הרגולציה מייקרת את מחירי הביצים

למרות חקיקה נרחבת וסובסידיות נדיבות נאלצים אזרחי ישראל לשלם ביוקר תמורת ביצה מקושקשת • בירוקרטיה כבדה, תקנות בלתי-אפשריות וחסמים ממשלתיים חסרי היגיון מונעים כל אפשרות להוזלת הביצים בישראל • ריכוז סמכויות והשפעה בידיהם של מעטים הביא במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, לניצול הכח לרעה על חשבון משלם המסים • פתיחת השוק לתחרות נראית רחוקה, אך נצרכת מתמיד

אין דרך אחרת לבשר זאת: הביצים עולות לנו ביוקר. על פי דו"ח הביניים של ועדת קדמי, בעוד הצרכן הישראלי משלם כ-12 שקלים עבור קרטון המכיל 12 ביצים, ביוסטון-טקסס, כמו גם בגרמניה, במחיר זה ניתן להצטייד בשני קרטונים, ובאיטליה המחיר גבוה מעט יותר, אבל עדיין נמוך מאשר בישראל. אמנם יש גם מי שמשלם יותר: בשוויץ כל הביצים הן ביצי חופש, והמחיר גבוה בהתאם: כמעט פי-שנים מאצלנו. אולם בשוויץ, יש לציין, גם המשכורת הממוצעת גבוהה בהתאם – קצת יותר מפי-שנים מאשר בישראל.

מדוע הביצים יקרות כל כך? האם אין פיקוח על המחירים, ישאל רודף הצדק החברתי? מדוע הממשלה לא עושה דבר, יחרה האטטיסט אחריו? ובכן, למגינת ליבם ולצערו של חשבון הבנק שלנו, מסתבר שלא רק שקיים פיקוח על המחירים, ישנה התערבות ממשלתית גסה. וכאן בדיוק נעוצה הבעיה.

קרקורים משפטיים

מעבר לאתגר הלוגיסטי והבריאותי שבגידול תרנגולות לצורך הטלת ביצים, כדאי לכל לולן שיעבוד באופן צמוד עם יועץ משפטי: עליו להתמודד מול משרד החקלאות, 'ארגון מגדלי העופות' ו'מועצת ענף הלול'; ולפעול בהתאם ל"חוק המועצה לענף הלול תשכ"ג 1963" ובחקיקה שבאה בעקבותיו, כמו גם עם חוק צער בעלי-חיים, צו הפיקוח על מצרכים ושירותים, פקודת מחלות בעלי חיים, תקנות להסדרת תוצרת אורגנית, תקנות בריאות העם ועוד.

מי שהצליח לעמוד בכל התנאים הללו יקבל "מכסה" המתירה לו לגדל תרנגולות ולמכור את הביצים המוטלות, אך גם קובעת בדיוק כמה תרנגולות מותר לו לגדל וכמה ביצים מותר לו למכור, כפי שנקבע בתקנות משרד החקלאות (סעיף 11ב): "בעל מכסה לא יחזיק עופות להטלה בכמות העולה על מכסת העופות להטלה האחרונה שקבעה לו המועצה". אם קרה והצטברו בלול מספר תרנגולות עודפות, קובע סעיף ג', "יעביר [המגדל] את הכמות העודפת… לשחיטה" – ללא ספק, חדשות טובות לחובבי השניצל. אך מה דינה של ביצה שהוטלה מעבר למה שמתירה המכסה? לא ברור. מה שכן ברור הוא שמי שיגדל יותר מעשרה עופות ללא אישורים מתאימים צפוי לקנס, ומי שהותר לו לגדל עופות אבל ימכור יותר ביצים משהותר לו מסתכן גם הוא בקנס כספי כואב.

מכסות חונקות ופיקוח הדוק על מחירים

כיצד יודעים הלולנים כמה תרנגולות מותר להם לגדל? ויותר חשוב – כיצד יודעות התרנגולות כמה ביצים מותר להן להטיל? הכל מפורט במכסה שמקבל הלולן. וכיצד קובעת המועצה כמה מכסות לחלק, או כיצד יודעים כמה ביצים עתידים לאכול תושבי מדינת ישראל? פשוט מאוד, מבררים אצל אלו שניתנה להם הנבואה: שר החקלאות או מי שהוסמך מטעמו. כך, בשנה שעברה הוחלט מראש כי בשנת 2013 תוטלנה 1,908,000,000 ביצים בדיוק – החלטה שקבעה למעשה את סך מכסות ההטלה שחולקו בין המגדלים השונים.

במשרד החקלאות ובמועצת הלול לא מחלקים את המכסות בצורה אקראית, חלילה, או בשיטת כל הקודם זוכה, אלא עושים זאת תוך שקילת שיקולים לאומיים וכלכליים שנועדו להבטיח אספקת ביצים לכל תושבי המדינה, פרנסה בכבוד לעוסקים בתחום וחיזוק ההתיישבות בגליל העליון ובאזורי עימות אחרים. כך יצא ש-65% ממגדלי הביצים בישראל נמצאים בגליל, במטווחי קטיושה מאנשיו של נסראללה; שחוק הגליל מסבסד כל ביצה שאנחנו קונים בכ-6 אגורות (ואף על פי כן הן עדיין יקרות); ושרוב מוחץ של המגדלים עובדים במשקים משפחתיים, בבעלות משפחות יהודיות.

