בעוד שמנדלה השכיל להתפשר על הצדק לטובת העתיד המשותף, ערפאת דבק בעקשנות במיתוסים ובשאיפותיו הטרוריסטיות.
רבים נוהגים להשוות בין ועדת האמת והפיוס, שהוקמה לאחר תום האפרטהייד בכדי לחשוף את עוולות המשטר בדרום אפריקה, לבין הסכמי אוסלו שנחתמו באותה עת • אולם בבחינת שני האירועים מתגלים הבדלים תהומיים: בעוד שנלסון מנדלה השכיל להתפשר על הצדק לטובת העתיד המשותף, יאסר ערפאת דבק בעקשנות במיתוסים של שנאה ובשאיפותיו הטרוריסטיות • כתבה לציון 15 שנה לפרסום הדו"ח הממלכתי של הוועדה ו-20 שנה להסכמי אוסלו
לפני 15 שנה בדיוק פרסמה ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה את חמשת הפרקים הראשונים של הדוח הסופי שלה. הוועדה הוקמה על-ידי הממשלה בשנת 1995 מתוך מטרה כפולה: לחשוף את הפגיעות החמורות בזכויות אדם בעת שלטון האפרטהייד, ולפייס בין מבצעי מדיניות האפרטהייד לבין קורבנותיהם. במקום להעמיד את ראשי שלטון האפרטהייד לדין, החליט הנשיא נלסון מנדלה לבנות מחדש אומה פצועה ושסועה. הוא שם את האינטרס הלאומי לפני הצדק המוחלט.
הוועדה עסקה בחשיפת העובדות, בפיצוי הקורבנות ובשימוע של ראשי ופקידי שלטון האפרטהייד. מתוך 7,112 בקשות חנינה רק 849 התקבלו, אך הוועדה השתדלה בדרך כלל להטיל עונשים קלים ולהימנע ככל הניתן מתחושה של נקמה. נלסון מנדלה בחר בוועדת פיוס במקום לערוך משפט בסגנון נירנברג, משתי סיבות: ראשית, ככל שהם היו חמורים, פשעי שלטון האפרטהייד לא היו דומים לפשעי הנאצים: שלטון האפרטהייד לא ביצע רצח עם ולא גרם למלחמת עולם; שנית, מנדלה ידע שהוא זקוק לשילוב האוכלוסייה הלבנה בתוך השלטון החדש על מנת להבטיח את עתידה של דרום אפריקה. על כן, הוא לא היה מעוניין בהשפלתם ובחיסולם של הלבנים.
רבים בדרום אפריקה מתחו ביקורת קשה על הוועדה לאמת ולפיוס, בטענה שהיא באה לסלוח במקום לעשות צדק עבור קורבנות האפרטהייד. כפי שגילה למשל סקר של ה'מרכז הדרום אפריקאי ללימודי אלימות ופיוס', רבים סברו שהוועדה לא השיגה פיוס כלשהו. הסקר גילה גם כי דרום אפריקנים רבים האמינו כי צדק חשוב יותר מפיוס ושהחנינות לא יכול להוות חלופה לעשיית צדק. כאשר הנשיא האחרון של שלטון האפרטהייד, פרדריק דה-קלרק, קיבל חנינה לאחר שהביע חרטה והתנצלות בפני הוועדה, רבים בדרום אפריקה מחאו על מה שהיה לשיטתם אי עשיית צדק. כך גם משפחתו של סטיב ביקו, שנהרג על ידי המשטרה בתקופת האפרטהייד, טענה שלא נעשה צדק. המשפחה טענה שחנינה היא בלתי מוסרית ובלתי חוקתית, והיא עתרה לבית הדין הגבוה לצדק.
ישראל-אש"ף: אין אמת
פירוק שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה התרחש במקביל לחתימת הסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש"ף. רבים בעולם עשו את ההשוואה בין הפיוס בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה לבין הפיוס בין יהודים לבין ערבים בישראל. בשנת 1994, מנדלה נבחר לנשיאות דרום אפריקה וערפאת הפך ליו"ר הרשות הפלסטינית ונכנס לעזה. מנדלה וערפאת היו ידידים קרובים. כשערפאת מת ב-2004, מנדלה הספיד אותו ושיבח אותו כ"לוחם חירות". במשך שנים, הקונגרס האפריקני הלאומי (ANC) ואש"ף היו מזוהים זה עם זה.
