פצצות קטנות ומלוכלכות: הרומן החושף את הנפש

אלון מזרחי מתגעגע לרומנים הספרותיים שעיצבו את התבגרותו, בהם נחקרו נבכי נפש היחיד והוענקה משמעות לא רק לילדותו, אלא לתרבות שלמה שנשענה על אבני יסוד אינדיבידואליסטיים. קריאה בשבח האדם הייחודי מול הטבעת רוחו של הפרט בגלים של קבוצתיות, הכללות וסטטיסטיקה

הרומן המגלה את הנפש

אהבת ספר גדולה הייתה לי בנעוריי. כרך לו נתגלגל לסביבתי מייד מוכרח הייתי לתהות על טיבו. ככל שרבו הסכנות האצורות בין דפי העלילה כך רווח לי, וכשם שרבתה התושיה שהפגינו גיבוריי כך נוח הייתי יותר למלא באומץ גדול את משימות היומיום חסרות התהילה של המתבגר: אוטובוס לבית-ספר, שעות ארוכות של שיממון ותהיה שקטה, אוטובוס בחזרה הביתה. זה היה קל יותר כשידעתי שבעצם אני סוכן חשאי בשליחות סודית ונוראת-סכנות מאין כמותה להושיע באופן חד-משמעי את העולם כולו. לא הייתה זו עבודה כפויות טובה להציל את העולם יש לומר: מלבד הטלפון מהנשיא שקיבלתי בסוף כל משימה מסוכנת, היפהפיות המסתוריות והזורמות שהסוכנים בין דפי הספרים מצאו מוטלות תחת כל עץ רענן, היוו לי נחמה רבה במסעי הכביר להציל, כאמור, את האנושות.

לאחר שהצלתי את האנושות והבטחתי את קיומה העתידי מספיק, ניתן לומר שהתהווה בידי פנאי לספרות מעט – איך ניתן לומר זאת – ספרותית. זו הייתה התקופה שבה גיליתי את מה שהייתה ונשארה בעיניי הנפלאה מכל יצירות האנוש: הרומן. והרומן שלי עם הרומן, שהוא מערכת היחסים היציבה ביותר שידעתי, נובע במידה רבה מהיכולת הייחודית של הרומן לא רק לתאר את מפגשם של בני-אדם עם נסיבות ומקומות ובני-אדם אחרים, אלא לעשות כן באופן האיטי והמדוד שדומה לדרך שבה רגשות ותחושות מבשילים בנו, וגם לממש זאת באופן שרק יצירה ספרותית יכולה לעשות: מבעד לעיניי הדמויות.

וככל שקראתי יותר רומנים גדולים, ככל שנחשפתי לכתביהם המפעימים של בלזק וטולסטוי וגי דה מופסן ותומס מאן, הלכה והעמיקה בי התחושה שנקודת המוצא האמיתית של הרומן, היסוד הרגשי שלו, זו שגורמת לאדם בכלל לחשוב לתאר דברים בפורמט הזה, אינו שונה בצורה מהותית מהחוויה שחוויתי כשקראתי כילד וכנער בספרי הבילוש והריגול. היסוד הרגשי, הפילוסופי, הראשוני של הרומן, לפחות בשיא תהילתו, הוא הפליאה והקסם שמעוררת נפש האדם.

כי מהו הרומן בעצם? מה עיקרו? לא תיאורי זמן ולא תיאורי מקום, אלא תיאורי מחשבה ונפש. לא הארכיטקטורה של לונדון הוויקטוריאנית או חיי המסחר בפריז של נפוליאון השלישי, אלא המתחולל בנפשות הילד, המתבגר, הגבר, האישה, הזקן, ברחובותיהן ובתיהן. הרומן הוא ניסיון לשרטט מפה של נפש האדם על דרכיה וחומותיה, מעיינותיה ומדברותיה, פסגותיה ותהומותיה.