בני המיעוטים, כשמם כן הם גם בקרב בעלי המכסות. השנה הוחלט לגוון מעט את הפרופיל האתני של המגדלים, והוקצו מכסות גידול בסך 6,000,000 ביצים לשנה לערבים, דרוזים וצ'רקסים. ייתכן כי עובדה זו קשורה גם לכך שהם לא נולדו להורים הנכונים: על פי החוק, במקרים מסוימים, אם לאבא או לסבא של המגדל יש מכסת ביצים הוא רשאי להעביר אותה ליורשיו.

כיוון שמחיר הביצים נקבע על ידי המשרדים הממשלתיים, אין כל התאמה בין המחיר להיצע. והרי, כאמור, גם אם אחד המגדלים הצליח לגרום לתרנגולות להטיל יותר ביצים – אסור לו למכור אותן; וגם אם לול שלם חי על דיאטה, הטיל אותו מספר של ביצים אבל חסך אלפי שקלים בעלויות של אוכל לתרנגולות – המגדל לא ימכור את הביצים בזול, כי אין לו סמכות לקבוע את המחיר. ממילא, סביר להניח שבעיה זו היא תיאורטית לגמרי: והרי מה הטעם להתייעל או לנסות לייצר ביצים רבות יותר כשגם המחיר וגם הכמות הנמכרת נקבעים על ידי פקידים היושבים הרחק מהלול ומהסופרמרקט?

יבוא לא משתלם

אם חשקה נפשכם בביצים תוצרת חוץ, תגלו במהירה שבמסגרת מדיניות ההגנה על החקלאים המקומיים מוטל מכס של 30 אגורות על כל ביצה מיובאת, מה שכמובן פוגע באטרקטיביות של המוצר. נחמה קטנה קיימת למי מביננו שמעדיף שכולנו נקנה אך ורק כחול-לבן, אלא שמסתבר שמדי פעם, בעיקר בחודשי החורף בהם מורגש מחסור בביצים מתוצרת מקומית, מוענקים רשיונות יבוא (ולעתים גם פטור ממכס) לכמה משווקים נבחרים. במקרים כאלו עולות על מדפי הסופרמרקטים בארצנו מיליוני ביצים מארצות רחוקות.

חובבי החביתות בוודאי מגרדים כעת את ראשם בפליאה, וחושבים לעצמם: ביצים מיובאות? בסופר? מתי ראינו ביצה מיובאת? ובכן, מעשה שהיה בחברות השיווק גליקסמן, מ. לסר ותנובה, ששיווקו בישראל ביצים תוצרת תורכיה מבלי לכתוב זאת במפורש על גבי האריזה, למרות חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים המחייב לסמן על כל ביצה את שם הארץ ממנה יובאה בדיו שאינו ניתן להימחק (סעיף 4א). ציור של טרקטור כחול וגדול על רקע קרני שמש חמימות נטע בלב הקונים את התחושה המוטעית שמדובר בביצים תוצרת הארץ. הטעם כנראה דומה, אבל הפיקוח הוטרינרי לא ממש וברבות מהביצים התגלו חיידקי סלמונלה. הנושא הובא לידיעת הציבור כשהוגשה נגד החברות תביעה יצוגית, שהסתימה בפשרה, פיצוים כספים ותרומה לצדקה של שתי מיליון ביצים ישראליות.

רפורמה לבעלי עניין

בשנת 2006, במהלך כהונתו של שלום שמחון כשר החקלאות, הוחלט לקדם רפורמה במשק הלול בישראל. המטרה הייתה להביא את הענף לעידן מתקדם יותר, בו נוטשות התרנגולות את הלולים המשפחתיים הקטנים שבחצרות המושבים ועוברות ללולים גדולים, כמקובל בעולם. לשם כך נקבע מנגנון ל"ניוד מכסות", הוקצו תקציבים לסובסידיות ולסיוע בהצטיידות לחקלאים, והרפורמה הוצגה כשיפור משמעותי לכל הנוגעים בדבר – עד שבא מבקר המדינה וקלקל את החגיגה.

מסתבר שבין ה"נוגעים בדבר" בענף הלול, שהיו עתידים להרוויח מהרפורמה שהציע שר החקלאות, נמנו גם שני אחיו של השר, בעלי לולים מזה שנים, אמו של השר, המחזיקה גם היא במכסת גידול ביצים, וכן השר עצמו שנהנה מזכויות בתור "בן ממשיך" במושב אבן מנחם. מדו"ח מבקר המדינה משנת 2009 עולה שהשר קידם רפורמה שאמורה הייתה להעניק לו סובסידיה אישית היכולה להגיע לסכום של 300,000 שקלים במהלך עשר שנים מאז החלתה, זאת מבלי שהצהיר כיאות ובזמן על על העניין האישי שיש לו בקידומה.

הפיקוח כושל והצרכן משלם. הרבה

נראה אפוא, שריכוז סמכויות והשפעה בידיהם של אנשים מעטים הביא במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, לניצול הכוח לרעה על חשבון משלם המסים. אם מדיניות ההסדרה הממשלתית של ענף הלול הייתה מביאה לאספקה שוטפת של ביצים במחיר תחרותי לכל בית בישראל, מאפשרת להסתמך על תוצרת מקומית בלבד או לפחות מאפשרת לצרכן לדעת בדיוק מה הוא קונה, או אז אולי הייתה הצדקה למדיניות זו. אך במצב הנוכחי, שבו על אף החקיקה הנרחבת והסובסידיות הנדיבות נאלצים אזרחי ישראל לשלם מחיר מופקע תמורת ביצה מקושקשת, הנימוקים הקיימים נשמעים כבבל"ת.