דמוקרטיה והתרבות הפוליטית הערבית

בשנת מותו פרסם פרופסור אלי כדורי (1992-1926), במסגרת 'מכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב', ספר קצר בשם דמוקרטיה והתרבות הפוליטית הערבית. הספר נכתב כשנה לאחר מלחמת המפרץ, אך מסריו ותובנותיו נראים רלוונטיים מתמיד. כדורי, יהודי שנולד בעירק וחי באנגליה, היה הוגה וחוקר עצמאי, ייחודי ופורץ דרך, ואולי גדול המומחים ללאומיות בעולם הערבי.

אנו מביאים כאן במלואן את ההקדמה ואת אחרית הדבר לחיבור המרתק, שתורגם בהוצאת כרמל, ומודים מקרב לב להוצאה על הרשות להשתמש בהן.

הקדמה: דמוקרטיה והמסורת הפוליטית של המזרח-התיכון

במאי 1991, ערך העיתון הקהירי אל-אהראם סקר דעת קהל שאמור היה לשקף חתך רוחב של העולם הערבי. הסקר ביקש לבדוק מה הם הסדרים הפוליטיים שהערבים יעדיפו לראות בארצותיהם. אנו, כמובן, איננו יודעים באיזו מידה 4,997 המשתתפים בסקר מייצגים נאמנה את דעת הקהל. על כל פנים, התוצאות, עד כמה שיש להן ערך, הראו כי 56% העדיפו את הנהגתה של דמוקרטיה בנוסח המערב, ואילו 52.3% דרשו גם את החלתה של השריעה, שמשמעותה איסור על אלכוהול והימורים, והנהגתם של עונשים איסלאמיים.

בעוד עניין העדפת השלטון על-פי השריעה וכל הכרוך בו, מובן הן למשקיפים מן החוץ הן למשיבים עצמם, אין זה ברור כלל וכלל איזו משמעות יש לדידם להעדפה המקבילה של הדמוקרטיה, או כיצד עלינו להבין משמעות זאת. יקשה עלינו להבין כיצד כה רבים מן המשתתפים בסקר יכולים להעמיד בכפיפה אחת העדפה של הדמוקרטיה עם העדפה של ממשל על-פי חוקי השריעה.

החזקה בעת ובעונה אחת ברעיונות שאינם מתיישבים זה עם זה בקלות, מעידה אפוא על בלבול עמוק בדעת הקהל הערבית, לפחות בכל הנוגע למשמעותה של דמוקרטיה. את הבלבול הזה, מכל מקום, ניתן להבין, מאחר שהרעיון הדמוקרטי זר לאורח המחשבה האיסלאמי. הדמוקרטיה כיום, על כל פנים, איננה מושג נהיר או מדויק.

דמוקרטיה בעולם העתיק

הפילוסופים המוסלמיים הקלאסיים יכלו בלי קושי להעניק מובן למלה דמוקרטיה, מובן שהכירוהו אצל הפילוסופים היוונים אשר אותם הם למדו, במיוחד אריסטו, שהניסיון הפוליטי היווני של הפוליס היה הדוגמה והבסיס לתיאוריות שלהם. אפלטון ואריסטו הקדישו בכתביהם הפוליטיים לרעיון הזה מקום נכבד ותיארו את המאפיינים של סוג השלטון הזה בניתוחיהם. הדמוקרטיה, מבחינתם, הייתה משטר שפל ומנוון אשר בו ההמונים, המונעים מכוח הרגש והתאווה, ביקשו להפעיל כוח בלתי-מרוסן. לגבי הוגי הדעות היוונים כלגבי תלמידיהם המוסלמים, הדמוקרטיה מייצגת עריצות – עריצות רבת-ראשים, שבוודאי אינה טובה, או אפילו גרועה יותר מעריצות של שליט יחיד. במתווה שתיאר אפלטון בספרו המדינה (פוליטיאה), מתנוונת המדינה האידיאלית של המלך-הפילוסוף למדינת טימוקרטיה (שלטון בעלי רכוש) וזו מצדה מתדרדרת והופכת לאוליגרכיה (שלטון מעוט), ומכאן במורד עד לדמוקרטיה (שלטון ההמון) – משטר אשר מכין את הזירה וסולל את הדרך לעליית טירן עריץ ששם קץ לשלטון הדמוקרטי של הפקרות ושרירות לב.

