פצצות קטנות ומלוכלכות: 5 שנות אובמה

הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר חילק לאחרונה לאובמה את ה"מחמאה" הבאה: "הוא עשה את הטוב ביותר שביכולתו תחת הנסיבות. ההישג הגדול שלו הוא אובמה-קייר, אך היישום שלו כעת הוא במקרה הטוב מפוקפק". ואם זה מה שאומר קרטר, מה יגיד אלון מזרחי?

 אנו חיים בעידן חסר גיבורים. אין לנו מאבקים גדולים, אידיאולוגיים. אנחנו ציניים ומודעים ונפש האדם משעממת אותנו. אנחנו לא רוצים לחשוב במושגים גדולים כמו אלוהים, דמוקרטיה, שלטון, האדם; הם הורסים את שיחות הסלון שלנו.  אנחנו רוצים את המציאות שלנו מדודה, חמודה, ארוזה בתבנית משעשעת. תמונה של חתול, סרטון של תינוק, סיפור חדשותי להזדעזע ממנו טיפה לפני שהולכים לישון רק כדי לקום למחרת לחתול אחר, תינוק אחר, שערורייה אחרת. צפים על ים של פרטים קטנים שאף אחד מהם לא באמת משנה ואת רובם אנחנו לא נזכור ממילא. אלה הם חיינו במאה ה-21. קטנים, תבניתיים, צפויים מראש.

זה עידן נטול גיבורים: גיבור הוא אנטי-תבנית. חריגה בנוף. ניצחון אמת בסיסית על שקר מושרש. אבל אפילו לאמת הכי בסיסית קשה למצוא מקום בין כל הפרסומות למעדני חלב לתמונות של גור חתולים שהמוח הקולקטיבי שלנו מוכה בהם 24/7. יש רק שתי תופעות, או יותר נכון שתי צורות של אלוהים, שאנחנו – כולנו – מאמינים בהן, במודע או שלא במודע: טכנולוגיה ומספרים. הישויות שמגלמות את שתי צורות אלוהים אלה הן הגיבורות האחרונות של תקופתנו: הטלפון החכם, הטלוויזיה, המחשב, הרייטינג, ולמספרים: מגה, ג'יגה, פיקסלים, מהירות, הקלקות. כל "דור" חדש של מכשירים מביא איתו עוד קצת אלוהי מספרים ואלוהי טכנולוגיה, וכל אחד מהם גורם לאנושות להשתחוות עוד יותר שפוף בפני שני אלמנטים של החיים האנושיים שהם ייצוג בלעדי של כמות. שני אלמנטים שאין בהם שום דבר שמדבר אל הנפש במושגי טוב ולא-טוב, שהם היחידים שבאמת מפעילים אותה ואת המוח שמחובר אליה.

ובעידן שבו שתי הצורות האחרונות של אלוהים הן מספרים וטכנולוגיה, יוזמת הדגל של הנשיא הכי מודרני של התרבות המובילה בעולם, חוק בן 2,000,000 מילים שהיו 3 שנים להתכונן אליו, מוצא לפועל באמצעות סופר-אתר-אינטרנט שעלה 700,000,000 (שבע-מאות מליון) דולר, ומצליח לגייס ביום הראשון להשקתו 6 אנשים.

נשיא אפוף מסתורין

בארבעה בנובמבר, עוד יומיים, מציינת אמריקה חמש שנים לנשיאותו של ברק חוסיין אובמה (לשעבר ברי סאטורו), הנשיא הראשון של אמריקה שאף אחד לא יודע ולא מעוניין לדעת מי הוא ומה הוא. הנשיא שצריך לומר עליו שהוא שחור למרות שאמו לבנה. הנשיא שכנראה נולד בהוואי לאם אמריקנית ואב קנייתי, אבל גדל באינדונזיה עם משפחתו של בעלה השני של אמו. נשיא שטוען שהוא בערך נוצרי אבל למד במדרסה מוסלמית. הנשיא שאמור להיות משפטן מבריק אבל אף אחד לא יכול לצטט פסקה משפטית שלו. מי שהיה נשיא עיתון הסטודנטים של הפקולטה למשפטים בהארוורד אבל נבחר לתפקיד הזה, בניגוד למסורת, בלא אזכור של ציוניו ובלחץ פוליטי כבד של התארגנויות סטודנטים למען מיעוטים, שטענו שהצדק מחייב נשיא שחור לעיתון. הנשיא שאומרים שהוא עשה "ארגון קהילתי" בשיקגו, אבל אף אחד לא יודע מה זה אומר.

