מינויה של קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל, התקבל בתשואות שמחה בקרב הפמיניסטיות הישראליות. ועדיין, בחשבון כולל נראה שהפמיניסטיות הרדיקליות רק מזיקות לנשים ולכלכלה
הפמיניסטיות שבנשות ישראל צהלו אתמול לרגל מינויה של קרנית פלוג לנגידת הבנק המרכזי • אולם, בניגוד לכוונתן, פעולותיהן של "משחררות הנשים החדשות" דווקא פוגעות בנשים עצמן, ועל הדרך גם בגברברי המדינה ובמערכת בכלל • אם את אישה, בטוחים שהתקבלת לעבודה בזכות העדפה מתקנת ולא בכוחות עצמך, ואם את באמת כזו, ובכן, המערכת נדפקה
*המאמר מנוסחת בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד
בשעה טובה, התבשרנו בתחילת השבוע כי קרנית פלוג היא הנגידה הבאה של בנק ישראל. כפי שניתן היה לנחש, הודעת המינוי יצרה גל פמיניסטי ענק של תגובות שמחה, שכמוהו לא נראה מאז נטלה מרים הנביאה את התוף לידה לאחר קריעת ים סוף.
מבלי להיכנס לשאלות המקצועיות האם המינוי טוב לכלכלת ישראל (העובדה ששלי יחימוביץ' בירכה בכל פה על המינוי מעוררת בהחלט דאגה קלה), ראוי להתעכב קצת על הנזק שעושות פמיניסטיות קיצוניות, דוגמת מרב מיכאלי, הן למדינה ולמשק, הן לנשים עצמן (ובמקרה הזה לקרנית פלוג).
פמיניזם ליברלי מול פמיניזם רדיקלי
כידוע לכל, ישנם שני זרמים מרכזיים בתנועה לשחרור האישה.
הפמיניסטיות הראשונות, הליברליות, ניהלו מאבק צודק וראוי באפליה פרמיטיבית ואווילית: הן נאבקו על שוויון זכויות מלא לנשים, על זכות בחירה לפרלמנט, על חינוך איכותי לבנות ועל האפשרות להתפרנס בכוחות עצמן. המאבק היה מאבק ברוח הליברליזם הקלאסי – תביעה לשוויון בפני החוק ולחירות אמיתית, מתוך הנחה שאישה שקולה נורמטיבית לגבר, וראויה כמוהו לנהל את חייה כרצונה. החופש לבחור שייך לנשים בדיוק כלגברים.
לעומת הזרם הליברלי, הפמיניזם של העשורים האחרונים הגיע למחוזות רדיקליים הרבה יותר. נושאות הבשורה החדשה רואות ביחסים הבין-מיניים מאבקי כוחות סמויים – דוגמת המאבקים הבין-מעמדיים שראה מרקס בחברה – שבהם הגבר כופה על האישה את רצונותיו ועוסק בהדרתה מהמרחב הציבורי והכלכלי. לפי הפמיניסטיות החדשות, אם רק נתבונן היטב במציאות, נראה בה "פרקטיקות" רבות של הדרה ו"הסגברה", שהגבר נוקט בהן כדי לבסס את עליונותו על האישה (למשל: בטקס הנישואין, שבו הגבר "קונה" את אשתו). הפוסט-מודרניוֹת שביניהן, אף הרחיקו לכת לאתגר את ה"מגדר" עצמו: לדידן עצם הנשיוּת, כפי שאנחנו מכירים אותה, אינה אלא תוצאה של הבנייה חברתית בניצוחו של הגבר. כך, כל התכונות שמקובל ליחס לנשים – עדינות, חמלה, אמהיות וכד' – אינן אלא הפנמה של מזימה גברית להפוך אותן לכנועות ולחלשות. מאבקן של הפמיניסטיות החדשות לשחרור האישה, הוא אפוא מאבק לשחרורה מהכוחניות הגברית, ובגרסה הרדיקלית יותר, מאבק לשחרורה מהנשיות שכפה עליה הגבר.
התשובות העקרוניות לפמיניזם הרדיקלי והפוסט-מודרני הן רבות, אני אסתפק בנימה אישית: כאב לבנות, הטענה שאטול חלק בפרקטיקות שיפגעו בבנותיי הן מגוחכות, במיוחד כגבר שחי בעידן המודרני ומודע לפמיניזם. אני חפץ בהצלחתן הרבה יותר מאשר בהצלחת בניו של אחר.