הן בתודעת העולם המוסלמי הן בתודעת המערב הנוצרי נשאר חקוק הדבר, שהדמוקרטיה הינה משטר בלתי-רצוי ונתעב, וכך נמשך הדבר עד להתמוטטות המשטר הישן באירופה ועליית הגל הגדול של רעיונות פופוליסטיים ורדיקליים אשר לוו במהפכות משני עברי האוקיינוס האטלנטי.

"דמוקרטיה" החלה מאז לאבד משהו מן המשמעויות השליליות שלה, וגבר השימוש במלה כדי לתאר משטר מדיני אשר בו הריבונות נתונה באופן חד-משמעי בידי הגוף האזרחי. זה מצב העניינים אשר רואים אותו אנשים בעיני רוחם כאשר הם משבחים את הדמוקרטיה וממליצים עליה בפני אותם חלקי עולם אשר אינם נהנים כעת מברכתה. אף-על-פי-כן, כאמור, דמוקרטיה נשארת מלה בעלת משמעות כפולה ובלתי-מדוייקת אשר נעזרים בה כדי לתאר הסדרים פוליטיים המקובלים ככלל בעולם המערבי, והמומלצים, דרך משל, לפני אפריקה או המזרח-התיכון. עד לעת האחרונה היה סוג של מדינות אשר קראו לעצמן דמוקרטיות עממיות. מלבד גיבוב המשמעויות שהמונח הזה לוקה בו, הרי המשטר הדמוקרטי שבו מדובר במקרה זה מרוחק לאין שיעור ממה שמבינים בני אדם כאשר הם מכנים את ארצות-הברית דמוקרטיה. זהו סוג של כפל משמעות שנקשר במונח, ואשר גורם לתמוה על המשיבים על הסקר של אל-אהראם – איזה מובן ייחסו הם לדמוקרטיה אשר כלפיה הביעו העדפה כה מוחלטת.

דמוקרטיה, ריבונות וייצוג: תרבות ומסורת במערב החדש

המונח דמוקרטיה, המשמש לתאור משטר מדיני כמו זה שבארצות-הברית, מקופל בו מכלול של רעיונות, אשר צריך לבארם במפורש אם רצוננו להעריך את הפער המפריד בין דמוקרטיות מודרניות לבין אלו העתיקות, ואם עלינו לקבוע באיזו מידה המושגים והנהגים של דמוקרטיות מודרניות עשויים להתאקלם ולהשתרש במדינות שבהן שלטו בכיפה מסורות פוליטיות אחרות.

הרעיון המודרני של הדמוקרטיה הוא בלתי-נפרד מרעיון המדינה. הרעיון של המדינה החל לקבל את משמעותו הנוכחית בראשית התקופה המודרנית של ההיסטוריה האירופית. יש לו משמעות נלווית של טריטוריה ידועה המצויה תחת שלטון ריבוני. את המונח ריבונות התחילו להבין כשלטון לא אישי של הציבור, אשר ממנו יונקת הממשלה את סמכותה למשול, בלי קשר לטיב השלטון. אם כן, ריבונות היא המקור לכל סמכות פוליטית. הדבר התפתח בהדרגה באירופה, לאחר מחלוקות והתנגשויות, והוא דחק שני רעיונות שרווחו עד אז. האחד, שכוח או כיבוש מעניקים את הסמכות למשול, והשני – כי השליטים מתמנים על-ידי האל. עם הזמן נוכחו לדעת כי ביסוס השלטון על הכוח אינו מעניק לא יציבות ולא לגיטימיות ואילו מינוי מכוח האל יכולים לתבוע בשווה, הן אלה הנמצאים בשלטון והן אלה העשויים לעקור אותם ולתפוס את מקומם, שכן הסימן היחידי להסכמה האלוהית, שהשליט מחזיק בידיו – כל עוד יש בידיו – את הכוח לשלוט. עלינו להבחין, אם כן, בין ריבונות לבין כוח גרידא, והיא גם שונה מסמכות אלוהית שבה רואים את הבסיס הבלתי-אישי והבלתי-משתנה של סמכות הציבור להאציל חוקיות לממשלה.