הנשיא שנבחר על ערימות על ערימות של רטוריקה ריקה: "Yes we can!" צעקו ההמונים שליוו את מסע הבחירות שלו. "כן אנחנו יכולים!" כן אתם יכולים מה? שאל את עצמו הצופה האקראי, משתומם.

כי נדמה היה שהכוח המניע הדתי הוא החובה לבחור נשיא שחור מעצם הרעיון שאפשר לבחור נשיא שחור, ובחירתו של נשיא שחור מסמלת את העובדה שיכול להיבחר נשיא שחור. ואם יכול להיבחר נשיא שחור אז יכול אפילו להיות נשיא שחור (אותם טיעונים מתחילים להיות מופרחים עכשיו סביב הילרי קלינטון, רק בהחלפת "שחור" ב"אישה"). ואם יהיה נשיא שחור כבר לא יהיה מצב שלאמריקה היו רק נשיאים לבנים, ולכן זה אומר שהעולם השתנה. זו הייתה רמת הלוגיקה, וזה עבד מעולה ברמת הקמפיין: הוליווד התגייסה, ארגוני השחורים והמיעוטים התייצבו למערכה, התקשורת הייתה נערה מצועפת מבט. אובמה 2007 היה ג'סטין ביבר של כל הג'סטין ביברים, עם נשים מתעלפות בקהל והכל.

תעמולה משכרת, מציאות מפכחת

חמש שנים עברו. קולות ההמון נדמו, אבל אובמה נבחר לכהונה שניה. הייתה התפכחות מסויימת, הדרגתית, איטית להכאיב, אבל עדיין התקשורת לצדו ומגוננת עליו בעוז. הפרשיות החמורות שהתגלו בממשלו, האנשים הקיצוניים עד מסוכנים ממש שאסף אל הבית הלבן, ביניהם פרופסור אחד שמציע החרמת תינוקות וחיוב הפלות במקרה של התרבות אוכלוסיה מסוכנת, יועצת אחת שקוראת לפלישה צבאית אמריקנית לישראל, ביורוקרט בכיר שטען שאסון התאומים הוא קונספירציה של ממשל בוש, יועץ לביטחון המולדת שטוען שאמריקה היא מדינה איסלאמית (ועוד ועוד, ישנם עשרות מינויים דומים, תמוהים ומסוכנים) – כל אלה נשארו נחלתו של הימין האמריקני. כדי שיישאר בזיכרון שנשיא שחור זה טוב, חייבים להתעלם מכל הדברים הלא טובים שקרו. הרקורד ההיסטורי חייב להישאר נקי.

אבל החיים אינם פנטזיה מכובסת של השמאל הקיצוני בארה"ב. הדברים הלא טובים שקרו וקורים ביתר-שאת מאיימים על העקרונות היסודיים ביותר של אמריקה. הגרעון האמריקני יוצא משליטה ומאיים על העצמאות הכלכלית של המדינה. המספרים – מיליארדים, טריליונים – הופכים חסרי משמעות. שגריר אמריקני נרצח בלוב, אך אובמה וממשלו לא הגישו עזרה בזמן אמת ואפילו טענו שזה בגלל וידאו ביוטיוב שצילם איזה תימהוני אמריקני ואף אחד לא ראה. המבצעים של הרצח בלוב עדיין לא נמצאו, אבל יוצר הוידאו בכלא. איש אינו יודע עד עצם היום הזה מה אובמה וכל מערך ההגנה האמריקני העצום עשו בזמן שהשגריר וצוותו התקשרו להתחנן לעזרה. פקידים של מס ההכנסה האמריקני שבשו, עצרו וגרמו לסגירתן של התארגנויות עממיות רבות מהימין האמריקני. הסוכנות לביטחון לאומי, אחד הגופים החשאיים היוקרתיים בארה"ב, התגלתה שוב ושוב כשקרנית כרונית, כמצותתת, מאזינה ומתעדת שיחות ורישומי מחשב של אזרחים תמימים ושל מנהיגי העולם. קווים אדומים הפכו ללעג בסוריה, ואיראן והכוחות המתונים (יחסית) בעולם הערבי מרגישים מרומים ונכווים מממשל אובמה.

