ציונות ללא הכרה

שוב ושוב פעלו ראשי הציונות להשגת הכרה בינלאומית במפעל הציוני, מאמץ שנגמר כל פעם מחדש במפח נפש • קיסר גרמניה, בלפור או האו"ם – בכל צעד אחד קדימה, כאשר כבר ניתן היה להכתיר את הניסיונות כהצלחה דיפלומטית, חזרו בהן אומות העולם והותירו את היהודים להתמודד עם הקשיים בעצמם • שלושה אירועים שהתרחשו במהלך חודש נובמבר מצביעים כולם על העובדה הפשוטה כי בסופו של יום אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו

משעה שקמה מדינת ישראל נשזרו יחסיה עם מדינות המערב בסבך של אינטרסים הדדיים: כלכליים, מדיניים, דתיים ותרבותיים. אך אפשר לומר כי עד היום מרחפת עננה של חשדנות וניכור ביניהן, שספק אם תתפוגג אי-פעם. מורכבות היחסים עם המערב החלה עוד לפני קום המדינה, ומשתקפת בשלושה אירועים היסטוריים בהם פעלו פרנסי הציונות במלוא כוחם להשגת הכרה אירופית או בינלאומית, אשר בדרך מקרה התרחשו כולם בחודש נובמבר. בעת התרחשותם, הם חוללו התרגשות אדירה ובכל פעם נדמה היה כי הם צופנים בחובם פתח לאופק חדש – זאת, כמובן, עד רגע ההתפכחות.

הרצל וקיסר גרמניה

בשלהי המאה ה-19 הייתה נהנתה אירופה משגשוג מדעי, תרבותי וטכנולוגי. חבלי ארץ נרחבים בעולם נשלטו פוליטית, צבאית וכלכלית על ידי מדינות אירופה והתרבות האירופית משלה בכל. שני האישים הבולטים במחוללי הציונות המדינית התחנכו במערב אירופה וינקו את תרבותה: המשפטן ד"ר תיאודור הרצל והפסיכיאטר ד"ר מקס  נורדאו נולדו בבודפשט, שחסתה בצל הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ורכשו את השכלתם ומושגיהם בציר שבין הערים וינה ופריז.

בספרון 'מדינת היהודים' ניתח הרצל בדיוק רב את השנאה המפעמת בקרב עמי אירופה כלפי יהודים. הוא קבע שזו איננה נובעת רק מהמניעים הדתיים והחברתיים הנראים לעין, אלא מזרמים עמוקים יותר של איבה כלפי מי שנתפס בעצם מהותו כשונה וחלש. לדידו, הפתרון היה יצירת שינוי מהותי בארגון היהודי, תוך אימוץ ערכים אירופים, ובראשם: כינון מדינה ריבונית עצמאית במתכונת בה מתנהלות אומות אירופה.

בשנת 1897 כינסו הרצל ונורדאו את הקונגרס הציוני הראשון, אשר ביקש לחלץ את תנועת שיבת ציון מהסגנון השתדלני ולשוות לה אופי של ארגון פוליטי מערב אירופי מודרני. ד"ר הרצל, שהיה גם מחזאי מחונן, עיצב ברוח זו את האירוע כולו: מקום הכינוס, הלבוש המחייב, פרוטוקול הישיבה ואופי הנושאים שהועלו על סדר היום. בתוקף החלטות הקונגרס, שתאמו להפליא את תוכניותיו של הרצל, החלה פעילות מדינית קדחתנית, שהייתה כרוכה בנסיעות מתישות על פני בירות אירופה ופיזור ממון רב לתשלום עמלתם של סרסורים דיפלומטיים. בזכות שימוש נבון במקורות שונים של מידע פנימי, הצליח הרצל לזמן עצמו למפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני.

הקיסר הצעיר נודע כבר אז בשאיפותיו נטולות המיצרים להתפשטות מזרחה ברוח ההמנון "גרמניה מעל הכל בעולם". הוא העלה את חמתה של סבתו, המלכה ויקטוריה, כשהקים צי משוכלל, בניגוד להסכמות הבינלאומיות. הרצל ביקש לטעת בלבו של הקיסר את התחושה שמדינת יהודים בארץ ישראל תקדם את מטרותיו. ביומנו תיאר הרצל כיצד חש במהלך השיחה עם הקיסר בזרמי העויינות התת קרקעיים כנגדו, בעיקר מצד שר החוץ פון בילוב. השיחה נחתמה בדברי ברכה רפים, שהרצל ביקש לפרשם כסוג של הבטחה למתן תמיכה פוליטית.

באותה עת התכוון הקיסר לצאת לירושלים כדי לחנוך בה את 'כנסיית הגואל' על האדמה שרכש אביו פרידריך, שנים קודם לכן, ברובע מוריסטן. מסעו של הקיסר נועד להיות אירוע עתיר רושם שיבטא את עוצמתה של גרמניה ויהדק את הברית הגרמנית-תורכית, אותה ביקש וילהלם לקדם כחלק מחזונו הפוליטי. הרצל החליט לצאת לארץ ישראל ולפגוש את הקיסר בירושלים עיר הנצח. הוא ארגן משלחת שכללה שני בנקאים, רופא ומהנדס, ויצא למסע תלאות מפרך ששיאו התרחש ב-2 בנובמבר 1898. הבשורה על המפגש המתוכנן חלפה כברק והפיחה גאוה גדולה בלב יהודי ארץ ישראל.