כיצד אפוא, היא נוצרת? התשובה שאין להתחמק ממנה היא שהיא נובעת מהסכמה ציבורית.

הרעיונות הכרוכים בתפיסה של המדינה המודרנית נותרים, אפוא, בגדר הפשטות גרידא, אלא אם כן הם מתגשמים בנהגים מוסכמים, בנהלים, בחוקים ובמוסדות. במלים אחרות, ההסכמה אשר ממנה נגזרת הריבונות זקוקה לאופנים אשר בהם תביע את עצמה על-מנת שתוענק לגיטימיות לממשלה, באופן שיהיה הן ציבורי-כללי והן נשען על החוק. בחברות מודרניות גדולות ומורכבות הסכמה זו מואצלת רק באמצעות מוסדות פרלמנטריים אשר מייצגים את העם ומעניקים הסכמת הכלל בדרכים מוכרות, נאותות ומסודרות לחוקים ולפעולות של הממשלה. שאם לא כן, הרעיון של ריבונות העם יישאר ריק מתוכן. לא כך קרה בעולם המערבי מפני ששם הומצא מוסד הנציגות – מוסד שנוצר בימי-הביניים במערב למטרות אחרות, ואשר מהווה אחת מן ההמצאות המקוריות בהיסטוריה של הממשל, ואשר פותח ושוכלל עד מאוד.

ייצוג משמעו בחירות, ובחירות משמען הצבעה. במערב המודרני מקובל ומבוסס הדבר, שכל אזרח יש לו קול אחד ולא יותר. מכל מקום, "אדם אחד, קול אחד" אין משמעו בשום פנים שהאזרחים הם מסה אחת של יחידות חסרות אפיון ושוני. אילו היו כאלה, כי אז "אדם אחד, קול אחד" היה פשוט סיסמה של שלטון מרושע ושל עריצות, כפי שהדבר אכן קיים באופן גלוי בהרבה מחלקי העולם. במדינה מודרנית תרבותית אין האזרחים מסה אחידה של יחידות חסרות אופי – כך וכך יחידות סטטיסטיקה מופשטות הנמנות בבחירות. להיפך, אזרחים מתארגנים על-פי פעולותיהם החברתיות, הכלכליות, והפוליטיות, לקבוצות והתאגדויות נפרדות רבות, והדבר נותן חיות וכוח למוסדות הפוליטיים, שעליהם נשענת חוקיותה של הממשלה.

הרעיון של לגיטימציה פוליטית הנשען על ריבונות העם יש לו פועל יוצא אחד בעל חשיבות מיוחדת. העם הריבון מורכב מכלל האזרחים. לאזרחים יש מגוון עצום של אמונות ודעות שונות. כתוצאה מניסיון ממושך ומר, למן הרפורמציה הפרוטסטנטית ואילך, הגיעו לכלל הכרה שאמונות ודעות אינן יכולות לשמש אמת מידה לאזרחות, כי על כן זו צריכה להיות אך ורק עניין של מוצא או בחירה. לפיכך, בתוך הרעיון של ריבונות העם חבוי הרעיון של המדינה החילונית – רעיון שאי-אפשר בלעדיו כיום לממשלה טובה ולחברה חופשית.

מונחים ונהגים אלה, אם נכרוך אותם יחד, הנם מה שכיום המערב מבין כדמוקרטיה. מכל מקום, דמוקרטיה היא מלה רבת מובנים ובעלת כפל משמעות, ואשר בקלות ניתן לנצלה לשם רמאות. לכשעצמה אין היא מאפשרת לשומע קבלת מושג על מורכבות הרעיונות והמוסדות אשר משמשים בה, במיוחד נגד עריצות ולשם הבטחת החופש הפוליטי. בטוח יותר, מדויק יותר ומובן יותר לדבר על ממשל ייצוגי וקונסטיטוציוני (חוקתי). ואמנם, לצורך דיוננו זה, עדיף הביטוי הזה, מאחר שאם נבחן את העולם הערבי בזמן המודרני, חתירתו לדמוקרטיה הייתה למעשה חתירה לממשל ייצוגי וחוקתי.