כולם נפגעים
כפרי בשל, נפל לידיו של הפמיניזם הרדיקלי עקרון ה"העדפה המתקנת", שעומד בניגוד גמור לרוחו של הפמיניזם הליברלי הקלאסי.
"העדפה מתקנת" היא הניסיון לכפות על המציאות שינוי, ולסייע בכוח לטובת מגזר חלש, במקרה הזה לטובת "הנשים המדוכאות" לפי תפיסת הפמיניזם הרדיקלי, ובמקרים אחרים לטובת שחורים, ערבים או מיעוטים אחרים. לפי עקרון זה, כדי לעזור לנשים לבקוע את מסך השתלטנות הגברית, וגם כדי לפצות אותן על שנים של הדרה ודיכוי, יש לשריין להן באופן מלאכותי משרות ומקומות עבודה – לפחות במגזר הציבורי – כדי שתקרת הזכוכית שמעליהן תשבר. המסר ברור: רק כך יוכלו הנשים להתקדם ולהצליח.
במקרה הזה, פגיעת הפמיניזם היא משולשת: הנשים נפגעות, הגברים נפגעים והמערכת בכלל נפגעת. נשים נפגעות פעמיים. פעם אחת באופן כללי, כיוון שמדיניות של העדפה מתקנת מנציחה בציבוריות – באמצעות הכלי החזק של הביורוקרטיה – את התפיסה לפיה נשים אינן מסוגלות בכוחות עצמן להתקדם. ופעם שנייה באופן אישי, כאשר כל אישה שכן התקדמה בכוחות עצמה, בזכות עמל וכשרונות אמיתיים, נתפסת כאחת שקודמה בחסד ולא בזכות – הודות להעדפה מתקנת.
גברים נפגעים, כיוון שהמקומות המשוריינים לנשים חסומים בפניהם. למעשה, נשים מתחרות על מאה אחוז מהמקומות – אלו הרגילים ואלו המשוריינים רק להן, ואילו גברים נאלצים להתמודד על מאה אחוז מהמקומות פחות אלו שמוקצים לנשים. אפליה פר-אקסלנס.
המערכת בכללותה נפגעת, כיוון שלא המוכשרים באמת משובצים למקומות הראויים להם, אלא אלו שהגיעו לשם בכוח העדפה מתקנת. כך, ייתכן שגבר מסוים מתאים הרבה יותר לאייש את המשרה המשורינת, אך את מקומו תופסת כעת בשם השוויון אישה הרבה פחות מוכשרת. הנפגע הראשי מכך הוא המנגנון, שסובל ממינויים לא ראויים.
מיותר לציין שכל זה מנוגד לרוחו של הליברליזם הקלאסי, (לא זה הפרוגרסיבי של ימינו), שהדגיש את התנאים הנדרשים לשגשוגה של החירות והיוזמה החופשית, ונרתע מהניסיונות לכפות שוויון מלאכותי בתנאים.
תנו לנשים להתמודד בתנאים של שוק חופשי
במקום לנסות לחנך את המציאות להיות פמיניסטית יותר, ובדרך לפגוע בצורה גמלונית בכל מה שזז, עדיף לתת לשוק לעשות את שלו. בסופו של דבר, זהו אינטרס של מעסיק לקלוט את העובדים הכשרוניים ביותר, ועסקים שבדרך קבע יתנו העדפה אוטומטית לגברים, יקרסו בתנאי תחרות מול עסקים שישכילו להעסיק נשים מוכשרות יותר. לכן, אין סיבה להניח שלאורך זמן – הודות לתחרות שיש בשוק העבודה – נשים מוכשרות לא יצליחו להתקדם.
ועדיין, גם אם הטענות על אפליה מצד מעסיקים בקבלת ובקידום נשים נכונות – דבר שקשה להוכיח אותו – הדרך לתקן זאת לא עוברת בהעדפה מתקנת. בסיפור הזה נראה שאין פתרונות קסם, ויש לקוות שנושאת המטוסים ושמה תרבות תתכוונן אט-אט אל הכיוון הרצוי, בתנאי שוק אמיתיים ובתחרות חופשית. מה שכתבו הליברלים הקלאסיים לגבי הכלכלה בכללותה, נכון גם פה. הם האמינו שתנאים שווים בפני החוק, לקיחת אחריות של הפרטים על עתידם ויצירת מסגרת של תחרות אמיתית והוגנת, הם המפתח למוביליות חברתית ולדינמיות. כשם שהאצולה התרסקה מול הכלכלה הקפיטליסטית, כך תתרסק במהרה בימינו גם האצולה הגברית, במלחמתה עם הנשיות בתנאי תחרות אמת. אנחנו רק יכולים להבטיח שכללי המשחק הפורמליים שגברים נהנים מהם, יישמרו במלואם גם כלפי נשים. את השאר הן יצטרכו לעשות בכוחות עצמן. אין קיצורי דרך.
