הגבלים עסקיים: איך לא לקדם תחרותיות בישראל

יש תחרות ויש תחרות: יש מודל של תחרות תיאורטית, שנלמדת בהיכלי השן של האקדמיה ומנותקת מהמציאות, ויש תחרות אמיתית ומציאותית, של יזמים יצירתיים ופורצי דרך הנאבקים על כספו של הצרכן • למרבה הצער, המודל שמכתיב את מדיניות הממשלה הוא דווקא המודל האקדמי המנותק • אין פלא אם כן, ששרים כמו נפתלי בנט ויאיר לפיד קוראים להגברת התחרותיות, ובד בבד מסרסים אותה באמצעות הגבלים עסקיים

שר הכלכלה נפתלי בנט לא מפספס הזדמנות להבהיר כי הוא פועל לקידום התחרותיות במשק; אך בעוד הוא עומד על בימת הכנסת ומאשים את האופוזיציה בהברחת משקיעים, בזמן שהוא "יורק דם" כדי להביאם ארצה, נראה כי כמה מפעולותיו אינן מתיישבות עם הכרזותיו תחת כל עץ רענן.  חוק כמו 'חוק המזון', המתערב ביחסים שבין יצרנים לקמעונאים ומגביל רשתות "גדולות מדי" לפתוח עוד סניפים באותו אזור, לצד חובת דיווח לממשלה על המחירים, הוא דוגמה אחת לסתירה הפנימית. דוגמה נוספת היא 'חוק הריכוזיות', הממנה את פקידי האוצר להתערב במבנה של חברות עסקיות, ומגביל את האפשרויות של אנשי עסקים לקנות ולמכור חברות.

חוקים אלו, המגיעים אפילו עד למחזות אבסורדיים כמו 'חוק עיגול האגורות' שיזם בנט, אינם מתיישבים עם התפיסה הרווחת של תחרות, שמשמעותה היא יריבות עסקית חופשית בין חברות על כיס הצרכן. הצהרות על שוק חופשי אינן דרות בכפיפה אחת עם הגבלות על המסחר, על הייצור, על ההפצה ועל הפרסום. את הפער בין הרטוריקה לפרקטיקה, אצל בנט ואצל אחרים, ניתן להסביר בכך שבקרב הציבור ובקרב הכלכלנים המקצועיים המייעצים לשרים, רווחות שני תפיסות שונות של "תחרות" – מושג המתגלה כמטעה ומתעתע יותר ויותר, ככל שהוא מטפס במעלה היררכיית מקבלי ההחלטות בישראל.

אסכולת שיקגו והאידיאליזם המכניסטי של השוק

מושג התחרות הנוכחי הנלמד באוניברסיטאות ברחבי העולם, יונק ממודל "התחרות המושלמת", שמפתחו הוא הכלכלן האנגלי אלפרד מרשל (1842-1924). המודל מראה מתמטית כיצד שני משתנים בסיסיים—הכמות הנמכרת והמחיר עבורה—מושפעים משינויים בהעדפותיהם של הקונים, מהתפתחות טכנולוגית ומשינויים בזמינות גורמי הייצור. בעזרת שתי פונקציות סימולטניות, המייצרות שיווי משקל של ביקוש והיצע, מרשל הדגים כיצד מחירים נקבעים בשוק תוך שימוש בעקרון התועלת השולית הפוחתת.

אולם, המודל המתמטי של מרשל היה תיאורטי מדי: הוא הניח מצב שבו יש מספר בלתי מוגבל של מתחרים, שאף אחד מהם לא יכול להשפיע על המחיר באמצעות יוזמה חדשה ופורצת דרך – הם רק מגיבים לתנודות בשוק בצורה מכנית. הנחה נוספת הייתה שלכל הפרטים בשוק יש מידע מושלם על כל האפשרויות העומדות בפניהם, ושהם ישכילו תמיד לאתר ולבחור את האופציה המשתלמת ביותר. אך בניגוד לכלכלני זמננו, אלפרד מרשל, שהושפע מהמסורת של הכלכלנים הקלאסים, היה מודע לכך לגמרי.  הוא אמר במפורש שמודל התחרות המושלמת אינו מתאר את פעולתו האמתית של השוק, ואף הזהיר מפני הנחותיו המטעות:

אנו לא מניחים כי תחרות היא מושלמת. תחרות מושלמת דורשת ידע מושלם של מצב השוק … זו תהיה הנחה לגמרי בלתי סבירה …; הכלכלנים העתיקים יותר, במגעם המתמיד עם העובדות הממשיות של חיי העסקים, ודאי ידעו את זה מספיק טוב, אבל, גם בגלל שהמונח "תחרות חופשית" הפך לכמעט מימרה … לעתים קרובות נראה כי הם רומזים שהם אכן מניחים את הידע המושלם הזה

את מושג התחרות המושלמת לקח פרנק נייט (FRANK KNIGHT), מייסד אסכולת שיקגו, והחיל אותו על מגוון מצבים במציאות. לפי נייט, מודל התחרות המושלמת שיקף נאמנה את מצבו הטבעי של השוק, והוא אף הוסיף והראה כיצד מצב של תחרות מושלמת תבטל את הרווח בטווח הארוך. המודל הבלתי מציאותי של התחרות המושלמת ספג ביקורות רבות מאז ועד היום, והתגובה לא איחרה לבוא.