דמוקרטיה בעולם הערבי

חתירה זו יש לה מסורת היסטורית ממושכת במאות התשע-עשרה והעשרים. ראוי לציין כי אין מאומה במסורות הפוליטיות בעולם הערבי – אשר הנן מסורות פוליטיות של האיסלאם – אשר ייראה דומה או למצער מובן או מזכיר את האידיאות המעצבות של הממשל הייצוגי בעל הבסיס החוקתי. המושג מדינה כישות טריטוריאלית מסוימת הנהנית מריבונות; המושג של ריבונות העם כבסיס הלגיטימיות של הממשל; הרעיון הייצוגי, הבחירות, עניין זכות הצבעה לכל, רעיון המוסדות הפוליטיים המווסתים על-ידי חוקים שנקבעו על-ידי מועצה פרלמנטרית; של מערכת משפטית עצמאית השומרת והתומכת בחוקים הללו; רעיונות החילוניות של המדינה, של חברה המורכבת ממספר גדול של התאגדויות וקבוצות אוטונומיות הפעילות מכח עצמן – כל אלה זרים במובן העמוק של המלה למסורת הפוליטית המוסלמית.

מהי, בקצרה, מסורת זו? מסורת זו ראשיתה בקהילה קטנה, בראשותו של הנביא מוחמד בעיר מדינה. קהילה זו, האומה המוסלמית, הצדקת קיומה עולה מתוך האיסלאם גופו, בהתגלות אשר הנביא נשלח להביאה למאמינים. התגלות זו חושפת תוכנית אלוהית לגאולת כל המאמינים הנשמעים לדבר הנביא, ובכך מהווים את האומה.

כל מקום אשר יש בו אומה מוסלמית, שם שולט האיסלאם. כל מקום אחר הוא מקום שם שוכנת המלחמה. זוהי, על רגל אחת, התורה המוסלמית של יחסים בינלאומיים. משכן האיסלאם, דאר-אל-איסלאם, אינו מוגדר על-ידי גבולות טריטוריאליים קבועים. זהו כל מקום שבו שולטים (או שלטו בעבר) מוסלמים. דאר-אל-איסלאם אינו דומה לאימפריה הרומית, עיר-מדינה המתפתחת לאימפריה נרחבת; הוא אינו דומה לפוליס היוונית, או למדינה כפי שהתפתחה באירופה. בבסיסו לא עומדת קרבת המוצא, לא הכיבוש של שטח מוגדר, והברית בין חבריו איננה על-פי חוק, כמו באימפריה הרומית, אלא על-פי הדת: חברי האומה הם כאלה משום שהם מכירים בהתגלות האלוהית כפי שנמסרה בקוראן, והם ממלאים את מצוותיו. האנלוגיה הקרובה ביותר לאומה במונחים מערביים היא הרפובליקה הנוצרית. "רפובליקה" זו מעולם לא הגיעה לכלל מימוש מציאותי.

מאידך גיסא, האומה הייתה למציאות מראשית ימיה בעיר מדינה, ויתר-על-כן, היא נתעצמה עד מהרה עם הכיבוש המוסלמי של המזרח-התיכון, אסיה המרכזית, חלקים מהודו ומצפון-אפריקה ואף מרבית חצי האי האיברי. אימפריה זו, כפי שאנו היינו מכנים זאת, נשלטה בידי הח'ליף, יורשו של מוחמד, שהיה מושל, שופט ומצביא כאחד. בתורה הפוליטית האיסלאמית, כפי שזו נשארה עד היום, הח'ליף הוא הסמכות הפוליטית והצבאית היחידה בקרב האומה, וכל הפקידים האזרחיים וקציני הצבא הם משרתיו היונקים את סמכותם אך ורק ממנו, נושא המשרה הציבורית הגבוהה ביותר באיסלאם. אין כאן מקום כלל לאיזונים ובלמים, להפרדת סמכויות, לריבונות של הכלל, לבחירות או לאסיפות נבחרים.