לדוגמא :אפליה מתקנת ופגיעתה בח"כיות.
אני לא עוקב אחר השינויים בחוקי הפריימריס ולכן יתכן שהדוגמא כבר לא רלוונטית.
בעבר (ואולי גם היום) היה מקובל במפלגות הגדולות לשריין בפריימריס מקום לאישה בכל עשיריה .
בצורה זו למועמדת כגון לימור לבנת , למשל, לא משנה כמה קולות קיבלו המועמדים ממין זכר, אלא רק כמה קולות קיבלו הנשים האחרות כגון גילה גמליאל או ציפי חוטובלי.
הדבר יצר מאבק מובנה בין חברות הכנסת לאורך כל הקדנציה ובתקופת הפריימריס בפרט והקטין את שיתופי הפעולה בינהן.
בנוסף הדבר יצר הבנייה אצל הבוחרים שאם אתה רוצה לחזק את לבנת רצוי שתמנע מלהוסיף לרשימתך את גמליאל או חוטובלי. (לכל בוחר יש מספר קולות בפריימריס).
בצורה זו בעוד שכל בוחר הצביע למספר גברים, הוא או היא בדר"כ הצביעו רק לאישה אחת.
השיטה שכאילו הייתה לטובת הנשים, בפועל הנציחה את הרב הגברי של 9 בכל עשיריה.
בנוסף הנשים שהפסידו קולות בגלל המאבק המובנה בינהן, הוקפצו למקומם ברשימה ולכן נטען שכוחן הפוליטי נמוך מגברים הממוקמים תחתיהן ברשימה.
תיקון והערה:
ראשית, "אפליה מתקנת" נולדה בשנות השישים, ותחילה בכלל בהקשר גזעי, ובלי שום קשר לפמיניזם רדיקלי.
המטרה שלה אז הייתה שונה קצת משל היום – אמונה שיש חסמים *ישירים* על שחורים\נשים בדמות אי-מוכנות של מעסיקים\אוניברסיטאות לקלוט אותם, ועל כן צריך להפיל את החסמים האלה; בהוראה של לינדון ג'ונסון בנושא, נקראו מעסיקים לנקוט 'פעולה מתקנת' – Affirmative action, שזה המונח האמריקאי ל'אפליה מתקנת' – כדי *למנוע* קבלה לעבודה על בסיס מפלה. זאת אומרת, ה'פעולה המתקנת' מנטרלת אפליה קיימת ברמת העובד.
מאז המונח עבר שינוי, ובמקום להתמקד בעובד היחיד הוא מתמקד בחברה.
שנית, מחקר שקראתי לפני כמה זמן מצא שאפליה מתקנת מעלה את שיעור הנשים שממילא עומדות בתנאי הסף שמוכנות להתמודד. כלומר, ההשערה של עורכי המחקר הייתה שנשים סוברות שממילא יפלו אותן, ולכן לא טורחות להתמודד, ואם יש העדפה לנשים, אזי כאלה שמבחינת נתוניהן לא צריכות את ההעדפה מרוויחות גם הן – כי החשש מאפליה נגדן מתבטל.
עם זאת, המחקר הזה מצומצם למצב שבו צריך את *מי שעומד בתנאי סף מסויימים*.
נניח, היום בקבלה ללימודי רפואה – דוגמה שלא רלוונטית לויכוח כי יש שם רוב נשי, אבל טובה להדגמת הנושא – המועמדים שמתקבלים אינם אלה שיהיו רופאים טובים מהאחרים; עקב הביקוש העצום, תנאי הסף הם הרבה יותר מבעבר, ולמעשה לא רק מי שמתקבל יכול להיות רופא טוב, אלא רבים מאוד ממי שלא מתקבלים. תנאי הסף הם פשוט שיטה לסנן עודף מועמדים שיכולים כולם להיות רופאים אבל אי אפשר לקבל את כולם. אז במצב כזה – אפליה מתקנת תבטיח לפי המחקר יותר מתמודדות, אבל כל מי שתתקבל תהיה ברמה מספיק טובה.
לעומת זאת, כאשר מדובר בבחירת המועמד *הטוב ביותר*, הסיפור הוא אחר לגמרי; פה כל השיקולים האלה לא תקפים, כי או שמישהו הוא הטוב ביותר, או שלא.