פרופיל אינטלקטואלי של סגן שר החוץ. על זהות יהודית, קשרים עם התפוצות ומעט על כלכלה.
בכניסה ללשכתו של סגן שר החוץ זאב אלקין, שאלתי איפה הכיסא הנמוך, זה שמושיבים עליו אורחים בלתי-רצויים: "לי יש שיטות אחרות, מתוחכמות יותר" השיב אלקין, בעודי מתיישב על הספה אליה הוכוונתי, "אני מושיב את אורחיי מתחת למזגן" אמר, בחצי-חיוך ממזרי. וכך, בעודי קופא מהעורף, התוועדתי לכך שלסגן שר החוץ שלנו, מלבד רזומה ייחודי, יש גם חוש הומור חריף.
נפגשנו הפעם בכדי לערוך פרופיל אישי ורעיוני של חבר הכנסת זאב אלקין, שנחשב לסמן הימני בליכוד ולאחד מהפרלמנטרים הנמרצים והמוכשרים ביותר. על רקע המולת שחרור המחבלים והסאגה המתמשכת של הגרעין האיראני, באנו להכיר את אלקין האיש, היהודי ממשפחה חילונית שמצא מחדש את יהדותו; המתמטיקאי הסובייטי לעתיד שהתגלגל אל חקר תולדות ישראל; ושחקן השחמט המצטיין שהתגלה כשועל פוליטי ממולח.
נתחיל בהתחלה: מה הרקע להפיכתך לציוני ולבעל זהות יהודית?
אצלי שתי הזהויות הגיעו יחד. הזהות הציונית שלי התפתחה בד בבד עם הזהות היהודית, כך שאני לא יודע להפריד ביניהן. כל זה התחיל בצורה משמעותית בתיכון, כשהשלטון הסובייטי עוד היה תקיף והעיסוק בנושאים היהודיים עדיין היה מחתרתי. בשלבים הראשונים התחלתי ללמוד עברית דרך ספרי לימוד מצולמים, שהוברחו בזמנו לברית–המועצות. כך התחלתי ללמוד עברית לבד ולשמוע קלטות של שירה ישראלית.
צריך להבין איפה צמחתי. בעיר בה גדלתי הייתה קהילה יהודית מאוד גדולה, של למעלה ממאה–אלף איש, שהפגינה נוכחות רבה בעמדות מפתח בקרב האליטה האינטלקטואלית המקומית. בדרך–כלל פיזרו את היהודים בבתי–הספר השונים, כך שריכוז היהודים בכל מוסד היה נמוך מאוד. אלא שהתמזל מזלי, והחליטו שאני אלמד בבית–ספר תיכון מתמטיקאי, שריכז תלמידים בעלי כישרון למתמטיקה ופיזיקה מכל רחבי העיר. הדבר יצר ריכוז לא שכיח של יהודים במוסד. עד כדי כך, שכ-35 מתוך 40 תלמידים בכיתה בה למדתי היו יהודים. כך שהסביבה החברתית שלי בשלב הזה הייתה יהודית למדי.
בתקופה זו גם נחשפתי לנושא מסורבי העלייה שהתרכזו בסנט פטרבורג, דרך אחת מבנות הכיתה שהייתה מעורבת בחוגים אלו. במהלך טיול מטעם בית הספר בעיר, הצלחתי לחמוק מעט, ולהיפגש עם אותם אנשים, שחשפו אותי לחומרים נוספים ולאנשי קשר רלוונטיים.
אינני באמת יכול להפריד בין ארבעה דברים שהתפתחו אצלי במקביל: זהות יהודית, לימודי העברית, ציונות ויהדות כדת. כל ארבעת המרכיבים הללו התפתחו אצלי יחד, בתהליך שלקח זמן.
מה לגבי ספרים והגות? האם נחשפת בשלב הזה לספרות או הוגים שהשפיעו עליך?
מבחינת ספרים, לא היו ספרים בכלל. ובאופן פרדוקסלי שאבתי הרבה ידיעות דווקא מהספרות הסובייטית שהייתה למעשה הכי נגישה. למרות שמדובר היה בעיקר בחומר תעמולה יכולתי ללמוד לפעמים גם עובדות מסוימות. מדי פעם, מתוך העסק הזה אפשר היה לדלות גם מעט מידע.
חומרים נוספים שסייעו לי, היו כל מיני פרסומים של ספרות אתאיסטית נגד היהדות או ספרות אנטי–ישראלית ואנטי–ציונית שהיו מקור למידע רב. חבר של ההורים שלי אסף את הספרות הזאת והוא העניק לי אותה. מלבד זאת, היו מעט מאוד ספרים מחתרתיים מצולמים שהצלחתי להניח את ידי עליהם.