לאחר מסדר יציאה קפדני וארוחת צהריים חפוזה, שעליה כתב הרצל "עמדתי על כך שחברי הנכבדים לא יגזימו באכילה כדי שלא יעשו לי בושות", יצאו חברי המשלחת למאהל הקיסרי. "שעה זו תזכר לנצח בתולדות היהודים", כתב אז הרצל ביומנו. לאחר המתנה ממושכת נקראה הקבוצה להתייצב בפני הקיסר הגרמני, שמשום מה אחז בידו שוט. הרצל קרא באופן מרשים ומכובד נאום, שתוכנו נמסר קודם לכן לעיון הקיסר. כשכילה הרצל את דבריו, אמר הקיסר: "תודה לך על הדברים שענינו אותי מאוד. העניין דורש עיון מדוקדק ודיונים נוספים".

במשפט אגבי זה תמה הפגישה ונסתם הגולל על שנה תמימה של מאמצים דיפלומטיים. ביומן המסע המדוקדק והמפורט לעייפה של הקיסר נכתב דבר קיום המפגש במילים: "משלחת יהודים העניקה לקיסר אלבום תמונות". חברי המשלחת הציונית, שבאו אל הקיסר אפופי תקוות נשגבות, יצאו מושפלים ונבוכים נוכח הדלת שנטרקה בפניהם.

אכזבת בלפור

כמעט עשרים שנה חלפו. הרצל נפטר בינתיים (והוא רק בן 44 שנים) והעולם שקע במלחמה איומה. בשלהי 1917, שליטי גרמניה ותורכיה כבר הודחו לאחר תבוסתם במלחמה, בה הם איבדו שטחים נרחבים. התנועה הציונית, לעומת זאת, נותרה רעננה וחיונית.

בעוד הצבא הבריטי ניצב בשעריה הדרומיים של ארץ ישראל, פעלו נציגי הציונות בראשות הכימאי ד"ר חיים ויצמן במנצ'סטר במאמצים כבירים לשילוב הציונות במארג האינטרסים הבריטי. ואכן, המאמץ נשא פרי. ב-2 בנובמבר 1917, 19 שנים בדיוק אחרי פגישת הרצל והקיסר, שיגר שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור את האגרת הקרויה על שמו, בה הביע "אהדה מסויימת" ("View with favour", בלשון המקור) בשם ממשלת בריטניה כלפי הרעיון הציוני. הצהרת בלפור, שנמסרה עוד בטרם השלימו הבריטים את כיבוש ארץ ישראל, התקבלה בהתרגשות אדירה ובעוצמה כמעט משיחית. שמו של בלפור הפך סמל של גאולה קרובה לבוא; עד כדי כך שהורים קראו לבניהם בשמות המבשרים תקומה (כך, למשל, יגאל אלון, יגאל ידין, יחיעם וייץ ועוד).

אולם תוך זמן קצר התברר שמעטפת ההצהרה גדולה מתוכנה. הבריטים סיבכו עצמם ברשת של הבטחות סותרות, אירועי דמים השתוללו בארץ ישראל והבריטים גילו אוזלת יד מחפירה וחיפשו ללא הרף דרכי נסיגה מן ההצהרה וממשמעויותיה המעשיות. הספרים הלבנים שפרסמו הבריטים לאחר כל מתקפה של אירועי דמים כרסמו בהדרגה את הצהרת בלפור מכל תוכן ומשמעות, עד שזו הפכה ללא יותר מאשר דגל מסמורטט.

שער האומות

עוד שלושים שנה חלפו. בשנת 1947 היתה בריטניה אימפריה מנצחת אך עייפה, שמוטת איברים ונטולת כוחות. היהודים נאבקו עתה בכל דרך לגירוש הצבא הכובש מארץ ישראל. המצב הפך אלים יותר ויותר עד כי החליטה בריטניה להשיב את המנדט לאומות העולם.

ועדת UNSCOP הביאה בפני עצרת האו"ם שתי תוכניות: האחת הציעה לחלק את ארץ ישראל והשניה תמכה בשמירת איחודה. ובדיוק כמו ערב פרסום הצהרת בלפור, שוב פעלו נציגי התנועה הציונית במרץ והצליחו להביא לקבלת הנוסח שאפשר הקמת מדינה היהודית עצמאית על חלק זעום עד כאב של ארץ ישראל. ההחלטה, שהתקבלה ביום ה-29 בנובמבר, חוללה פרץ של שמחה ספונטנית שהתעלם מן העובדה שעשרות ישובים עבריים נותרו מחוץ לתחום שהוקצה ליהודים, ואף העיר ירושלים נעקרה מרשותם.

ההחלטה התקבלה אמנם ברוב עצום, אך לא התממשה. בארץ ישראל פרצו אירועי דמים אלימים, שהתגברו עם הכרזת המדינה ופלישת חמשת צבאות ערב. המאומן והחזק בהם, יש לציין, היה הלגיון הירדני, שמרבית מפקדיו (46 מתוך 51) היו קצינים בריטיים. האו"ם לא נקט כל פעולה ממשית מול ההפרה הבוטה של החלטותיו.

עם לבדד

מאז מתמיד קיימה הציונות מערכת יחסים טעונה ומורכבת עם עמי המערב. מצד אחד, היוו עמים אלה מקור השראה תרבותי, ערכי ומודל לחיקוי לארגון ולקידמה טכנולוגית. מצד שני, פעם אחר פעם הפגינו הללו יחס בוגדני, מתנשא, צדקני ועוין לציונות ולמגשימיה. שלושת האירועים דלעיל מבטאים דינמיקה דומה: מאמץ ציוני כביר להשגת הכרה, ומשזו ניתנה היא הוכחשה עד מהרה. האירועים הללו מלמדים כי המעשה הציוני לא יכול ליזון מהבטחות רופפות, אלא להתבסס על כוחותיו העצמיים. ואם אלה יביאו לידי הכרה מצד אומות העולם – מוטב.