מאחורי הסיבוב: תעשיית החינוך

"זמנים מודרנים" (על פי קן רובינסון ויורם הרפז)

עם שחר מביאות מכוניות את מאות התלמידים אל שערי בנין גדול ואפור בן שלוש קומות, הבניין הוא מתקן מיוחד המופרד הרמטית מהסביבה החיצונית על ידי גדר גבוהה, וליד השער ניצב שומר ובחגורתו אקדח.

לקול צלצול צורם זורמים מאות תלמידים לכיתות הממוקמות בבנין הצפוף, מתיישבים בשורות ישרות, מקשיבים בשקט למורה ומבצעים כולם ביחד תהליך למידה בקצב אחיד. מי שאינו מדייק בקצב וסוטה מהאחידות נענש. לתהליך יש שעות פעילות מוגדרות וכללי התנהגות קבועים הפועלים באחידות לפי עקרונות התקנון. התלמידים מקובצים בתוך המערכת לפי קבוצות גיל: כל בני השש יחד, כל בני השבע יחד וכך הלאה. כאילו המאפיין החשוב ביותר המשותף לילדים הוא תאריך הייצור שלהם.

שעות היום מחולקות ליחידות זמן תקניות והמעבר ביניהן מצוין בצלצול. המערכת פועלת לפי עקרון הליניאריות של התעשייה, על-פי ההנחה שהתהליך מורכב משלבים סדרתיים מובחנים. כל שלב אמור להיבנות על השלב שקדם לו.

התלמידים יושבים בשורות. כל תלמיד רואה רק את הלוח השחור ואת המורה ולא את פניו של אף תלמיד אחר.

תפקידם של ההערכה והציונים לקוח מ"הגיון פס היצור": התלמידים הם חומר גלם המעובד בפס ייצור הנקרא בית ספר. בכל שלב עובדים פועלי הייצור (המורים) על החומר (התלמידים) ומוסיפים לו ידע אחיד. המורים מכינים מ"החומר" "חבילות ידע" (מערכי שיעור) המתאימות בגודלן ל"פתחים" שיש לתלמידים בראשיהם. כדי לפתוח את התריסים שחוסמים את הפתחים עושים פעולות מעוררות מוטיבציה: משבחים, מאיימים ומבטיחים. לאחר שהתריסים הורמו התוכן הערוך מוחדר פנימה. בסוף כל שלב מתקיימת בקרת איכות (בחינות), שמטרתה לפלוט פריטים שלא עמדו בתקן, ולטפל בפועלים (המורים) האחראים למוצרים הפגומים.

אמצעי ההערכה הנפוץ ביותר בבתי הספר הוא מבחן כתוב מוגבל בזמן, שההצלחה בו תלויה בעיקר בזיכרון טוב קצר מועד למידע עובדתי, לפחות עד סוף המבחן. תלמיד טוב שוכח דקה אחרי המבחן. תלמיד רע שוכח דקה לפני המבחן.

המורים מוערכים לפי יכולתם "להחזיק כיתה". המורה מצופה להיות המחליט הבלעדי בכיתה, להנהיג משטר רודני ולכהן כרשות מחוקקת, מבצעת ושופטת. התלמידים מתקוממים, או לפחות "עובדים" על המורה, או "מסננים" אותו.

הילדים צריכים לשבת שעה על כיסא, ובסוף השעה יש עוד שעה ועוד שעה. אין הרבה מבוגרים שיכולים לעשות דברים כאלה. כדי להכניס חלק מהילדים למשך שש שעות לבית הספר צריך לסמם אותם (רטלין).

החינוך, הכיתה, השיעור ובית הספר עוצבו בתקופת המהפכה התעשייתית, והם מבצעים בשיטות צבאיות-תעשייתיות סוציאליזציה לחברה נכחדת. בית הספר מכשיר בשיטות שעבר זמנן, עובדים לכלכלה שכבר אינה קיימת, חיילים לצבא ששיך לעבר ואזרחים לקולקטיב שהיה פעם.

לא פלא שהלקח העיקרי איתו יוצאים הילדים מבית הספר הוא: "ללמוד זה לא נעים".

האיגוד

שני ארגוני המורים הם בעלי עוצמה הנובעת משלושה מקורות כוח: הם גדולים (55 אלף חברים בארגון המורים ו-80 אלף חברים בהסתדרות המורים); המעסיק הוא הממשלה שהיא מעסיק נוח עקב יכולתו הבלתי מוגבלת ועקשנותו לשמור על המונופול בחינוך; "היכולת להזיק", היכולת לסגור את מערכות החינוך לשתק את המדינה ולפגוע במרבית האוכלוסייה.

כוחם של איגודי המורים יצר מצב בו הקליינטים של בתי הספר אינם הילדים, או ההורים המתחלפים מדי כמה שנים, אלא המורים הנמצאים לאורך זמן במערכת ושולטים בה.

התוצאות של כוחם של ארגוני המורים היא "קביעות משוריינת" של המורים וחוסר יכולת להשתחרר ממורים שחוקים ועייפים. "אזורי רישום" מונעים תחרות בין בתי הספר ועושים את הילדים וההורים ל"שוק שבוי". ארגוני המורים מונעים מדידה והערכה שקופות של הישגי כל מורה, כיתה ובית ספר, ותגמול לפי הישגים ולא לפי וותק. אפילו החופשות נקבעות על-פי הצרכים של המורים ולא על-פי צרכי הילד והמשפחה.

השינוי יבוא (כשיבוא) לא מהמנגנונים והפקידים של משרד החינוך ולא מארגוני המורים, אלא מהורים, קהילות, יזמים ומורים שלא ישלימו עם המצב, ימרדו, יזמו, ויצרו את החינוך של המאה ה-21.

עוד משהו

הלימוד לקראת הבחינות נעשה בשיטה של "בלע והקא".