בתפיסתו המקורית, האיסלאם הניח כמובן מאליו שהשליט מושל בחסד אלוהי, מקיים את השריעה, וכי מחויבותו לחוקי האל מקדשת את סמכותו ומבססת את הקשר בינו לבין שאר המאמינים. מכל מקום, בעקבות ייסודדה של האימפריה המוסלמית, התברר עד מהרה שכל ריסון תיאורטי הנובע מציות לשריעה לא התבטא כלל בשטח. המסורות העתיקות של העריצות המזרחית אשר באו לכלל ביטוי בשטחים החדשים שנכבשו רוממו לאין-שיעור את מעמדו של השליט המוסלמי, ואף גרמו יותר מתמיד שלא ייתכן הדבר שנתינים יערערו על התנהגותם של הממונים על הציבור ויביעו את השקפותיהם ואת האינטרסים שלהם, אפילו שלכאורה היו קיימים מוסדות שבהם היה מקום לביטוי השקפות ואינטרסים מעין אלה.

החובה לציית לשליט, יורשו למנהיגות של הנביא, הייתה חובה דתית, מפני שהשליט היה תומך הדת, מגן הטריטוריה אשר בה היא מתקיימת ואף מרחיב גבוליה. התהפוכות שבאו על החברה המוסלמית, מלחמות האזרחים אשר פרצו מדי פעם, מרדנות החיילים ואי-הסדרים שנגרמו בשל שאיפות הצבא, גרמו למפנה בלתי-צפוי (ובלתי-חוזר) בתורה שגרסה כי הציות לח'ליף הוא מצוות הדת. לנוכח האסונות שלהם נחשפו המאמינים, בעטיים של אי-הסדרים המתמשכים ושרירותם של אנשי הצבא שתפסו את השלטון בכוח, טענו אנשי הדת שהציות העיוור לכל שליט שהכוח בידיו, ולא משנה כיצד הגיע אל השלטון, ולא חשוב אם הוא רע או משוגע – הוא חובה דתית. הסיבה לצו מעין זה הייתה שיש לירוא מפני אנרכיה יותר מכל, משום שהיא לא מאפשרת לעסוק בחיים על-פי מצוות האל, ומסכנת את גאולת הנצח, שהיא המטרה העילאית של כל שאיפות אנוש. כמו שהצהיר גזאלי האלוהי (נפטר 1111): "עריצות הסולטאן במשך מאה שנה גורמת פחות נזק משגורמת שנה אחת של עריצות הנתינים אחד כלפי רעהו".

השלטון המסורתי במזרח-התיכון ניתן לאפיינו כעריצות מזרחית, ואם נשתמש בתיאורו התמצית של וייטפוגל, זהו משטר שבו המדינה חזקה מן החברה. המציאות השלטונית התפתחה אפוא צעד בצעד עם התורה הפוליטית האיסלאמית, כפי ששוננה והושרשה בלבות המאמינים דור אחר דור. משטר מעין זה מן ההכרח שיגרום לפער עמוק, אם לא להפרדה מוחלטת, בין תחומי ההתעניינות של המושל לבין אלו של נתיניו. המגמה הראשית של המושל היא שלא יקומו עליו לערער את שלטונו, ומצדו – לסחוט ככל האפשר את עושרם של נתיניו לצורך צבאו וחצרו. מאידך גיסא, עיקר עיסוקם של הנתינים היה לשמור על מעורבות מועטה ככל האפשר, ולמצוא דרכים להתקיים תחת הנגישות והגחמות של המושל ומשרתיו. עם פער כזה בין המושלים לנתיניהם, אין כלל מקום לגופים מייצגים שיקומו לנהל דיאלוג בין המושל לבין נתיניו; גם לא יכלו לקום מוסדות שלטון מקומי בעיר או בתחומים הכפריים; וגם איגודי אומנים או בעלי מקצוע לא יכלו לשגשג בלי הגבלה, משום שאלה חשודים תמיד במגמות של צמצום השפעת הממשלה על נתיניה.