הייתה גם מעט ספרות יפה שסיפרה על ישראל ועל היהדות שהשפיעה עלי. בגיל התיכון הייתי חסיד גדול של הספר 'מלחמות היהודים' של ליון פויכטוונגר, סופר יהודי גרמני מפורסם שכתב רומן היסטורי על בסיס דמותו של יוספוס פלאביוס, שהיה פופולארי למדי באירופה ותורגם גם לרוסית. זה סיפור שמעורר הרהורים על זהות יהודית מול זהות כללית, סביב דמותו הקרועה של יוספוס, דבר שמאוד דיבר אליי בשלב ההוא. בשלב הזה לא הגיעה אלי כמעט הגות ציונית.
מה סימן את השלב הבא בהתפתחות שלך?
בסביבות שנת 1988, כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, נפתחו השערים ליציאה מרוסיה, והותר סוף סוף לעסוק בגלוי בלימודי יהדות. באותו זמן נפתחו כמה קורסים ביהדות באוניברסיטה. בתחילה זה היה לימודי יידיש ואחר–כך נוסף גם עברית. אחרי כמה חודשים כסטודנט החלפתי את המורה באופן זמני, ולאחר מכן שלחו אותי לסמינר להוראת העברית. שם התחיל באופן משמעותי ביותר תהליך החזרה בתשובה שלי וכן תהליך הגילוי הציוני.
בשלב הזה כבר קראתי המון. גם הגות יהודית וגם הגות ציונית. היו הרבה ספרים שהודפסו אז בברית המועצות. וגם בסמינר הזה הייתה ספרייה יהודית גדולה. באותה תקופה קראתי הרבה ז'בוטינסקי, ובהגות היהודית בובר מאוד משך אותי.
משם כבר חזרתי מורה לעברית, ואחר כך קיבלתי מאבשלום קור תעודת מורה לעברית בגולה. כך הפכתי לראש ארגון המורים לעברית בעיר שלי, ואז הפכתי לסגן ראש הקהילה בעיר ולמזכ"ל בני–עקיבא במדינה. תקופה שהתחילה בה פריחה גדולה; כשעזבתי את העיר ללמוד עברית ארגון לומדי העברית מנה כ-60 תלמידים, אבל כשחזרתי וכיהנתי כראש הארגון כבר היו שם 3,000 תלמידים. מכיוון שארה"ב סגרה את שעריה, היוצאים מרוסיה פנו לישראל והיה ביקוש עצום לעברית.
בשל הואקום שנוצר לאחר העלייה של הדור המבוגר יותר, הפכתי די מהר לדמות משמעותית מאוד בקהילה היהודית, בעיקר במחנה הדתי לאומי, ובשלב מסויים הפכתי ממש לאיש הקשר של יהדות ברית המועצות עם גופי הציונות הדתית שפעלו שם. ובחודשים האחרונים לפני עלותי ארצה אפילו עסקתי בתכנון הקמתו של סניף 'המזרחי' בברית המועצות לשעבר, והתכתבתי עם מזכ”ל המפד”ל בזמנו יצחק לוי בעניין. מכיוון שיותר ממחצית ההנהגה של יהודי רוסיה בתקופת המחתרות ובתקופת המעבר היו מזוהים עם הציונות הדתית, טענתי שאם יצליחו לייסד משהו מאורגן שייבנה כגשר, הציונות הדתית תוכל למשוך אחוזים ניכרים מהעלייה הרוסית לכיוון שלה. לדעתי זה הפספוס הגדול ביותר של הציונות הדתית, שהשקיעה הכי הרבה בקליטה, אבל למעשה לא גזרה מכך שום דיבידנד פוליטי.
נעבור לימינו ולנושאים הקשורים בתפקידך כסגן שר החוץ. האם אתה מרגיש את הקשר בין זהות יהודית לתמיכה בישראל במקומות אחרים בעולם כמו יהדות ארה"ב?
ודאי שיש קשר אבל הוא לא הכרחי. בעולם של יהודי ארה"ב ישנן דרכים להיות מזוהה כיהודי אנטי–ישראלי לפי המודל האורתודוקסי, או זהות יהודית ליברלית שחלק ממנה כולל עמדה ביקורתית מאוד כלפי ישראל; חלק זה אף נותן היום את הטון בממשל האמריקני. כך שאני לא רואה קשר חד–משמעי בין זהות יהודית לבין תמיכה בישראל.
העניין הוא שבדרך כלל אדם שיש לו זהות יהודית לא יכול להיות נייטראלי ביחס למדינת ישראל. אז או שהוא תומך או שהוא הופך להיות מאוד ביקורתי. לכן אותן אמוציות שיכולות להיות מושקעות בתמיכה בישראל מושקעות בהתנגדות, בביקורת ולפעמים בניסיון לשנות.
יש שינוי, פעם היו מבקשים מהקהילות לתמוך בישראל, ואילו היום אנחנו שומעים שיש מי שמבקשים מישראל לתמוך בהן.