העיסוק באדם היחיד לא נעשה רק במשתמע, דרך ליווי המתחולל בעיקר בנפשו של אדם אחד. הספרות הגדולה של המאה ה-19, עידן הרומן בשיא תהילתו, מלאה דיאלוגים עמוקים וארוכים הנוגעים לטיבו של האדם. מהו האדם? מה מגדיר אותו? חטאיו? תשוקותיו? חלומותיו? מהו אושר? האם ייתכן כזה? המחברים של הרומנים הקאנוניים, ואיתם גיבוריהם וגיבורותיהם, מתחבטים בזאת בלי הרף.

ברומן מצאתי הד לניסיונותיי שלי להבין את עצמי ואת העולם סביבי – את העולם האנושי סביבי; הגישה של הרומן לתיאור דמויות ותהליכים נפשיים הפכה לשפה שבה אני מסביר לעצמי אנשים; הקסם של הרומן מהמופלא שהוא נפש האדם, ורוח האדם, התמזג עם ההיקסמות האישית שלי, בחיי הפרטיים, מהיצור הזה, האנוש.

המהופנטות הזו עם עולמו הפנימי של האדם לא התחילה עם הרומן, כמובן, אבל הוא ללא ספק אחד משיאיה: ובאופן לא מקרי לחלוטין, במאתיים השנה שבהן צומח ומתפתח הז'אנר של הרומן ישנה גם קפיצה אדירה במוזיקה, בציור, באדריכלות, בפילוסופיה, בשירה – נולד הזרם הרומנטי, נולדת הסימפוניה, נולדים האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם. העיסוק בנפש האדם עובד כמו פלא על היכולת האנושית לומר דברים בעלי השראה ומשמעות.

הקולקטיב מסתיר את האינדיבידואל

אבל אז הפסקנו להתעסק בזה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עובר בהדרגה המוקד של המעשה הפילוסופי והאומנותי מהיחיד אל החברה. אולי בהשפעת מרקס והתנועות המהפכניות והאנרכיסטיות שרווחו בתקופה זו, אולי מחמת האורבניזציה וההשפעה המנכרת שלה על האדם, שחוללו דחף לחפש מכנה משותף להיתלות בו – אי-אפשר לדעת למה בדיוק – עם בואם של המודרניזם, ויותר מזה הפוסט-מודרניזם, גיבורי הרומנים כבר אינם מצליחים להיות עצמם בעולם שמבקש להצר את צעדיהם. הם הופכים בהדרגה לקורבנות של סדר חברתי כל כך עצום וחזק, שאי-אפשר להתמודד מולו.

זה כבר לא האדם ששובה את הדמיון, זו החברה.

התהליך הזה, שהחל לפני מאה שנים וקצת, רק מתעצם מאז: בימינו אף אחד כבר לא מדבר על נפש האדם כדבר נצחי וחיוני. אם היא מוזכרת, היא עלה נידף בפני מגמות ענק, תהליכי ענק, חברות ענק, דתות ענק, מדינות ענק. החשיבה היא קבוצתית: נשים לעומת גברים, עניים לעומת עשירים, כהים לעומת בהירים. קבוצת גיל זו לעומת אחרת. ההשתייכות הקבוצתית, המעמדית, הסוציו-אקונומית, ההגייתית, היא המכנה של האדם בן זמננו, לא אופיו.

וכדי לחבר את הדברים לפתיחה, ההיעדר הזה של דיבור על מהות האדם, טבע האדם, מהו אושר, ומהן התכונות לשאוף אליהן – ההיעדר הזה מתמיה ומעציב אותי מאוד.

אני אינדיווידואליסט קיצוני. במוקד החשיבה שלי נמצא תמיד האדם הפרטי. בעיניי האנושות כולה אינה אלא נתיב קטן אחד מתוך אינסוף הטמונים באדם היחיד. ההתמקדות הזו באדם, לטעמי, מעודדת לא רק צמיחה רוחנית ותרבותית, אלא גם מאפשרת לכבד את הזולת, את האחר, מכיוון שהוא יקום שלם של אפשרויות – בדיוק כמוך. ההסתכלות הקבוצתית והמקטינה שאנחנו שקועים בה בזמן הזה היא עלבון גדול לכוחות הטמונים באדם, לייחודו, לכך שהוא המגלם העליון של חיים ותבונה ביקום המוכר לנו.