במאה ה-19 באו עות'מאנים רבים משכבת נושאי המשרות ובעלי ההשכלה במגע הולך וגובר עם המוסדות האירופיים ורעיונותיהם, והיו נלהבים להציג אותם לפני החברה שלהם. הם חיפשו באיסלאם את שווה-הערך של אותם מוסדות ורעיונות. אחד מהם, סופר מפורסם וידוע, הציע טיעון מוזר, לאמור שבעבר היניצ'רים היו חיילים-עבדים עות'מאנים שהיוו את עיקר עוצבות הצבא הענקי בשירות הסולטנים. למן המאה ה-17 ואילך, החלה המשמעת שלהם להתרופף במידה ניכרת, והם הפכו לסוג של משמר פרטורי, שמדי פעם נתחוללו בו מהומות ומרידות, ולפעמים היה בכוחם להדיח סולטאן מכסאו ולהעלות אחר תחתיו. אליבא דאותו סופר עות'מאני בן המאה ה-19, היניצ'רים הפכו לדוברים ונציגים של העם, שבכוחם לבטא קובלנות עממיות ולפעול כרסן השלטון! טענה דמיונית ביותר זו דיה להעיד על חסרונן המוחלט של מסורות ממשל עצמי בעולם האיסלאם.

ההשראה: אבסולוטיזם נאור

למעשה, לא המשטר הייצוגי והחוקתי האירופי היה הראשון שהשפיע על המזרח-התיכון. הייתה זו יותר השקפה אירופית אחרת, מאוחרת יותר, על הממשל, אותה הכיר המזרח-התיכון, ואשר שליטים מזרח-תיכוניים ניסו לאמץ. השקפה זו באה לידי ביטוי במורכבות הרעיונות והמוסדות הידועים כאבסולוטיזם נאור. סגנון ממשל כזה שגשג במאה ה-18 במדינות רבות באירופה, במיוחד בפרוסיה, באימפריה ההבסבורגית, מדינות אחרות דוברות גרמנית, וברוסיה. הסגנון הושתת על האמונה בקיומו של מדע השלטון, אשר שליטים יכולים לאחוז בו לשם הגברת כוחה של המדינה ולרווחת נתיניה. יישומם של רעיונות אלה מותנה בבירוקרטיה מרכזית מתעצמת, שבאמצעותה ביקש המושל לפקח על הפעילות הכלכלית, החינוכית ועל המדיניות החברתית. ג'רמי בנטהאם וספרו המפורסם פנאופטיקון מסמל את אופיו ושאיפותיו של מדע השלטון החדש הזה. פנאופטיקון שלו היה מתווה לבית-סוהר על בסיס מדעי, אשר בו תאי האסירים קובצו מסביב למבנה מרכזי שממנו יכלו הסוהרים להשקיף ללא הפרעה לכל הכיוונים כדי לצפות ולפקח באופן רצוף על התנהגות האסירים, וכך לשנות את אופיים לטובה ולהופכם לאזרחים מועילים ומוסריים.

משהרגישו השליטים המזרח-תיכוניים בצורך לסגל לעצמם כלי-נשק אירופיים ואסטרטגיות צבאיות אירופיות, לא ארך הזמן עד שנוכחו כי צבא נוסח אירופה דורש מינהל נוסח אירופה לשם תחזוקו. הממשל נוסח אירופה אשר התאים בדיוק למסורת העריצות המזרחית היה האבסולוטיזם הנאור. יתר-על-כן, סגנון זה גם נהנה מהיותו קשור עם היעילות הצבאית ששאפו שליטים מזרח-תיכוניים להשיג.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 אפשר להבחין במזרח-התיכון ובהתעצמותן הן של בירוקרטיה והן של ריכוזיות, וכתוצאה מכך גם התחזקות בנכונותן ובכוחן של ממשלות להתערב בתחומים חברתיים, כלכליים וחינוכיים שונים, אשר מקובל היה שאינם בתחום פעולתן. ושוב, מאחר ששיטות הסגנון החדש הבירוקרטי לא היו בדרך-כלל מוכרות לפקידים ועתה החלו להיות נפוצות יותר ויותר במרכז ובמחוזות, הביאה הריכוזיות הקיצונית לעידודו של מינהל-יתר. העול על הנתין גדל, בעוד שהפער בין העולם המסורתי לבין עולם הפקידות המושפעת מן המערב התרחב, לעומת המצב שבו השליטים הקודמים ונתיניהם חברו יחדיו לאותן תפיסות עולם וערכים.

