פקידים, שני ארגוני מורים, אינטרסים פוליטיים ומסורת ישנה וחונקת.
לפיד לומד בדרך הקשה. האם גם הציבור, הפוליטיקאים והעיתונאים ילמדו? כנראה שלא.
הפוליטיקה מאכזבת
במאה העשרים צמחו המדינות למנגנון שלטוני אדיר המתערב בכל תחומי החיים, ושואב כמחצית מהתוצר של הארצות המפותחות. כוחה העצום של המדינה הפך את הפוליטיקה לנושא מרכזי בהוויה האנושית. הפוליטיקה היא הנושא העיקרי של החדשות, השיחות, המחלוקות, התרבות, התקשורת והתקווה. בשל כך, המאבק הפוליטי והשלטון נראים כאמצעי הבלעדי לקידום החברה, החינוך והכלכלה ולהגשמת ערכי הצדק והמוסר. על כן חברי הכנסת משוכנעים שניתן לקדם את החברה, הכלכלה ומה לא, באמצעות חוקים, תקנות ו"הצעות לסדר".
אלקסיס דה טוקוויל כתב: "הקשיבו נא בתשומת לב לקולן של כל המפלגות. רובן סבורות שהממשלה פועלת שלא כשורה, אבל כולן חושבות כי הממשלה חייבת לפעול ללא הרף ולהיות מעורבת בכל".
האכזבה מהפוליטיקה אינה רק נחלתם של מצביעי יש עתיד ומפגיני "הצדק החברתי" בישראל: ההפגנות הגדולות לא הקטינו את האבטלה בספרד ולא צמצמו את הגרעון של יוון. מאסר מובראק, כמו גם מאסרו של מורסי לא שיפרו את מצבם של המצרים. יציאת צה"ל, והריסת הישובים ברצועת עזה לא שינו את המצב במחנות הפליטים. גם שלטון האסלאם והחמס בעזה לא עזר. להפתעתם של רבים בחירות דמוקרטיות אינן מבטלות את העוני הפיגור והלאומנות הדתית במזרח התיכון.
המדינה אינה יוצרת עושר, היא מתקיימת על חשבון משלמי המיסים. פרדריק באסטיה כתב: "המדינה היא פיקציה גדולה שבה כל אחד משתדל לחיות על חשבון האחרים. כולם רוצים לחיות על חשבון המדינה, אך שוכחים שהמדינה רוצה לחיות על חשבון כולם".
אין קיצורי דרך
פוליטיקה אינה מחליפה תהליכים סוציולוגים ותרבותיים, שלטון ותקציבי ממשלה אינם יכולים לבוא במקום צמיחה ומדינה אינה מחליפה חברה.
לרוב הממשלה יכולה לסייע בכך שתפריע פחות. תרומת הממשלה להפחתת מחירי הדיור תהיה בהורדת מחירי הקרקע על ידי הכפלת ההיצע ושבירת המונופול של מנהל מקרקעי ישראל. פתיחת "הפקק" הביורוקרטי מיסודם של מוסדות השלטון, הרישוי והתכנון תציף את השוק באלפי דירות. חלק גדול ממחירי הדירות נובע ממיסים לסוגיהם, אשר הפחתתם או ביטולם אפשרית רק באמצעות צמצום תקציבי הממשלה.
צמצום הוצאות הממשלה והפחתת המיסים יסיעו לצמיחה, יקטינו את האבטלה ויגדילו את ההכנסה הפנויה של המעמד הבינוני.
עוד משהו
הכול למען המדינה; שום דבר לא נגד המדינה; שום דבר לא מחוץ למדינה.
– בניטו מוסוליני