אף אחד לא חושב יותר במונחים של היחיד. אתה שייך לקבוצה, ומדברים אליך כקבוצה, ומנתחים אותך כקבוצה, ואוספים עליך נתונים כקבוצה. ב-1850 האדם היה פלא גדול שכולם מדברים עליו ועוסקים בו. ב-2013 האדם קרוב ביותר להיות דגימה סטטיסטית; הערה על שרת ממשלתי או חברת ענק לדליית מידע. צרכן. צופה. מצביע. לא אדם.

החשיבה התרבותית הקבוצתית שלנו מתבטאת בכל דבר שאנחנו עושים, בכל מחשבה שאנחנו חושבים. בספרות ואומנות (שהולכות ונעשות יבשושיות וצפויות) כמו גם בטכנולוגיה: אין שום דבר אישי במחשב האישי יותר. האוקיינוס האינטרנטי מציף הכל. הניתוח הוא סטטיסטי – כניסות. קליקים. במקום שבו האנושות מקובצת במקום אחד הסטנדרט – אלוהים – הוא מספרי. סטטיסטי. השאלה היחידה היא "כמה?"

אין דבר זר יותר לאופי האינדיווידואלי של האדם מהשאלה "כמה?", מכיוון שהשאלה "כמה?", שגיבורי הרומנים והספרות הגדולה מעולם לא התעסקו בה, היא שלילת השאלה החשובה לאין ערוך: "מה?". בעולם שהכל בו מדיד עד לרמת העיניים הזזות על מסך המחשב, אף אחד לא מעוניין ולא מסוגל לשפוט דבר באופן שאיננו מספרי. לא אמת ושקר, צדק ושגגה, טוב ורע, אלא סבירות והיתכנות. מספרים וסטטיסטיקה.

בציפיה לשובו של האינדיבידואל

אבל האדם איננו כל מה שמדיד בו ובעל זיקה מספרית לקבוצה. האדם הוא בדיוק כל מה שאיננו זה. האקט הלא צפוי. הדעה הלא שגרתית. ההברקה, הרעיון שהקדים את זמנו ואת מקומו, האהבה הרומנטית שאיננה נשמעת לקול ההיגיון הקר. החיפוש, התעיה, הזמן האבוד. לכל אלה אין מקום בעולם שלא חוגגים בו יותר את היחיד, ואין בו גיבורי רומנים, ואין בו דיון, בכלל, על מהות האדם. המחשב לא אוהב את מה שאפשר לכמת, ואנחנו מאולפים לא לאהוב את מה שאי-אפשר למחשב. העולם הפרסומי והפוליטי, חזק ומצויד מאי-פעם, מודד ומנתח את האנושות, מתגמל אותה כמו שמאלף מתגמל כלב עם עצם, והיא משתפת איתו פעולה.

בשיתוף הפעולה הזה, כדי לקבל את סכין הגילוח בצבע ה"נכון" או את טון הדיבור ה"מתאים" של המועמד, אנחנו מאבדים את היכולת לומר או לשמוע אי-פעם משהו משמעותי. כי המהות של האדם איננה קבוצתית – שום מהות אמיתית בנו אינה קבוצתית – המהות האמיתית היחידה שלנו היא היותנו מופע חד-פעמי של יצור חד-פעמי.

העולם הזה שאנו חיים בו, הקבוצתי, המודד, הממוחשב, הסטטיסטי, המעוקר משמץ ייחוד והמתגמל קונבנציונליות באופן ששום תרבות אנושית אחרת לא הייתה מסוגלת לעשות מעולם, זקוק למהפכה רעיונית ורוחנית חדשה. יש צורך בריענון נפשות רדומות, שישלח אל אבק ההיסטוריה את ממסדי הענק, תאוריות הענק, ופרקטיקות הענק המבקשים לקחת מהאדם את ייחודו, וישים את היחיד במקום הבלעדי שצריך להיות שמור רק לו: המרכז. האמצע. ההתחלה והסוף של מסלול התרבות.

כשהיחיד יחזור אל כס המלכות הרעיוני שלו נוכל, כקבוצה, לחזור ולחיות חיים שיש להם תכלית. ליצור, כקבוצה, תרבות שיש לה טעם.