מצרים תחת מוחמד עלי פחה מראה באורח קיצוני יותר מבכל מקום אחר במזרח-התיכון – ולפיכך גם ביתר בהירות – איזה סוג משטר נטה להחליף, תחת דחף המודרניזציה, את העריצות המסורתית. מוחמד עלי היה קצין עות'מאני שהגיע למצרים יחד עם חיל המצב שנשלח למצרים כדי להחזיר אותה לידי הסולטאן אחרי הפלישה של נפוליון בונפרטה ב-1798. עד 1805 הוא הספיק לבסס את עצמו כשליט המחוז העות'מאני ובאופן שיטתי סילק כל התנגדות לשלטונו. בעזרת קציני צבא מאירופה ויועצים אזרחיים הוא הקים צבא אדיר על יסודות מערביים. לשם השגת מדיניות החוץ הצבאית השאפתנית שלו, שהיו כרוכים בה כיבוש סודאן, משלחות צבאיות לחצי-האי ערב ולמוריאה שביוון – לתמוך בעות'מאנים נגד המרד היווני – וכן לפלישה ללוונט, אשר בנקודה מסוימת קרובה הייתה להנחיל תבוסה קטסטרופית לצבא העות'מאני ולסילוק השושלת העות'מאנית, היה על מוחמד עלי להשיג את המשאבים הנחוצים, אשר מטבע הדברים היו ניכרים. לפיכך הניח את ידו למעשה על כל האדמות החקלאיות במצרים, ונעשה הבעלים שלהן. הוא לקח לעצמו מונופול על הסחר בתוצרת החקלאית, ועל היבוא והיצוא. הוא גם החל לפעול למען תוכנית תיעוש שאפתנית להקמת בתי-חרושת בבעלות ממשלתית. עול חמדנותו נפל על כתפי כל שכבות האוכלוסיה, ואנשים נהגו לומר שמוחמד עלי קינא גם בכינים שניזונו מדמו של הפלאח.

[כאן מסתיימת ההקדמה וכדורי עובר לדון באופן מפורט יותר בהיסטוריה השלטונית של עיראק, סוריה, לבנון, מצרים, ועוד.]

אחרית דבר

הסקירה הזאת, שאפשר לכנותה מגוון הנסיונות הדמוקרטיים בעולם הערבי, אינה יכולה אלא להותיר רושם עגום. זאת משום שהנסיונות החוזרים ונשנים לייסד ממשלה פרלמנטרית וחוקתית נעשו בדרך כלל בתום לב. בני-אדם אנשים האמינו שהגשמתם תהיה מעשית, ויתר-על-כן, שהדבר יוליך לשגשוג ואושר של המדינות שאימצו זאת. בלא שנביא בחשבון את התקוות ואת הכוונות הטובות, הכישלון היה אחיד – כישלון המזכיר את וידויו מלא החרטה של המשורר הלטיני אשר ראה וידע אל נכון מהו הטוב ביותר, אולם בסופו של דבר הלך אחרי הגרוע ביותר.

לְמה יש לייחס את גזרת הגורל הזאת? בראש ובראשונה, בלי ספק, לעובדה, שהרעיונות האלה בדבר חוקה וייצוג, הורתם ולידתם במסורת פוליטית ובסדרי שלטון שונים מאוד מאלה שאליהם הורגלו ארצות אלה מאז ומעולם. הם היו רגילים לשלטון יחיד ולציות פסיבי. מסורת פוליטית זו הייתה כמובן דומה למדי לזו של הסאסאנים או הביזאנטים שהאימפריה המוסלמית תפסה את מקומם. אלו הן דרכים של התעסקות בפוליטיקה שיש להן היסטוריה עתיקה, ואשר שורשיהן מרחיקים עוד הרבה מעבר לימי שלטונם של הסאסאנים, הביזנטים או המוסלמים. המשורר ואלרי תיאר את אירופה כחצי-אי של אסיה. בתוך חצי-אי קטן יחסית התפתחה מסורת פוליטית שונה מאוד, אשר בשל כוחו הרב של המערב ויוקרתו בזמן החדש הביאה לידי חיקויים, ואשר דברי ימיה מעידים על שיפוט מוטעה ואולי, במרבית המקרים, אפילו מרושע.