אני חושב שזה אינטרס הדדי. זה נכון שפעם קהילות תמכו בישראל. המדינה נבנתה במידה רבה בזכות התמיכה של יהדות התפוצות. אנחנו היום לא מבינים עד כמה. אפילו בן–גוריון שתמיד נתפס כאיש ארגון שעסק הרבה בענייני פנים, בילה את מירב זמנו בחו"ל, כמו שרואה כל מי שקורא את ההתכתבות שלו עם אשתו. הוא כל הזמן מאריך שהות, משנה שהות. הוא השקיע זמן רב בקשרים עם הקהילות השונות ודרכם בפיתוח קשרים עם גורמי ממשל בארצות השונות.
אנחנו לא מעריכים מספיק את תרומתה של יהדות התפוצות למפעל הציוני ולהצלחתו המדינית בשנים שלפני קום המדינה, וגם בשנים שלאחר מכן. אחד הדברים שאני מנסה להנחיל פה במשרד החוץ הא לנסות להחזיר את השימוש במשאב הזה כראוי. זה משאב עצום שמתוך איזו גאווה עצמית או יהירות החלטתנו שאנחנו יכולים להסתדר בלעדיו ואני חושב שזה פספוס.
במה לדעתך אפשר להיעזר היום ביהודי התפוצות?
בשלבים שונים של הקמת המדינה היינו זקוקים לעזרתם של יהודי התפוצות בעניינים שונים. בתחילה היינו צרכים קשרים, אחר כך עזרה באספקת נשק וטכנולוגיה, אחר כך בכסף לקליטה ולבניה ולחינוך וכו'. אנחנו היום בשלב בו צו השעה מבחינת האינטרס הישראלי הוא עזרה במאבק בתדמית של ישראל בעולם.
הדימוי הכי טוב לזה הוא הארצות הסקנדינביות. אם פעם בשנות ה-70 היו מגיעים לפה מתנדבים לקיבוצים מהארצות האלה, היום הם מגיעים להפגין עם הפלסטינים נגדנו. אני חושב שזה נותן מבט מעניין על התהליך הזה.
זה נכון בעיקר בארצות הסקנדינביות, אבל גם בארצות–הברית. בשנים האחרונות חל שם תהליך של דרדור במעמדה של ישראל, בעיקר בקרב חלקים מסויימים מהאליטה שם (כולל היהודית), עד שאפשר לומר שאלמלא האוונגליסטים יכול להיות שגם שם מצבנו היה כמו באירופה או מתקרב לזה. מה שהציל אותנו הוא דווקא הסיפור האוונגליסטי והתחזקותו בזמן האחרון.
זה האתגר של היום שבו יש לישראל אינטרס מובהק ליצור שותפות עם התפוצות. זו שותפות בכל המובנים. זה לא רק כסף, זו גם חשיבה: יהדות התפוצות מבינה יותר טוב את המצב העולמי. מטבע הדברים מי שחי במדינות מבין אותן יותר טוב מאיתנו.
זה אינטרס הדדי. גם לקהילות בחו"ל יש אינטרס לשתף פעולה. כי היום אנטי–ישראליות היא הרבה פעמים ביטוי פוליטיקלי קורקט לאנטישמיות, ולכן מה שמתחיל כאנטי–ישראליות מגיע הרבה מאוד פעמים לאנטישמיות פאר–אקסלנס. כך שיש לקהילה אינטרס להגן על עצמה, ולנסות לשרש את התופעה ולהיאבק מולה.
אנחנו עובדים עכשיו על הקמת מיזם משותף לקהילות היהודיות ולמדינת ישראל שיפעל לשינוי התדמית ולעשות לובינג עבור ישראל בכל העולם. בעיניי זה אחד המשאבים הכי לא מנוצלים של ישראל בעולם.
לסיום, נושא שאתה מתבטא בו פחות אך הוא מסקרן מאוד לאור הרקע המיוחד שלך: מהי השקפתך הכלכלית-חברתית?
כמו כל מי שבא מברית–המועצות, ובמיוחד כמי שקרא בילדותו הרבה מאוד חיבורים של מרקס ולנין, אני מגיע עם חיסון עמוק ויסודי להשקפות הסוציאליסטיות למיניהם, דבר שמיד ממקם אותי באגף הליברלי הכלכלי.
מצד שני, חלק מהתקופה שבה תפקדתי כחבר–כנסת המייצג קהילה שנתקלה בלא מעט בעיות חברתיות בקליטה, אני מודע גם בצורך במעורבות המדינה בפתרון בעיות חברתיות קשות. לכן אני לא חסיד גדול של הגישה הליברלית הקיצונית האומרת שהמדינה לא צריכה לשחק תפקיד בכלל בפרויקטים לאומיים חברתיים, כמו קליטה, חינוך וכדומה.
אבל כשאני משווה את עצמי לישראלי המצוי, אני מוצא את עצמי נוטה לעמדה הליברלית. אני לא מבין למשל את הרתיעה הישראלית מאליטיזם אינטלקטואלי או מחינוך הממיין תלמידים על בסיס כישורי,ם כמו בתי–ספר לתלמידים מצטיינים. יש נטייה שוויונית בחינוך הישראלי ואני חושב שזה פספוס גדול, שמסביר חלק מהצרות של מערכת החינוך שלנו.