גרף היצע וביקוש של המודל הניאו-קלאסי, תחרות סטטית ומושלמת (באדיבות ויקימדיה, יוני דבסט):

תחרות מונופוליסטית

בתגובה לעבדותו של נייט, החלו כלכלנים בשנות השלושים של המאה הקודמת לפתח מודלים שונים של תחרות, בהם מודל "התחרות המונופוליסטית", המתאר תחרות בין מספר קטן של יצרנים, כאשר השוק נמצא בשווי משקל לא אופטימלי. לפי מנסחי מודל זה, על הממשלה להתערב כדי לתקן את חוסר שיווי המשקל. כתוצאה מפיתוח המודלים הללו, החלו כלכלנים כמו אדוארד צ'מברליין, מפתח הרעיון המונופוליסטי, לבקר את השוק החופשי ואף לתמוך בחלוקת עסקים גדולים לחלקים קטנים על-ידי הממשלה.

לפי המודלים המתמטיים הללו, הפרתו של שווי המשקל בשוק באמצעות יוזמה חדשה, שהיא מהותה של כל פעולה עסקית-יצירתית, נעשית באופן פרדוקסלי לאקט אנטי תחרותי. כל יזם המגלה שיטות יעילות יותר לייצורם של מוצרים קיימים, או להפקתם של מוצרים חדשים מן המשאבים הקיימים ומגילוי פערי מחיר בין הצדדים הסוחרים בשוק, הופך לפי הגדרת התחרות הניאו-קלאסית ל"מונופול" לרגע, המצמצם בזדוניות את הכמות הנמכרת על מנת להגדיל את רווחיו על חשבון הצרכנים. השוק, הנתפס כתמונת עולם קפואה וסטטית, הוא עולם שבו אין יזמות, אין רווחים ואין בורות. מצב זה של "כלכלה הסובבת בנחת" (כפי שכינה אותה לודוויג פון-מיזס), מספק רק תיאור חלקי וחסר של המציאות הכלכלית, בו הכל נתון מראש והבעיה הכלכלית מוגבלת למשימת מקסום המשאבים הנתונים.

לחזור לכלכלה הקלאסית

בניגוד לכל אלו, מי שהמשיך את מסורתם של הכלכלנים הקלאסים הוא הכלכלן ישראל קירנר (Israel kirzner), תלמידו של לודוויג פון-מיזס. קירנר הדגיש את היזמות כתהליך של גילוי ערנות (alertness) להזדמנויות שמציע השוק. ניצול הזדמנויות אלו, הנושא רווח, הוא זה המאפשר את חתירתו המתמדת של השוק לעבר מצב שיווי המשקל, המופר בכל פעם מחדש כאשר היזם מגלה דרכים חדשות לסיפוק הצרכנים, בין אם במוצר זול יותר או איכותי יותר. הפרתו החוזרת ונשנית של מצב השוק הטבעי, דורשת מן הצרכנים והיצרנים לווסת את ציפיותיהם ואת תכניותיהם בכל פעם מחדש, בעזרת הידע שמפיצים היזמים. ללא ידע זה, לא תתכן כל התקדמות הכלכלית.

המודלים המתמטיים, הן של התחרות המושלמת והן של התחרות הבלתי מושלמת (צ'מברליין), זרעו את זרעי ההרס שהחליפו את התיאוריה הכלכלית הקלאסית, והולידו את רעיון העוועים שעל הממשלה להתערב בגסות בשוק כדי "להבטיח תחרות הוגנת". לאחר שקיבל בסיס תיאורטי, החל ענף "ההגבלים העסקיים" להתפתח, והממשלה בארה"ב החלה לתבוע חברות שפעלו ב"צורה אנטי תחרותית". תביעות אלו, במקרים שבהם הם לא נגמרו בלא כלום, רק הגבילו את התחרות ומנעו ממיזמים מוצלחים להרחיב את נתח השוק שלהם, ודנו את הענף לקיפאון.

לעת עתה, את המודלים הניאו-קלאסיים אין כנראה סיכוי שהכלכלנים יזנחו, אך מדינת ישראל עדיין יכולה לתקן את דרכיה. הדרך להגברת התחרותיות אינה עוברת בהטרדת עסקים קיימים או בשלטון אימים של פקידי האוצר על השוק. על מדינת ישראל לחדש את תהליך השוק במקום שבו הוא נקטע על ידה: בעזרת הורדת חסמים, רגולציות, מסים ומכסים. במקום שבו אין חופש לקנות ולמכור, לא יועילו כל המים הקדושים הנשפכים על "שד הריכוזיות". הכלכלה תישאר בקיבעונה, והמחירים יוותרו גבוהים כשהיו.