אך יש עוד סיבה לכשלונה של המסורת החוקתית המערבית להכות שורשים במזרח-התיכון, והיא כי מסורת פוליטית מערבית אחרת, זו של האבסולוטיזם הנאור, הגיעה לתודעתם של מושלים מתקנים ומחדשים במזרח-התיכון במאה ה-19. מסורת מערבית אחרת זו, על נטייתה לפיקוח ריכוזי, התקבלה ביתר קלות, ואפילו חיזקה במידה ניכרת את המסורת האוטוקרטית המקומית.

אלה הן הסיבות הכלליות לכישלון. בכל אופן, לכל מדינה יש סיפור כישלון משלה. במצרים, התמודד הפופוליזם הזגלולי עם שאפתנות מתחרה של חצר המלכות, והם לא יכלו לדור בכפיפה אחת, דבר שחרץ את גורל הממשל הפרלמנטרי. בעיראק, ההטרוגניות הקיצונית של המדינה, שהייתה מחוסרת-נאמנות משותפת המקשרת את האוכלוסיה, היא זו שהוציאה מכלל אפשרות ממשל פרלמנטרי. על כך יש להוסיף את השאפתנות הפאן-ערבית של המשטר, דבר אשר הרוב השיעי והכורדי ראוהו זר ומסוכן. כל אלה גרמו למשטר ללכת בדרכים אלימות, אשר שונות הן לחלוטין מדרכיו של ממשל חוקתי. בסוריה הניסיון להקים ממשלה ייצוגית וחוקתית, חופשית מאפוטרופסות זרה, נמשך הרבה פחות מאשר במצרים ובעיראק – מ-1943 עד 1949 – כאשר נשטפה סוריה בהתערבויות צבאיות בזו אחר זו, אותן לא הצליחו למנוע הנכבדים הפוליטיים, שמשטר המנדט הצרפתי עבר לידם. בלבנון ניסתה החוקה לאזן בין קבוצות שונות, והצבא לא היווה בה מעולם איום על הממשלה החוקתית. כאן, מכל מקום, ההבטחה לשלטון פרלמנטרי נשדפה ונהרסה בשל חולשת לבנון אשר לא יכלה לעמוד מפני מזימותיהם השאפתניות של שכניה, וכן בשל השאפתנות של מנהיגיה הפוליטיים, שכדי לספק אותה ניצלו לרעה את הבחירות, והשתמשו בחסות שלהן באופן מושחת.

התמוטטותו של הסדר החוקתי, או נכון יותר, חורבנו האלים בכל המדינות הנזכרות לעיל, וגם בסודאן ובלוב, שסבלו מתהפוכות דומות, גררו אחריהם אידיאולוגיות פוליטיות, בין חילוניות ובין פונדמנטליסטיות, אשר לא הביאו מזור למדווי העולם הערבי, ולא היה בכנפיהן להבטיח אלא משטר של יד קשה שאינו מביא לא רווחה, לא חופש ולא שגשוג. מצד שני, אלה האומרים כי הדמוקרטיה היא התרופה היחידה לעולם הערבי מתעלמים מניסיון ממושך המעיד בבירור שהדמוקרטיה נוסתה גם נוסתה במדינות רבות ונכשלה בכולן כאחת. עד שהרעיונות האירופיים והדוגמה האירופית התפשטו במזרח-התיכון, היו העולם הערבי, עם עוד חלקים מן המזרח-התיכון, נתונים תחת משטרים שהיו ללא ספק משטרי עריצות, אך שיטותיהם היו מובנות ומקובלות. אותן שיטות איבדו את אמינותן וניזוקו ללא תקנה בגלל כוחה והשפעתה של אירופה. אולם שום דבר שהאריך ימים כמותן, או שהיה אפילו מניח את הדעת כמותן, לא הצליח לבוא תחתן.