הכלכלה האמריקנית איננה מצליחה להתאושש ממשבר שלכאורה הסתיים ב-2008. הממשל עדיין קונה חובות ונכסים בהיקף של 85 מיליארד דולר בחודש. כל חודש. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בארה"ב יורד ברציפות כמעט כל חודש מאז שאובמה נבחר לנשיא. שיעור הילודה בארה"ב ב-2012 היה הנמוך ביותר מאז החלו הרישומים בתחילת המאה ה-20 ומאז 2007 הוא נמוך מהקצב הדרוש כדי לשמור על האוכלוסייה במספרה הנוכחי. משמעות הנתונים הללו היא שאוכלוסיית ארה"ב תצטמצם בשנים הבאות, ויחס הזקנים לצעירים בה יהפוך את המודל הסוציאלי למופרך עוד יותר ממה שהוא היום (כל צעיר בריא ועובד בשוק הפרטי, היצרני, יידרש להחזיק שלושה-ארבעה חולים ופנסיונרים ושניים-שלושה פקידי ממשל). זה גם אומר שיהיו פחות אנשים לשלם את חובות הענק שצוברת אמריקה, שמאז 2011 יש בה יותר נתמכי סעד מאנשים שעובדים במשרה מלאה.

וכמו טיטאניק המפליגה בפאר והדר מנקרי עיניים לעבר הקרחון שמבטיח את סופה, אמריקה שטה על-פני הנתונים הופכי-הבטן האלה בשקט ושלווה בלתי-מובנים, בלתי-הגיוניים. דורות שלמים של התרבות המובילה בעולם אינם מסוגלים לשום שיפוט עמוק, כואב וחיוני. התורים לאייפון החדש ממשיכים כמו קודם: העיניים מהופנטות למסכים. האדישות אובדנית ממש.

ספינת הדגל טובעת

הדבר היחיד בכל חמש שנות כהונתו הרעה של אובמה שמעורר את אמריקה מתרדמתה העמוקה הוא סקנדל הרפורמה במערכת הבריאות שלו, שגורמת לרשת לבעבע עם סיפורים על מיליונים שנשארו בלי ביטוח רפואי ואחרים שישלמו מאות אחוזים יותר, עבור ביטוח באותה רמה שהיה להם לפני "חוק הטיפול בר ההשגה" של אובמה.

אבל הזונות של ניו-יורק שמחות מהחוק החדש.

הכישלון של אובמה-קייר כה קולוסאלי, שהוא עתיד לעבוד כמו איל ניגוח ענק על המעצמה המפלצתית שהיא אמריקה, איל ניגוח שמאחוריו שורות שורות של חיילים – נתמכי סעד מקצועיים, אשפי דעת-קהל מושחתים, מחרחרי מדון בין-גזעי, מיליונרים, אנשי תקשורת שלעולם לא ישנו את דעתם. בדברי ימי האנושות הכישלון הזה עלול להתגלות כקו פרשת המים במלחמה בין מי שאלוהים שלהם הוא הריקנות של המספרים והסלוגנים החלולים והטכנולוגיה, לבין מי שיש להם אלוהים אחר, עתיק, פוטוגני וטרנדי פחות. קו הגבול הקונקרטי בין אמריקה כמעצמה לאמריקה בהתפרקות.

אירוניה מסויימת יש בכך שאחרי חמש שנים של שלטון כושל אך בלתי-מאוים יוזמת הדגל של הנשיא האמריקני שמסמל בביוגרפיה שלו, באישיותו, בדעותיו ובמראהו, את מות העולם הישן, העולם שהיו בו הבדלים מהותיים בין "הם" ל"אנחנו", בין טוב לרע, הנשיא שנאמר לנו שקמפיין הבחירות שלו עלה מיליארד דולר (אלוהי המספרים), ושהוא מומחה, אלוף, אשף של שימוש באינטרנט (אלוהי הטכנולוגיה), אותה יוזמת דגל מגלומנית ועצומה תסמל בכישלונה את מותם של האלילים הכוזבים האלה שהאנושות אימצה לעצמה על-פני המושגים הארכאיים, המעייפים, המפריעים לשיחות הסלון, של הבדלי איכות בין טוב לרע ובין אמת לשקר.

אמריקה אחרי חמש שנות אובמה היא מרחב תרבותי שיש בו רק מעט מאוד מקום לתקווה. יש רק לקוות שהמשך ההתפרקות שלה בשלוש השנים שעוד נותרו לו כנשיא ישמש לקח נוקב לשאר המערב, שהבלים חולפים אינם פותרים את הבעיות הבסיסיות של העולם, שדיון ציבורי פתוח וער חיוני עבור תרבות חפצת חיים, וששקר, לא משנה כמה עתיר נכסים, מיוחצן ופופולרי, סופו להתגלות, ולקרוס.