בניגוד לאידיאל הדמוקרטי, מרבית האזרחים מפגינים בורות עמוקה בכל הנוגע לפוליטיקה ולמדיניות בארצם.
כידוע, אחד מיתרונותיה של הדמוקרטיה היא השתתפותם הפעילה של ציבור האזרחים בתהליך הפוליטי באמצעות בחירות וערוצים נוספים. ציבור כזה, המגובה בתקשורת חופשית ומגוונת, הוא 'כלב השמירה' של המדינה, הדואג שהיא לא תפעל נגד החוק או תרמוס את זכויותיהם של אזרחים.
למרבה הצער, המציאות רחוקה מאוד מהאידאל. במדינות דמוקרטיות רבות, מרבית הציבור הבוחר סובל מבורות קשה בכל הנוגע לנושאים פוליטיים בסיסיים: החל מתפקידיהן של הרשויות השונות וכלה בשאלות קרדינליות של פנים וחוץ. זאת, למרות רמת ההשכלה הגבוהה יחסית של מדינות המערב והנגישות של מידע פוליטי מכל סוג לרחבי רשת האינטרנט.
יש התולים תופעה זו בחסרונותיה של מערכת החינוך – בכך שהיא לא משקיעה מספיק בלימודי אזרחות וחשיבה ביקורתית ומתמקדת ב"מירוץ להישגים" תחת חינוך הומניסטי ראוי. אחרים מייחסים את התופעה לתיאוריות פסיכולוגיות הקשורות בעיקר להתבגרות נפשית. קיימות גם טרוניות נגד האינטרנט עצמו, שבצד שפע המידע שהוא מביא מוצף גם באלפי הסחות דעת המקשות על קיומו של דיון פוליטי מעמיק.
בורות מרצון
לדעתו של פרופסור איליה סומין מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, אף אחת מהתשובות אינן נכונות: החלטתו המודעת או הלא-מודעת של האזרח הממוצע שלא להשיג ידע על פוליטיקה וממשל היא החלטה רציונלית הנובעת מבחינת סדרי עדיפויות. קביעה זו נכונה לא רק לבן נוער חסר סבלנות אלא גם לאנשים משכילים או מומחים המשקיעים זמן ומאמץ רב ללמוד על דברים אחרים. לדידו של פרופ' סומין, ה"מחיר" עבור קניית ידע פוליטי גבוה מדי וה"רווח" הבא בעקבותיו נמוך מדי.
ראשית, המחיר: בכדי להיות בקיא כראוי בנושא שנמצא על סדר היום הציבורי על האזרח צריך להפוך לבעל ידע סביר בכמה תחומים שונים: הוא צריך להכיר את החוקים והתקנות הרלוונטיים, את המחקר העדכני בנושא כמו גם העמדות של המפלגות השונות ומגוון הדעות בתוכן. במידה והוא הצליח לאסוף את כל החומר הזה ולסדר אותו, הוא צריך גם לשקול את הכל בצורה הוגנת ככל האפשר ולהכריע מהי העמדה הכי "נכונה" בנושא. בשביל לעשות זאת, האזרח צריך לוותר על חלק מהזמן המוקדש לטרדות הפרנסה, למשפחה או לדברים אחרים. בהחלט מחיר משמעותי.
ולעומת זאת, הרווח הנגזר ממעורבות פוליטית גבוהה הוא מאכזב למדי. הרי הסיכוי להשפיע על תוצאות הבחירות (המקומיות או הארציות) שואף לאפס. וגם אם הצד ה"נכון" יזכה בבחירות, אין ערובה שהוא אכן יממש את המדיניות ה"נכונה". דבר זה נכון גם ביחס לשיטות התערבות אחרות – כתיבת מאמרים, החתמת עצומות, הפגנות ועוד: השפעתם היא לכל היותר לטווח קצר בלבד. הרטוריקה הגבוהה על "מעורבות דמוקרטית" ו"תודעה פוליטית" לא יכולה לחפות על העובדה שלפעילות זו תוצאות דלות למדי.
אין להסיק מכך כי אנשים אינם מתעניינים בפוליטיקה, להפך: העניין והדיון בפוליטיקה דווקא רב למדי. אלא שהתעניינות זו נובעת מסיבות חברתיות או בידוריות, ומבוססת בעיקר על בורות.
לקבל את הבורות הפוליטית כנתון – ולצמצם את הפוליטיקה
אז מה עושים? הרי אם רוב האזרחים בוחרים להיות בורים בעניינים פוליטיים משיקולים רציונליים ומחישובי עלות-תועלת, ספק אם קמפיינים מוגברים במערכת החינוך או באמצעי התקשורת ישנו עובדה זו.
על כן מציע פרופסור סומין לקבל את הבורות הפוליטית כנתון קבוע. כך שבמקום להיאבק בה, הוא ממליץ לצמצם עד כמה שניתן את גודל המדינה וחשיבותם של המוסדות הפוליטיים לחיי היום-יום של האזרחים. דבר זה יניב שני יתרונות: מדינה מצומצמת ופשוטה יותר תאפשר לאנשים להבין כראוי את תפקוד הממשל; ומנגד, השירותים שמספקת המדינה יצומצמו ויעברו לשוק החופשי התחרותי, בו יש לאזרח הממוצע מוטיבציה רבה להקדיש את הזמן הנדרש להכיר את ספקי השירות השונים, שהרי סוף כל סוף, מדובר בכספו הפרטי.
את השירותים שיישארו בידי מוסדות פוליטיים ממליץ סומין לבזר עד כמה שניתן ולהורידם מהרמה הארצית לרמה המקומית. כך אזרחים יוכלו "להצביע עם הרגליים" ממקום בעל שירותים גרועים לכזה עם שירותים טובים יותר. היכולת לעשות כן היא אפקטיבית הרבה יותר מאשר האיום להצביע לאופוזיציה המקומית בעוד כמה שנים.
בין אם מסכימים עם מסקנותיו של סומין ובין אם לא, הבורות הפוליטית לא הולכת להיעלם ושומה על שוחרי הדמוקרטיה להבין זאת ולהפיק לקחים בהתאם.