אולם בניגוד לערפאת, מנדלה באמת היה מעוניין בשחרור עמו משלטון של דיכוי גזעני, ואילו ערפאת היה מעוניין בעיקר בהנצחת המיתוסים שלו. אילו ערפאת היה אכן מעוניין בפיוס ובשלום, הוא לא היה דוחה את הצעת השלום של אהוד ברק בקמפ דייויד ביולי 2000 ואת מתווה קלינטון בדצמבר 2000; הוא לא היה מסית נגד ישראל והיהודים בתקשורת ובספרי לימוד; הוא לא היה מתעקש על "זכות השיבה" ולא היה טוען שמעולם לא היה בית מקדש בירושלים.
בזמן בו מנדלה הקים את הוועדה לאמת ולפיוס, ערפאת הקים מערכת הסתה בכלי התקשורת שבשליטתו. ובעוד שמנדלה וויתר על צדק מוחלט בשם הפיוס, ערפאת התעקש על "צדק" כהגדרתו, דווקא כדי למנוע שלום ופיוס.
חמש עשרה שנה אחרי פרסום הדוח של הוועדה לאמת ולפיוס, ועשרים שנה אחרי חתימת הסכם אוסלו, הפער בין המטרות והשיטות של מנדלה ולבין אלו של ערפאת מסביר את ההצלחה של הפיוס בדרום אפריקה ואת הכישלון של תהליך אוסלו.
שובו של האפרטהייד
למרבה האירוניה, ההשוואה בין ישראל לבין דרום אפריקה חוזרת בשנים האחרונות דווקא בגלל כישלונו של תהליך אוסלו. לאור פשיטת הרגל של מודל שתי המדינות, חוזרת ונשמעת בשנים האחרונות הטענה שיש לאמץ את המודל הדו-לאומי הדרום אפריקני. אין פלא שטענה זו נטענת בדרך כלל על ידי אנשים שאינם מכירים את האסלאם ושאינם חובבי ציון גדולים.
גורל היהודים בארצות האסלאם מעיד על מה שיקרה לעם היהודי במדינה דו-לאומית עם רוב ערבי. נלסון מנדלה מעולם לא הסית את האוכלוסייה השחורה נגד האוכלוסייה הלבנה; הוא מעולם לא טען כי הלבנים הם צאצאיהם של חזירים ושל קופים, ושיש מצווה דתית לרצוח אותם. הסכסוך שבו מעורב האסלאם הוא סכסוך מסוג אחר. כפי שטען סמואל הנטינגטון בספרו התנגשות הציביליזציות: "לאסלאם יש גבולות עקובים מדם".
הבעיה היא לא רק שהעולם הערבי לא הצמיח מנהיג בשיעור קומתו של נלסון מנדלה; הבעיה היא שהתרבות הערבית והשאיפות האימפריאליסטיות של האסלאם לא יאפשרו למנהיג כזה לשרוד. נלסון מנדלה הפלסטיני, אם ישנו כזה, חבוש במרתפי העינויים של הרש"פ, ולא בכלא הישראלי.
אם ישראל יכולה ללמוד דבר מהוועדה לאמת ולפיוס זה הצורך לפייס בין יוזמי הסכם אוסלו לבין קורבנותיו. למרבה הצער, גם השמאל הישראלי מעוניין יותר במיתוסים מאשר בפיוס ובשלום. בעצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין, פנה נכדו לראש הממשלה עם מסר שמשמעותו היה: "אסלח לך על רצח סבי אם תביא שלום". ואך לפני כמה ימים, האשים יובל דיסקין את ישראל על היעדר הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית.
לא במקרה נקראה הוועדה שהוקמה על ידי נלסון מנדלה "וועדה לאמת ולפיוס": לא יכול להיות פיוס ללא אמת. כל עוד תרבות הזיופים, המיתוסים והאמונה בצדק מוחלט יהיו נחלתם של מנהיגי אש"ף ושל השמאל הישראלי, לא תהיה אפשרות של פיוס.
ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת למדיניות, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.
רואים שהכותב יודע היסטוריה, אבל לא ברור איך חמקה ממנו כל צדדי המשוואה. האם בישראל היה מנהיג כמו מנדלה? האם בישראל היה מי שביקש סליחה מהפלסטינים? האם לאחר הסכם הפיוס בין מנדלה לדה קלרק המשיכו הלבנים באפרטייהד כמו שאנו עושים בישראל (הכפלת הבניה בהתנחלויות, המשך והעמקת הכיבוש, המשך המאסרים ועוד ועוד). האם עיניו הימניות של הכותב לא מאפשרות לו לראות את כל התמונה?